שיעור 60 - אלישע מחולל את מרד יהוא (ג)

  • הרב אלחנן סמט

אלישע מחולל את מרד יהוא

ד. יהוא ואליהו (המשך)

(עיון זה הינו המשך ישיר של השבוע שעבר)

9. המעשה החותם את מרד יהוא, והראשון שעשה יהוא לאחר שנתבסס כמלך ישראל בשומרון, הוא השמדת עבודת הבעל מישראל. מעשה זה מתואר באחד-עשר פסוקים (י', יח-כח) ומסוכם במילים (כח): "וישמד יהוא את הבעל מישראל".

האם כלול מעשה זה במשימה שהטיל הנביא על יהוא? ואם לא כן, האם היה רשאי לעשות זאת?

לא מצאנו נבואה מפורשת על כך, לא בדברי אליהו לאחאב בכרם נבות ולא בדברי הנער הנביא אל יהוא ברמות גלעד.[1] ואף על פי כן נראה כי מעשה זה של יהוא מהווה סיום נאות לפעולותיו הקודמות בהשמדת בית אחאב. הסיבה העיקרית להשמדת בית אחאב היא שבית מלוכה זה הנהיג את עבודת הבעל בישראל באופן ממלכתי (מל"א ט"ז, ל-לג).[2] האם יתואר אפוא ביעורו של בית אחאב והשארת תוצאות מעשיו על מקומם? ברור שהמאבק הבלתי מתפשר בבית אחאב מחייב גם את מחיקת טביעת חותמו של בית זה על ישראל - את עבודת הבעל.

למעשה זה של יהוא ישנו כמובן רקע במצוות התורה, המחייבת עובדי עבודה זרה בעונש מיתה. כדי שהריגת עובדי הבעל וכוהניו תיעשה על פי דין התורה, אין יהוא מסתפק בלכידתם של עובדי הבעל בבית הבעל (לאחר שדאג להוציא מקרבם כל עובד ה'), אלא הוא עורך 'עצרה לבעל' ודואג שעובדיו יבואו "לעשות זבחים ועלות" (פסוק כד). רק עם סיום הקרבת הקרבנות הללו מצווה יהוא את אנשיו להכות את עובדי הבעל, על פי מצוות התורה (שמות כ"ב, יט) "זבח לאלהים יחרם, בלתי לה' לבדו".[3]

ואף על פי כן, עדיין צריך לומר כי יהוא הרג את עובדי הבעל וכוהניו שלא על פי הפרוצדורה המשפטית הרגילה. זו מחייבת לדון כל עבריין בפני עצמו (וביום אחר), ולחייבו בבית דין רק על פי התראה ועדים.[4] כל התנאים הללו לא היו כמובן, ומטבע הדברים גם לא יכלו להיות, במעשה זה של יהוא.[5]

לפיכך עלינו לומר כי הרקע המשפטי למעשהו של יהוא היה זכותו של המלך לדון ולהרוג אף שלא על פי כללי המשפט הרגילים, כאשר הדבר נחוץ לטובת העם. וכך מנוסח הדבר בהלכות מלכים של הרמב"ם (ג, י):

כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה או בלא התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה, יש למלך רשות להרגו, ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה[6]. והורג רבים ביום אחד, ותולה ומניחן תלוים ימים רבים, להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם.[7]

נראה כי בנסיבות שבהן פעל יהוא, לאחר שנים רבות של שלטון בית אחאב, היה מעשהו לצורך תיקון העולם 'כפי מה שהשעה צריכה'. הזהירות שבה פעל יהוא את פעולתו שלא ייפגעו ממנה זכאים, והכותרת שנתן לה בדבריו ליהונדב "וראה בקנאתי לה'", מאשרות כי פעל על פי התביעה המנוסחת בדברי הרמב"ם שהובאו למעלה ובדברי מפרשו הרדב"ז (שם) "ובכל אלו צריך שיתבונן המלך להעמיד הדת ולתקן המעוות, ולא לכבודו".

אף כי לא מצאנו נבואה מפורשת המטילה על יהוא להרוג את עובדי הבעל בישראל, בכל זאת קיים תקדים נבואי למעשהו במעשה שעשה אליהו בהר הכרמל ובנחל קישון שלמרגלותיו. באותו אירוע שחט אליהו את ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל, ואף מעשה זה לא נעשה על פי הפרוצדורה המשפטית הרגילה, אלא היה בגדר הוראת שעה של נביא.[8]

השוואת מעשיהם של אליהו ושל יהוא מגלה כי הדמיון ביניהם אינו כללי בלבד, אלא יורד עד לפרטי המעשים ומובע בקשרי לשון שוודאי אינם מקריים.

א. אליהו ויהוא מתחילים את מעשיהם בקיבוץ כל העם ובקיבוצם של נביאי הבעל:

אליהו: מל"א י"ח, יט-כ

יהוא: י', יח-כא

ְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל...

