שיעור 6 - קדושה

  • הרב עזרא ביק

קדושה

א. דבר שבקדושה

הברכה השלישית נקראת ברכת קדושה. בניגוד לברכות הקודמות, אבות וגבורות, שבהם נאלצנו לחקור את סיבת שמם ומשמעותו, במקרה הזה שם הברכה ברור. מבט שטחי מגלה מיד שאכן הברכה עוסקת כולה בנושא הקדושה. כאן שאלתנו אחרת, כללית באופייה, ונוגעת במשמעות הקדושה. למה בדיוק אנחנו מתכוונים כשאנו אומרים שה' קדוש? אם ברכות השבח הן תגובה לתופעה שאנו חווים, למה בדיוק אנו מגיבים כשאנו מברכים את ברכת השבח השלישית, ברכת הקדושה? כמו כן יש להבין את מקומה של הברכה בתפילת שמונה עשרה. בהקשר של תפילת השמונה עשרה, מדוע תקנו חז"ל ברכה על הקדושה, ולמה כאן, בפתיחה?

כדי לענות על שאלות אלו, נעיין במושג ההלכתי של "דבר שבקדושה". הבנת מושג זה גם תסייע לנו להבין את נוסח הברכה ואת תפילת הקדושה שנאמרת בציבור במסגרת ברכה זו. הקטגוריה ההלכתית של "דבר שבקדושה" כוללת אמירת הקדיש, תפילת ברכו, וכמובן, הקדושה. הגמרא אומרת ש"אין דבר שבקדושה פחות מעשרה."

הקדושה נפתחת בהצהרה - "נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום".[1] מיד אחר כך מגשימים את ההצהרה ומכריזים:

"קדוש קדוש קדוש ה' צבא-ת, מלא כל הארץ כבודו".

פשט המלים "דברים שבקדושה" מורה שהם עניינים שעוסקים בקדושה. נוח לחשוב שהכוונה היא תפילות שעוסקות בקדושה, כגון אמירת "קדוש קדוש קדוש". הבעייה היא שאף לא אחד משאר הדברים שבקדושה עוסק בעיקר בקדושה. עובדה זו נכונה גם לגבי שני הפסוקים הבאים של תפילת "קדושה" עצמה:

"ברוך כבוד ה' ממקומו"

"ימלך ה' לעולם אלוקיך ציון לדר ודר הללו-ה"

בתפילת "ברכו" אנו פשוט אומרים "ברוך ה' המבורך". השורה המרכזית של "הקדיש" היא "יהא שמיה רבה מבורך" - יהי שמו הגדול מבורך". נראה שהנושא המשותף לתפילות אלו איננו הקדושה אלא הברכה, היותו יתברך מבורך. ואם כן יש לשאול מה הקשר בין קדושה וברכה? יתר על כן, למה לא נחשיב את כל הברכות, מאה במספרם ביום, שבכולם אנו אומרים "ברוך אתה ה'", בכלל דברים שבקדושה?

ב. קידוש ה'

"כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה".[2] דין זה נלמד בגמרא בברכות מן הפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל".[3] ר' יונה, בפירושו לברכות, מעיר שאי אפשר להבין את ההלכה הזאת כפשוטה, שהרי:

בודאי בכלל דבר שבקדושה הוי קריאת שמע שאין לך דבר בקדושה יותר מדבר שיש בו עול מלכות שמים ואפילו הכי אינו בכלל זה הדין דמותר לקרותה ביחיד (תלמידי ר' יונה, ברכות דף י"ג. בדפי הרי"ף).

ר' יונה טוען שקריאת שמע, למרות שלא מוזכר בה מושג הקדושה, היא לא רק דבר שבקדושה, אלא הדוגמא המובהקת ביותר לקטגורית דבר שבקדושה - אין לך דבר שבקדושה גדול ממנו! מהי הגדרת דבר שבקדושה שעליה מתבסס ר' יונה?