וַיִּקְבֹּץ יֵהוּא אֶת כָּל הָעָם...

וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל...

וְעַתָּה כָל נְבִיאֵי הַבַּעַל... קִרְאוּ אֵלַי

וַיִּשְׁלַח אַחְאָב, בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וַיִּשְׁלַח יֵהוּא בְּכָל יִשְׂרָאֵל

וַיִּקְבֹּץ אֶת הַנְּבִיאִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל.

וַיָּבֹאוּ כָּל עֹבְדֵי הַבַּעַל...

ב. הריגתם של עובדי הבעל בשני המקומות באה לאחר זבח שהם זובחים לו:

אליהו: מלכים א', י"ח, כו

וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל...

יהוא: י', כד-כה

וַיָּבֹאוּ לַעֲשׂוֹת זְבָחִים וְעֹלוֹת... וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לַעֲשׂוֹת הָעֹלָה...

ג. בשני המקומות פועלים אליהו ויהוא במרמה כדי לעודד את מעשיהם של עובדי הבעל, ובשניהם מקפיד הכתוב לציין זאת, כדי למנוע מן הקורא את המחשבה המוטעית שאישים אלו מאמינים במה שאמרו:[9]

אליהו: מלכים א', י"ח, כז

... וַיְהַתֵּל[10] בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר: קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל
כִּי אֱלֹהִים הוּא, כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ
אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ.

יהוא: י', יח-יט

...וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַחְאָב עָבַד אֶת הַבַּעַל מְעָט, יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה.
...זֶבַח גָּדוֹל לִי לַבַּעַל ... וְיֵהוּא עָשָׂה בְעָקְבָּה
לְמַעַן הַאֲבִיד אֶת עֹבְדֵי הַבָּעַל.

ד. ההוראה לתפיסתם של עובדי הבעל נאמרה בלשון דומה בשני המקומות:

אליהו: מלכים א', י"ח, מ

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם: תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל, אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם...

יהוא: י', כד

... וַיֹּאמֶר: הָאִישׁ אֲשֶׁר יִמָּלֵט מִן הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל יְדֵיכֶם.... 

ה. לבסוף, הדמיון במעשה:

אליהו: מלכים א', "ח, מ

וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן, וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם.  

יהוא: י', כה

וַיֹּאמֶר יֵהוּא... בֹּאוּ הַכּוּם... וַיַּכּוּם לְפִי חָרֶב. 

וכבר עמדנו על הדמיון המהותי בין פעולותיהם - שני האישים פועלים שלא על פי הפרוצדורה המשפטית הרגילה.

לאור כל הקשרים הללו אנו רשאים להסיק כי יהוא פעל מתוך מודעות לכך שהוא מחקה את מעשהו של אליהו (תוך התאמתו לנסיבות השונות שבהן פעל). יהוא רואה את מעשהו של אליהו כתקדים המחייבו ללכת באותה הדרך.[11]

* * *

אחר כל הקשרים הללו בין סיפור מרד יהוא לבין פרקי אליהו, נוכל להסיק מסקנה זו: על פי כוונת תיאור המקרא את מרד יהוא, ובהתאמה לתודעת יהוא ביחס לעצמו, מהווה יהוא את התגלמותו הפוליטית של אליהו הנביא. מה שהיה אליהו בתחום פעילותו הנבואית, מנסה יהוא לממש בתחום פעולתו הפוליטית כמלך: דרכו של אליהו הנביא עוברת כאן טרנספורמציה לדרכו של איש צבא תקיף ורב תחבולות, התופס את המלוכה.

למסקנה זו יש חשיבות ספרותית: פרקים ט'-י' שאנו עוסקים בהם, הבאים לקראת סיומם של פרקי אלישע, הם בעצם המשך של פרקי אליהו אשר קדמו לפרקי אלישע! הדמות הנבואית החופפת על פרקים אלו והמשרה עליהם את רוחה, אינה דמותו של אלישע, אלא זו של אליהו. שמו, נבואתו והליכותיו הם הקובעים את אופי הפעולות המתוארות בפרקים ט'-י', והאישיות העומדת במרכזם היא של מי שתפס עצמו כממשיך דרכו של אליהו, ואשר נבחר להגשים את נבואתו.

וכאן אנו מגיעים לשאלה המעסיקה אותנו החל מעיון ב בסדרת עיונים זאת: מדוע לא משח אלישע בעצמו את יהוא, אלא שלח שליח לעשות זאת? ועוד המשכנו ושאלנו: מדוע אלישע אינו נוכח כלל לכל אורך מרד יהוא? הוא אינו מלווה את יהוא בשום שלב משלבי המרד שלו, וגם איננו הנביא המבשר ליהוא בשם ה' את שכרו על מעשיו "בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל" (י', ל).

ההסבר להיעלמותו של אלישע מזירת הפעילות הנבואית בהמשכו של דור זה קשורה באופיו של יהוא ובאופי מעשיו. הללו מהווים מעין התפרצות היסטורית המשיבה את דרכו של אליהו ואת נבואותיו אל מרכז הזירה הלאומית. התפרצות זו חלה באמצע פעילותו הנבואית של אלישע,[12] ואלישע נסוג בפני הופעה מחודשת זו של רוח רבו.

על המתח הדיאלקטי בין שני האישים הללו, אליהו ואלישע, ועל הניגוד שבין דרכיהם, עמדנו בעיונים רבים, החל בספרנו פרקי אליהו[13] והמשך בחלק גדול מעיונינו לפרקי אלישע. בסיפור מרד יהוא אמנם פועל אלישע בעקיפין להגשמת נבואת אליהו ולהשבת דרכו לישראל, באמצעות מינוי יהוא (נראה שאלישע היה מחויב לעשות זאת מכוח היותו תלמידו ויורשו של אליהו, שהרי אליהו הוא שנצטווה למנות את יהוא, אך בפועל לא עשה כן). אולם אלישע אינו שלם עם דרך זו מחד, וגם אינו יכול להתנגד לה מאידך, ועל כן הוא נסוג אל ההעלם, ומפסיק לפעול כנביא הדור.[14]


ה. נספח: 'היעלמותו' של אלישע לאחר משיחת יהוא

אחת השאלות החמורות שעמן מתמודד המעיין בפרקי אלישע בספרנו היא 'היעלמות אלישע' לאחר ששלח את אחד מבני הנביאים למשוח את יהוא (ט', א-ג) ועד אשר "חלה את חליו אשר ימות בו" (י"ג, יד). היעלמות זו נמשכת כחמישים שנה![15]

פעולתו הנבואית של אלישע המתוארת במקרא חופפת אם כן את רוב תקופת מלכותו של יורם בן אחאב, אשר מלך שתים-עשרה שנה (ג', א).[16] עם הסתלקותו של יורם בן אחאב מעל במת האירועים ועלייתו של יהוא, מסתלק גם אלישע למשך שנים רבות והוא שב ומופיע רק לקראת מותו, בימי יואש נכדו של יהוא.

1. סידורם הכרונולוגי של פרק אלישע

תמיהה זו הביאה חלק מן המפרשים החדשים וחוקרי המקרא בדורות האחרונים לייחס סיפורים שונים על אלישע, המצויים במקרא לפני מרד יהוא, לתקופה שלאחר אותו מרד - תקופת שושלת בית יהוא. לדעתם, המלך העומד מול אלישע בסיפורים שונים שבהם שמו לא נזכר (וכך הדבר בכל הסיפורים החל בפרק ה' - סיפור נעמן), אינו יורם בן אחאב, אלא אחד ממלכי בית יהוא. לפי דעה זו, אין הסיפורים אודות אלישע מסודרים בסדר כרונולוגי ו"אין מוקדם ומאוחר" בהם.

לא כן היא דעתם של חז"ל, של יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים ושל פרשנינו הראשונים והאחרונים: הללו סבורים כי פרקי אלישע מסודרים בסדר כרונולוגי, והמלך היחיד העומד מול אלישע (מלבד בעת מחלתו בסוף ימיו) הוא יורם בן אחאב.

אף שאין מניעה עקרונית מללכת בדרכם של הפרשנים החדשים תוך שימוש בכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה", לא הלכנו בעיונינו בדרך זו ואף לא העמדנוה לדיון. אופיים של עיונינו, שהוא עיון ספרותי בפרקי אלישע, אינו מחייב כלל הזדקקות לשאלה ההיסטורית מיהו המלך הפועל בסיפורים שונים אל מול אלישע. אף על פי כן, בנספח זה אנו נזקקים לשאלה זו משום שכאן היא מתעוררת כשאלה פרשנית- עם ראשית היעלמותו הממושכת של אלישע.

הנחתנו המובלעת לאורך כל העיונים עד עתה (ולעתים היא נאמרה בפירוש) היא שכל עוד אין הוכחה מוכרחת בכתוב לשינוי זמנו של המסופר מן הרצף הכרונולוגי שבתוכו הוא נתון, זמנו של המסופר מתאים למיקומו ברצף האירועים המתוארים במקרא.

עיקרון מתודולוגי זה לימדנו הרמב"ן בכמה מקומות בפירושו לתורה. וכך הוא כתב בפירושו לספר במדבר ט"ז, א ד"ה ויקח קרח: "על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאיחור, וגם שם, לצורך עניין ולטעם נכון". מובן שדברי הרמב"ן הללו אמורים גם, וביתר שאת, ביחס לספרי נביאים ראשונים, שבהם היסוד ההיסטוריוגרפי מרכזי ביותר. השאלה שהצגנו בראש עיון זה אינה יכולה להיחשב כפירוש ש"יפרש הכתוב ההקדמה והאיחור", וגם אין למצוא בהקדמת המאוחר בסיפורי אלישע "צורך עניין וטעם נכון".