ר' יונה משוכנע שקריאת שמע היא דבר שבקדושה מאחר שיש בה קבלת עול מלכות שמים. בכמה מקומות במסכת ברכות, חז"ל קבעו שאמירת קריאת שמע היא מעשה של קבלת מלכות הקב"ה. ר' יונה טוען שיש שני סוגי דבר שבקדושה, אחד שמצריך מנין עשרה ואחד שלא, אך תוכן שניהם הוא קבלת עול מלכות שמים. זהו המפתח להבנתנו מושג הלכתי זה.

ביהדות, אין אנו תופסים את מלכותו של האלוקים כמשהו סטטי, קבוע ומוחלט. מלכותו של ה' תלויה במעשה הקבלה שלנו, של עמו ישראל. קבלת עול מלכות שמים איננה רק מצווה שמתאימה לנו בתור נתיני מלכותו, אלא מעשה המלכה, מעשה שיוצר את המלכות. רעיון זה מבוסס על פתגם עתיק - אין מלך בלא עם. נכון שבמובן המוחלט ה' הוא מלך מצד עצמו, קודם שנברא העולם, ולאחר שיכלה העולם. ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד. אחד מפסוקי המלכויות בראש השנה הוא "אני ראשון אני אחרון ומבלעדי אין אלוקים".[4] אך, במובן אחר, ה' הוא מלך רק ביחס לעולם שמשקף את מלכותו, וביחס לאנשים שמקבלים את מלכותו עליהם, ונוהגים על פי חוקיו. מעצם הגדרתו התואר מלכות הוא תואר יחסי, כי אין מלך בלא עם. הרעיון הזה, בנוגע למלך מלכי המלכים, הוא מפתיע, ורוב הדתות בעולם ידחו אותו. אך, למרבה הפלא, הוא רעיון שאפילו ילדי ישראל שרים אותו בגן, ביחד עם קהילות ישראל בכל העולם:

אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא
לעת נעשה בחפצו כל, אזי מלך שמו נקרא.

נכון, ה' הוא מלך לפני שנברא כל דבר. אך מאידך, רק מתי שהכל יעשה כחפצו ועל פי דברו, אז ורק אז שמו יקרא מלך במלא מובן המילה.

אין תואר אלוקי שמדגים בצורה כה בהירה את התלות במעשה האדם, כמו המלכות. רעיון זה הוא אחד מהתימות הבסיסיות של ראש השנה, יום שבו אנו ממליכים את הקב"ה עלינו. חז"ל מדגישים שתקיעת שופר היא מעשה המלכה בפועל, והתפילות מלאות ברעיון זה. עם ישראל, קרוצי חומר, עפר ואפר, הם הם אשר "יתנו לך כתר מלוכה".

אך אין היחסיות הזאת מוגבלת רק למלכותו של האלוקים. כל תוארי האלוקים, בהופעתם בתוך העולם (בניגוד למעמד המוחלט הטרנסנדנטלי) תלויים בעולם, כלומר במעשי אנוש. אם אין מי שיקרא בשם ה', אין שמו נמצא בעולם. אם אין שמו בנמצא, כביכול הוא אינו נוכח. השראת השכינה תלויה במישהו שישא אותה. זהו פירוש מאמר חז"ל שציטטתי בשיעור בנושא ברכת אבות, שאברהם נקרא "אחות לנו קטנה" משום ש"אחה את הקרע". עד שאברהם קרא בשם ה', לא הייתה נוכחות שכינה בעולם. מעשיו של אברהם איחו את הקרע בין העולם התחתון לעולם העליון. משמעות המושג קדושה היא ששכינה בתוך העולם תלויה בקבלה מרצון של נוכחות ה'.