כוונת הסידור הכרונולוגי של פרקי אלישע ניכֶרֶת מכמה וכמה סיפורים אודותיו: הסיפור המוקדם ביותר אודותיו הוא על מפגשו הראשון עם אליהו (מל"א י"ט, יט-כא), וסיפור זה אכן מצוי בעיצומו של מחזור סיפורי אליהו, עוד בטרם החל אלישע את פעולתו כנביא. אף הסיפור אודות פרידתם של אליהו ואלישע (מל"ב ב', א-יב) מצוי במקום הראוי ברצף הכרונולוגי - בקו התפר שבין פרקי אליהו לפרקי אלישע. אף ארבע הסצנות הבאות בהמשך פרק ב' (חציית הירדן, חיפוש בני הנביאים את אליהו, ריפוי מי יריחו וקללת הנערים) מצויות בהמשך כרונולוגי רצוף, שהרי באלו מתוארת שיבתו של אלישע ממקום עלייתו של אליהו השמימה. אף סיפור המלחמה במואב בפרק ג' התרחש בראשית דרכו של אלישע כנביא, כמוכח מן העובדה שאלישע עדיין לא היה מוכר למלך ישראל, ואחד מעבדי המלך תיארו כמי ש"יצק מים על ידי אליהו". שיקולים נוספים מחייבים להקדים זמנו של סיפור זה לראשית מלכותו של יורם, ועמדנו בהם בסדרת העיונים המתאימה. לסיפורים הבאים בפרק ד' אין כל הקשר היסטורי, ועל כן שאלת זמנם אינה עולה כלל על הפרק. אף סיפור מינויו של חזאל למלך ארם (ח', ז-טו) וסיפור משיחתו של יהוא (ט', א-ג) מצויים בסדר כרונולוגי ברור, שהרי בעת משיחת יהוא נלחם יורם ברמות גלעד כבר עם חזאל. וכמובן, שני הסיפורים החותמים את מחזור סיפורי אלישע - סיפור מחלתו האחרונה וסיפור תחיית המת שהושלך לקברו (י"ג, יד-כא) - מצויים במקומם הכרונולוגי הראוי, כשהם חותמים גם את פרשת חייו של אלישע.

מכאן יש להסיק, שגם אותם סיפורים הבאים בהקשר היסטורי, אך קשה לעמוד על זמנם מתוכם עצמם - סיפור נעמן (ה', א-כז), סיפור הכאת חיל ארם בסנוורים (ו', ח-כג) וסיפור הצלת שומרון ממצור בן הדד (ו', כד - ז', כ) - סודרו במקומם מתוך כוונה לשלבם באותו רצף כרונולוגי כללי. אם כן, מלך ישראל המוזכר בסיפורים אלו הוא יורם בן אחאב, ובן הדד הנזכר בראש סיפור הצלת שומרון (ו', כד) הוא המלך שחזאל ירש את כסאו מאוחר יותר, ולא בנו של חזאל (הקרוי אף הוא בן הדד).[17]

חיזוק נוסף לטענה זו (מלבד האופי הכרונולוגי של סידור כלל פרקי אלישע) יש להביא מתיאור קבלת הפנים שלה זכה אלישע בבואו לדמשק (ח', ז-ט), אירוע שזמנו ללא ספק הוא בימי מלכותו של יורם בן אחאב. הכבוד שלו זוכה אלישע מאת בן הדד מלך ארם וחזאל עבדו, והאמון הרב בדבר ה' אשר בפיו, אינם מוסברים בסיפור זה ואינם מובנים מאליהם. אולם על רקע המעורבות הקודמת של אלישע בנושאים הקשורים להנהגה הארמית - בסיפור נעמן ובסיפור הכאת חיל ארם בסנוורים - ניתן להבין כיצד נתפרסם שמו של אלישע בחצר בן הדד, וכיצד זכה מצדו לכבוד ולאמון כה רבים.[18]

חיזוק נוסף לכך שמלך ישראל המתואר לאורך פרקי אלישע (עד פרק ט') הוא יורם בן אחאב ניתן להביא מהשוואת תיאור דמותו של יורם בפרק ג' (ששם נזכר שמו) לתיאור דמותו של מלך ישראל בפרקים ה'-ז' (ששם שמו אינו נזכר).

יש ואנו מוצאים במקרא, שאישיות המתוארת בסיפוריו מצטיינת בחותם סגנוני ברור, הן בסגנון הדיבור והן בסגנון הפעילות.[19] מלך ישראל המתואר לאורך פרקי אלישע מצטיין בסגנון מיוחד כזה.

א. כאשר נתקלו צבאות ישראל ויהודה במחסור במים בדרכם למלחמה במואב, קרא יורם מלך ישראל (ג', י):

אֲהָהּ! כִּי קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב!

זוהי קריאת ייאוש אשר מחד, אינה קוראת נכון את המציאות, ומאידך אינה חותרת לשום פתרון.[20]

שוב חוזר יורם על קריאתו זו באזני אלישע לאחר שזה הסתייג ממנו (יג):

אַל! כִּי קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב!

ב. כאשר שלח מלך ארם אגרת אל מלך ישראל ודרש שיאסוף את נעמן מצרעתו, הגיב מלך ישראל בדרך זו (ה', ז):

וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַסֵּפֶר
וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר: הַאֱ-לֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת
כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ?!
כִּי אַךְ דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי מִתְאַנֶּה הוּא לִי.

אף כאן תגובת ייאוש אשר מחד אינה קוראת נכון את המציאות, ומאידך אינה חותרת לשום נסיון לפתרון (והפתרון כאן הוא כמו בפרק ג' - בפנייה אל הנביא. שם יזם זאת יהושפט וכאן - הנביא עצמו).

ג. בסיפור הכאת חיל ארם בסנוורים התנהגותו של מלך ישראל פחות מובהקת, אך ניכרת גם בסיפור זה אותה תכונה של קריאה לא נכונה של המציאות ושל הכוונה הצפונה בה, ביחד עם אי-אמון בנביא.

אלישע מזהיר את מלך ישראל מלעבור במקום שבו מטמין מלך ארם מארבים לחיילי ישראל, ומה תגובתו של הלה (ו', י)?

וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ אִישׁ הָאֱ-לֹהִים וְהִזְהִירֹה
וְנִשְׁמַר שָׁם לֹא אַחַת וְלֹא שְׁתָּיִם.

המלך אינו מאמין בידיעת אלישע את הנסתרות, והוא דווקא שולח לבדוק את אמיתות דבריו "לא אחת ולא שתים".

כאשר אלישע מביא את חיילי ארם לשומרון, מלך ישראל אינו עומד על כוונתו ושואל את אלישע (שם כא):

הַאַכֶּה אַכֶּה אָבִי?

וזוכה לתגובה חריפה של אלישע.

ד. בסיפור המצור על שומרון קרא מלך ישראל קריאת ייאוש נוספת, כאשר פנתה אליו אישה בעוברו על החומה (ו', כז) ואמרה לו: " הוֹשִׁיעָה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ" ענה המלך: " אַל![21] יוֹשִׁעֵךְ ה'! מֵאַיִן אוֹשִׁיעֵךְ, הֲמִן הַגֹּרֶן אוֹ מִן הַיָּקֶב?!"

תגובת ייאוש נוספת מופיעה בהמשך אותו סיפור (ו', ל-לא):

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי הָאִשָּׁה
וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו... וַיֹּאמֶר: כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱ-לֹהִים וְכֹה יוֹסִף
אִם יַעֲמֹד רֹאשׁ אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט עָלָיו הַיּוֹם!

רק מאוחר יותר ירד המלך אל הנביא תוך שהוא מתחרט על דבריו, ואז שמע מפי הנביא נבואת הצלה (ז', א).

ה. משהגיעה בשורת ארבעת המצורעים אל בית המלך, בהמשכו של אותו סיפור, נאמר (ז', יב):

וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו:
אַגִּידָה נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם
יָדְעוּ כִּי רְעֵבִים אֲנַחְנוּ, וַיֵּצְאוּ מִן הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה בהשדה (בַשָּׂדֶה) לֵאמֹר:
כִּי יֵצְאוּ מִן הָעִיר, וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים, וְאֶל הָעִיר נָבֹא.

שוב ניכרת במלך ראייה פסימית של המציאות ואי-הבנה שלה, ושוב ניכר בו העדר כל מחשבה חיובית כיצד לפתור את הבעיה. רק אחד מעבדיו של מלך ישראל הוא שמציע פתרון מעשי, ואותו מאמץ המלך (שם יג-יד).

וראה עד כמה דומה תגובתו של מלך ישראל כאן לתגובתו על איגרתו של מלך ארם בפרק ה'!

מכל המקומות הללו ניכרת אישיות אחת, שיש לה אופי ברור ותגובות קבועות במצבי לחץ. זוהי אישיותו של מלך ישראל באותן שנים שבהן פעל אלישע, ובפעם הראשונה שאישיות זו מופיעה בפרק ג', נוקב הכתוב בשמה: יורם בן אחאב.