קיבלנו רעיון מבהיל. ה' אלוקים, אדון ואדיר, בורא עולמות ומחריבן, תלוי בברכתנו בנוגע לנוכחותו בעולם שהוא עצמו ברא. כך פירש מו"ר הר' יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל את ענין הברכה בכלל. "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם" פירושו שאנו באמת מוסיפים כוח ועוצמה לשכינת ה' בכך שאנו מגלים אותו ומכירים בו בעולם. רעיון זה מעניק משמעות חדשה להסברנו, שהתפילה היא אקט של עבודת ה' - עבודת מי שאין לו צורך בשירותינו. בפנייתנו אל ה', אשר לו הכל, ואשר אין לו כל צורך, ואשר רק ממנו נוכל למלא את כל צרכינו המרובים, אנו מוסיפים לשמו הגדול, לנוכחותו ועוצמתו בעולם. כך אמר דוד המלך נעים זמירות ישראל: "ברכי נפשי את ה'" ומיד "ה' אלקי גדלת מאד, הוד והדר לבשת".[5]

זו המשמעות של מושג הקדושה. ה' אמר לעם ישראל "ונקדשתי בתוך בני ישראל".[6] הקדושה היא נוכחות שכינה. אין דבר נברא שיש לו קדושה מצד עצמו. רק אלוקים נקרא קדוש. למקום, לזמן, לאדם, יש קדושה רק משום שהם נושאים את שם ה', את נוכחות השכינה, או ליתר דיוק, משום שדרכם שם ה' נגלה בעולם ונוכחות השכינה מתעצמת. לכן הדרך לקדש היא לברך את ה'. לברך את ה', כלומר להוסיף עוצמה לקדושתו הנגלית, כי בלי ברכתנו לא תתגלה קדושתו. אנו ממש יוצרים את הקדושה בנוכחותה הגלויה במעשה הברכה, באמירת יתגדל ויתקדש שמו הגדול. שמו ממש מתגדל ומתקדש בהתאם לקריאה זו, ובהתגדלות זאת מתקדש העולם.

תופעה זו, קדושת ה' בעולם, נקראת בפי חז"ל "שם ה'". שם הוא מה שנקרא מישהו על ידי אחרים. שם ה', בניגוד לאלוקים עצמו, נמצא בפיות המברכים. לכן מעשה הקדושה הוא אמירת "יהא שמה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא". בתנ"ך תופעה זו נקראת גם "כבוד ה'". כבוד הוא משהו שמתגלה בהשתקפות, בפניהם של אחרים. כשנבנה המשכן, הוא התמלא ב"כבוד ה'", "וכבוד ה' מלא את המשכן".[7] ובדומה אנו אומרים בקדושה "מלא כל הארץ כבודו". זו גם המשמעות של "מלכות", כפי שהבין ר' יונה. קבלת מלכות ה' היא המעשה המובהק של קדושה, של יצירת קדושה. וכך מסתיימת הקדושה - "ימלך ה' לעולם אלקיך ציון לדר ודר". לקריאת שמע, שעליה אמר ר' יונה שאין לך דבר שבקדושה גדול ממנה, נוסף משפט שמשלב את כל הביטויים האלו יחד - "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

ג. מניין עשרה

ר' יונה הרחיב את הקטגוריה של דבר שבקדושה לכלול תפילות כדוגמת קריאת שמע, אשר אינן מצריכות מניין של עשרה. הוא לא הסביר מהו הקריטריון מתי דבר שבקדושה דורש עשרה ומתי לא. מדוע קדושה נאמרת בעשרה וקריאת שמע נאמרת ביחידות?

שאלה דומה שאלו הראשונים, כולל ר' יונה עצמו, בנוגע לקדושה שנמצאת בברכת יוצר אור לפני קריאת שמע ובנוגע לקדושה דסידרא, הקדושה שבתוך "ובא לציון". יש ראשונים שהצריכו עשרה גם באמירת תפילות אלו, ופסקו שיחיד ידלג על אותם קטעים. אך רוב הראשונים פסקו, כפי שאנו נוהגים, שניתן לאומרם ביחיד. מה ההבדל בין קדושת יוצר אור לקדושת העמידה? התשובה הבסיסית, שמופיעה זו או אחרת בספרות הראשונים, היא שבברכת יוצר אור אנו מצטטים פסוקים שמתארים איך המלאכים אומרים קדושה. בשמונה עשרה אנו מקדשים בעצמנו.