ובאמת, אף בסיפור המצור על שומרון אנו נרמזים כי המלך הפועל מול אלישע הוא יורם בן אחאב. כאשר שלח המלך את שלוחו להרוג את אלישע כפי שנשבע (ו', לא), ראה אלישע בעיני רוחו את בואו הקרוב של השליח אל ביתו ואמר לזקנים היושבים איתו (ו', לב) "הראיתם כי שלח בן המרצח הזה להסיר את ראשי?!". ובכן, מי הוא "בן המרצח" אם לא יורם בן אחאב, שאביו נאשם ברצח נבות - "הרצחת וגם ירשת"? וכשם שאלישע הזכיר ליורם בעת המלחמה במואב את חטאי אביו באמרו לו (ג', יג) "לך אל נביאי אביך ואל נביאי אמך", כן גם בסיפור המצור על שומרון.[22]

2. הטעם להיעלמותו של אלישע

ובכן, אם המלך שמולו פעל אלישע בכל הסיפורים אודותיו עד פרק ט' הוא יורם בן אחאב, חוזרת השאלה שהעמדנוה בראש עיון זה: מה פשר היעלמותו רבת השנים של אלישע משעת משיחת יהוא ועד לימי יואש נכדו? מדוע מצטמצמת פעילותו הנבואית של אלישע (על כל פנים זו שהמקרא מתארה) רק לתקופת מלכותו של יורם בן אחאב - כשתים-עשרה שנים, אף שהנביא האריך ימים לאחריה והמשיך לחיות עוד כחמישים שנה?

אמנם אין זה מן הנמנע כי פעילותו של אלישע כנביא בישראל נמשכה בכל אותן שנים שבהן נעלמו שמו ותיאור פעולותיו מן המקרא. אם אכן כך הדבר, מופנית שאלתנו אל המקרא (ולא אל אלישע): מהו קנה המידה שבו משתמש המקרא לתיאור פעולותיו של נביא? אילו מפעולותיו הוא בוחר לתאר ואילו - להשמיט? איזו תקופת פעילות של אותו נביא זוכה לתיאור מפורט במקרא, ואיזו תקופה - עובר עליה המקרא בשתיקה?

אף אם לא נמצא תשובה לשאלתנו (לא בניסוחה הראשון ולא בשני), לא יהא בכך עילה לייחס סיפורים שונים על אלישע לתקופת בית יהוא, ולשבש בכך את סדרם הכרונולוגי של פרקי אלישע. תמיהתנו אינה התמיהה החמורה ביותר שבה נתקל לומד המקרא שאין לה פתרון חד-משמעי. יש לזכור שתופעות דומות (אולי לא באותו קנה מידה) מצויות במקומות נוספים במקרא.[23] ובכל זאת, בדברים שלהלן ננסה לענות על תמיהה זאת.

במידה מסוימת ענינו כבר על שאלה זו, לפחות במה שנוגע למרד יהוא ולתקופת מלכותו של מלך זה (עשרים ושמונה שנים), בסוף עיוננו הקודם, ואין צורך לחזור על הדברים הללו.

כהמשך לדברים שנאמרו שם, נחזור ונזכיר את דברי ר"מ אלשיך שהובאו בראש עיון ג. בסיפורים האחרונים במחזור סיפורי אלישע מתואר כיצד מסתמן יחס חיובי של מלך ישראל (שהוא, כאמור, יורם בן אחאב) אל אלישע. בפרקים ו'-ח' מתוארת בתחילה כניעתו של המלך לנביא, ובהמשך מתוארת הערצתו למופתיו של אלישע.

לעומת כל זאת, נגזר על אלישע למנות את מי שיחולל מהפכת דמים כנגד יורם, שבה יירצחו המלך וכל בני משפחתו. מסיבה זו, אומר ר"מ אלשיך, העדיף הנביא למסור את משיחת יהוא בידי שליח.

הסיטואציה הזאת מזכירה את שמואל הנביא, אשר הוטל עליו למנות את מחליפו של שאול בן טיפוחיו האהוב. שמואל התאבל על שאול כל הימים, ומאן להשלים עם גזרת החלפתו (שמ"א ט"ו, יא ושם לה). אף על פי כן, חזקה עליו פקודת ה' ללכת ולמשוח את דוד, אך הוא עושה זאת בלב ולב. זהו המעשה האקטיבי האחרון של שמואל המתואר במקרא. מכאן ואילך אין המקרא מתאר עוד את פעילותו. אין זאת אומרת ששמואל הפסיק את פעילותו כנביא, הנה בשמ"א י"ט, יח-כד מתואר שמואל כרבם של בני הנביאים: "להקת הנביאים נבאים, ושמואל עמד נצב עליהם" (שם כ). אולם פעילותו הנבואית בתחום הממלכתי - אינה מתוארת עוד במקרא.[24]

'היעלמות' זו של שמואל נובעת כנראה מחוסר השלמתו עם המציאות החדשה שהוא נאלץ להיות מחוללה. כנביא הדור, הוא נצטווה למשוח את דוד ולעמוד בכך מאחרי החלפת שאול. אך כיוון שלא השלים עם כך (שהרי המשיך להתאבל על שאול), נפסקה פעילותו בישראל מכפי שהייתה קודם לכן.

בממדים שונים לגמרי קרה דבר דומה גם לאלישע. קשה לומר על יורם בן אחאב כי היה בן טיפוחיו של אלישע כשאול ביחס לשמואל. ובכל זאת, הוא היה מלך שאלישע שיתף עמו פעולה בנסיבות מגוונות, וזכה בשל כך להערכה ולהתקרבות הדרגתית של המלך אליו.

לא מצאנו את אלישע מנבא נבואת כליון כנגד יורם.[25] בשורת כליון ציפתה לו ליורם עוד מימי אליהו (מל"א כ"א, כט - "בימי בנו אביא הרעה על ביתו"), אך זו לא תאמה את אופי היחסים שנרקמו בין יורם לאלישע, ובמידת מה אף נגדה את התקדמותם של הללו.

והנה הגיעה השעה ההיסטורית למימוש גזרה זו, ועל אלישע מוטלת המשימה להיות מיילדו של התהליך שיביא לידי מימוש הגזרה. "איך אלך?" שאל שמואל את ה' כשנצטווה ללכת למשוח את דוד בחיי שאול. אלישע שעמד בנסיבות דומות לאלו של שמואל - סכנה חיצונית ואי-הזדהות פנימית עם המהלך הקשה - לא הלך בעצמו (הוא גם לא נצטווה על כך), אלא שלח את שלוחו.

וכפי ששמואל ירד מעל במת הפעילות הנבואית מכאן ואילך, כך גם אלישע אינו מופיע עוד לפנינו כנביא. רק בימיו האחרונים שב אלישע להאיר באור נבואתו, כנר הדועך, שלפני כבייתו מזנקת שלהבתו ומאירה באור חזק ואחרון.


[1] ואולי מתחייב מעשה זה של יהוא מן הנבואה שנאמרה לאליהו בהר חורב (מל"א י"ט, יז-יח) "והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא... והשארתי בישראל שבעת אלפים, כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו".

[2] ודבר זה מפורש בנבואת אליהו בכרם נבות (מל"א כ"א, כב), וראה שם בפסוקים כה-כו.

[3] כך פירש בעל המצודות: "השלים יהוא לעשות העולה על ידיהם, כי אחר שעשו העולה התפרסם אמיתת הדבר שהמה עובדי הבעל, ומעתה לא יאמרו שהרג נקיים". והמלבי"ם כתב: "ויבאו לעשות זבחים ועולות - ובזה נתחייבו מיתה על הזביחה והעבודה, ואז ציווה להכותם כדין".

[4] חלק מדרישות אלו ביחס לדינו של מי שעבד עבודה זרה נזכר בדברים י"ז, ב-ז.

[5] במקרה זה, לא רק שלא התרו בעובדי הבעל שלא יעבדו עבודה זרה, אלא שיהוא אף השפיע עליהם בדרכי מרמה לעשות כן, כדי שיוכל להענישם על כך. הליך מעין זה קיים בהלכה רק בדינו של מסית, שהמוסת מכמין (- מחביא) לו עדים ומפתה אותו להסית שוב, בלא שידע המסית שהעדים שומעים דבריו (משנה סנהדרין פ"ז מ"י), ונאמר באותה משנה "כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהן חוץ מזו". הסיבה לכך במסית היא שלולי היינו עושים כן, היה המסית יכול להסית בלא לבוא על עונשו. אף במעשהו של יהוא הנסיבות הן כאלה שללא ההערמה שהערים יהוא, לא ניתן היה לבער את עבודת הבעל מישראל.

[6] אף שהרמב"ם דיבר על הריגת רוצחים, נראה שזו דוגמה בלבד, ולאחריה בא הכלל לפעולתו של המלך "לתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה" - כל שעה והקלקולים שאותם יש לתקן. וכן משמע גם מהמשך ההלכה המצוטטת.

[7] יצוין שלא רק המלך, אלא אף בית הדין רשאים לענוש בדרך דומה: "תניא ר' אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה" (סנהדרין מו ע"א). בסוגיה שם מוזכרים מקרים אחדים שבהם ממשו חכמים שונים את הכלל הזה.

[8] ראה דברינו בפרקי אליהו עמ' 207-208. אף שאליהו הוא נביא ויהוא - מלך, הרי שלשניהם ישנן סמכויות לחריגה מן המשפט המקובל כאשר השעה צריכה לכך.

[9] הנה מקומות נוספים במקרא שבהם הכתוב מודיע מעין זאת, כדי שלא נטעה בהבנת הדובר: בראשית כ"ב, א-ב: "והא-להים נסה את אברהם... קח נא את בנך... והעלהו שם לעלה"; בראשית ל"ד, יג-טז: "ויענו בני יעקב את שכם... במרמה... אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמנו להמל... והיינו לעם אחד"; מל"א י"ג, יח: "ויאמר לו (- הנביא הזקן מבית אל לאיש הא-להים שבא מיהודה) גם אני נביא כמוך, ומלאך דבר אלי בדבר ה' לאמר, השבהו אתך אל ביתך ויאכל לחם וישת מים, כחש לו".