לאור מה שהסברנו למעלה, החילוק ברור. אמירת קדושה היא תהליך אמיתי, שבו אני בפועל מקדש את שם ה' ומחולל שינוי אמיתי בנוכחות שכינה בעולם. אמירת קדושה היא יצירת מרכבה לשכינה, היא מחוללת תהליך של התקדשות בתוך העולם. תפקיד זה המתואר בפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל", שייך רק לציבור, לגוף שמהווה יחידה של "בני ישראל". הכלי להשראת שכינה הוא כנסת ישראל ולא היהודי היחיד. התפילות שמוגדרות כדבר שבקדושה הם התפילות שיוצרים בהן קדושה, ואין יוצרים קדושה בפחות מעשרה, בפחות מהגוף שמייצג את כלל ישראל.

בניגוד לכך, כשאני קורא קריאת שמע, אין אני פונה כלפי חוץ ומחולל שינוי בעולם ובנוכחות השכינה בו. אני פונה כלפי עצמי. יום יום, פעמיים ביום, אני חייב להצהיר על נאמנותי. כמובן, בכך שאני מקבל על עצמי עול מלכות שמים, אני גם מוסיף למלכות עצמה, אך אין זו מטרת ההצהרה. בקריאת שמע אינני בא לתקן את העולם אלא את עצמי. אינני מנסה להשפיע על השכינה אלא על עצמי. במידה מסוימת, כל מצווה שאני אקיים תביא לידי תוספת קדושה ונוכחות שכינה. אך קטגוריית "דבר שבקודשה" מיוחדת למעשים שבאופן ישיר מכוונים כלפי כבוד ה' ומלכותו; למצוות שקיומן הוא בהקדשת האדם להיות נושא הקדושה בעולם. "יתגדל ויתקדש שמה רבא בעלמא די ברא כרעותה" - היהדות מאמינה שאפשר להגדיל את שמו, את כבודו ואת מלכותו של ה' בעולם. וכשאני פונה להגדיל את שמו, זהו דבר שבקדושה, ולא ניתן לעשותו בפחות מעשרה.

יש תפילות שמתארות את התהליך הזה אבל אינם בעצמן התהליך. כאלה הן קדושת יוצר וקדישה דסדרא. אנו מצטטים בהן את קדושת המלאכים (שעליה נדבר בשיעור הבא) אך אין אנו מקדשים בעצמנו. לכן תפילות אלו נאמרות, כמו קריאת שמע, ביחידות.

ד. הומניזם או מוניזם תיאוקרטי

לשאלה מה מקור הערכים בעולם, יש שתי תשובות בסיסיות. ההומניזם החילוני טוען שהאדם יוצר ערכים ורק הוא המקור להם. ה"קדושה" של החוויה האנושית נובעת מעצמה. המוניזם הדתי טוען שרק האלוקים, ערך טרנסנדנטלי, הוא המקור לערכים ולקדושה. האדם, כמו כל נברא, הוא עצמו חסר ערך.

היהדות, כפי שהסברנו קודם, עומדת באמצע, או ליתר דיוק, מחזיקה בשתי הקצוות. מצד אחד, האלוקים הוא המקור היחיד לערכים. רק ערך מוחלט במובן המטפיזי, ערך טרנסנדנטלי, שמקורו מחוץ לעולם, יכול להיות מקור לקדושה (ללא מרכאות). אך מעצם הגדרתו, העולם הזה אינו מציאות מוחלטת וטרנסנדנטלית. העולם הוא בהכרח חסר, פגום, יחסי ולקוי. בעולם הזה, הערכים אינם הערך העליון עצמו, אלא ערך ששואף להגיע לערך העליון. העולם שלנו משקף את העליון בכך שהאלוקים הוא המטרה של שאיפותינו. הקדושה בעולם החסר נמצאת בתהליך ההשתלמות ולא במצב של שלמות. התהליך של ההשתלמות הוא חסר ערך וחסר משמעות אם הוא איננו מכוון כלפי השלמות המוחלטת העליונה, כלומר, כלפי האלוקים; אך מאידך הוא קיים רק במקום שאין נוכחות מוחלטת של אלוקים. האלוקות המוחלטת היא המקור לשכינה המתפתחת, אך את התפתחות השכינה, את תהליך ההשתלמות, עושים אנשים, בעלי צלם אלוקים.

המדרש מביע רעיון זה בצורה בהירה אך פרדוקסלית:

א"ר סימון בשעה שבא הקב"ה לבראת את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא... חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים... מה עשה הקדוש ברוך הוא נטל אמת והשליכו לארץ הה"ד (דניאל ח) ותשלך אמת ארצה אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך תעלה אמת מן הארץ הדא הוא דכתיב (תהלים פה) אמת מארץ תצמח (בראשית רבה, ח, ה)

אין ערך מוחלט ובלתי מתפשר יותר מאשר האמת. קצת שקר הוא לגמרי שקר. לאמת אסור להתפשר בלי לוותר על היותה אמת. לאמת המוחלטת אין יכולת לסבול את קיום האדם, ש"כולו שקר". לכן, כדי לברוא את האדם, הקב"ה היה צריך להשליך האמת ארצה. המלאכים, שחושבים בצורה לוגית, מוחים - בלי אמת אין מלכות שמים, ואם כן אין טעם בבריאת האדם. תשובת ה' היא שיש אמת אחרת מלבד זאת שבשמי העליונים, אמת אשר מארץ צומחת. יש אמת שמתפתחת מתוך הארץ, מתוך מציאות של שקר וקטטה, מתוך החסר והלקוי. גם אמת כזאת, עם היותה בלתי שלמה, היא אמת, וגם בה יש קדושה, קדושה של השתלמות ושל תהליך. דווקא באדם קיימת קדושה כזאת, ולא בעולמם של המלאכים. המלאכים, בעלי המציאות המושלמת אך הסטטית, אינם יכולים להבין את תשובת ה'. אך אין אמת זו מנותקת מן האמת האלוקית - האמת העליונה עצמה צומחת בקרקע של שקרים, בשאיפה לחזור אל האמת הבהירה והטהורה של האלוקים.

כל ערך וכל קדושה בעולמנו באים מהאדם, אך חייבים לשקף את הקדושה האלוקית ולכוון אליה.

ה' אמר - ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. האדם חייב לעשות את המקדש. אין ה' שוכן בהר, אלא רק בבית שאדם בנה. אז, ורק אז, ה' שוכן באדם. האלוקים שוכן בתוך הבונים. התורה מדגישה שהמשכן עצמו שוכן איתם, בתוך טומאותם.[8] מו"ר הרב סולובייצ'יק זצ"ל הסביר כך את ההבדל בין הר סיני, שאין בו קדושה, לבין הר המוריה, שנתקדש לדורות גם בחורבנו. את הראשון ייחד מעשה ה' - ולכן כאשר הענן עלה, ההר חזר למצבו הקודם. לעומת זאת את השני ייחדו בני ישראל - בבנין חומותיו ובעליה לרגל, ולכן קדושתו קבועה.

בשיעור זה תיארנו מערכת סיבובית: קדושה עליונה המצמיחה את קדושת האדם - קדושה שמכוונת חזרה אל הקדושה העליונה. תיאור זה יעמוד ביסוד הבנתנו את נושא הקדושה, תוכן הברכה השלישית בתפילת העמידה. אך זמננו להיום תם. בטקסט של ברכת קדושה נעיין בשבוע הבא.


[1] בשיעור זה אשתמש בנוסח אשכנז. לצורך השיעור, אין הבדל משמעותי בין הנוסחאות. בשיעור הבא, אשר יעסוק בתוכן תפילת הקדושה עצמה, אתייחס גם להבדל בין הנוסחאות

[2] ברכות כא:

[3] ויקרא כב, לב

[4] ישעיהו מד, ו

[5] תהילים קד, א

[6] ויקרא לב, כב

[7] שמות מ, לה

[8] "השכן אתם בתוך טמאתם", ויקרא טז, טז