[10] ההוראה של השורש הת"ל - תל"ל היא 'לשקר', כפי שניכר בכל הופעותיו של השורש הזה במקרא. ראה פרקי אליהו עמ' 159-161.

[11] במעשהו הקודם של יהוא, השמדת בית אחאב, ניכרה מודעותו של יהוא לכך שהוא פועל להגשמת נבואת אליהו בדברים מפורשים שהוא אומר.

[12] לאחר כעשר שנות פעילות או קצת יותר, שהן באמת רק חלק קטן מן השנים שבהן פעל אלישע.

[13] ראה בעיוננו "המפגש הראשון בין אליהו לאלישע" חורב ט, עמ' 327-344; וכן סערה עיונים ג-ו, עמ' 510-539.

[14] בנספח להלן נראה שלא רק שאלישע לא היה פעיל לאורך מרד יהוא (כפי שראינו עד כה) אלא גם לא היה פעיל לאורך כל תקופת בית יהוא (מלבד בתקופת יואש כאשר "חלה את חליו אשר ימות בו").

[15] כך הוא החשבון: "והימים אשר מלך יהוא על ישראל עשרים ושמנה שנה בשמרון" (י', לו) - ובהן לא נזכרה כל פעילות של אלישע. "... מלך יהואחז בן יהוא על ישאל בשמרון שבע עשרה שנה" (י"ג, א) ואף בימיו לא נזכר אלישע.

בימיו של יואש בן יהואחז, שמלך על ישראל בשומרון שש עשרה שנה (י"ג, י) חוזר אלישע ומופיע לאחר תקופת העלמות ארוכה:

וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חָלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ
וַיֵּרֶד אֵלָיו יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֵּבְךְּ עַל פָּנָיו... (י"ג, יד)

לא נאמר באיזה שלב במלכותו של יואש חלה אלישע, אך אפילו אם היה הדבר בשליש הראשון של מלכותו, הרי אנו מגיעים לחמישים שנה או קצת פחות או קצת יותר שבהן שמו של אלישע אינו נזכר ושום פעולה שלו אינה מתוארת.

[16] בימי אחזיהו בן אחאב ואחי יורם שמלך שנתיים (מל"א כ"ב, נב) עוד פעל אליהו והוא שהודיע למלך זה בעת מחלתו כי ימות ממנה. את מלחמתו של יורם בן אחאב במואב (מל"ב ג') יש לקבוע מחמת שיקולים שונים בשנה הראשונה או השנייה למלכותו (ראה על כך בסדרת העיונים שהוקדשו לפרק ג'), ובעת מלחמה זו כבר פעל אלישע כנביא יורש תפקידו של אליהו, ועדיין לא היה מוכר כל צרכו (ג', יא). פעולתו האחרונה של אלישע המתוארת במקרא (לפני שחלה את מחלתו אשר ימות בה) הייתה למנות אחד מבני הנביאים למשוח את יהוא, ומעשה זה הביא להתפרצותו המיידית של המרד. יורם נהרג מיד בתחילת המרד. נמצא שפעולתו של אלישע נמשכה מתחילת מלכותו של יורם, או קצת לאחר מכן, ועד לסיום מלכותו - בין עשר שנים לשתים עשרה שנה.

[17] בין החוקרים החדשים נשמעת הטענה, כי אף אם זו הייתה כוונת העורך של מחזור סיפורי אלישע, לייחס את הסיפורים הללו ליורם בן אחאב, הרי "האמת ההיסטורית" היא שסיפורים אלו שייכים לתקופה מאוחרת יותר - תקופת שושלת בית יהוא. לאחרונה נשמעה טענה חריפה יותר: אלישע לא פעל כלל בימי יורם בן אחאב, אלא רק בתקופת בית יהוא, ואת הסיפורים המקדימים את זמנו מבארים החוקרים הטוענים טענה זו בדרכים שונות ומשונות.

טענות מסוג זה אינן כלל בתחום דיוננו, משום שהן נובעות מהנחות יסוד שאין אנו שותפים להן כלל. אולם עלינו להעיר רק זאת: הנסיון לרקום היסטוריה אלטרנטיבית לזו המוצגת במקרא, כאשר החומר היחיד כמעט המשמש בידי החוקרים הוא המקרא עצמו, מכיל כשל מתודולוגי חמור. בכשל הזה ניתן לחוש בנקל כשקוראים מאמרי מחקר מן הסוג האמור.

[18] דברים אלו מבוססים על שתי סדרות העיונים שהקדשנו לשני סיפורים אלו.

[19] הנה דוגמה לכך: רבקה, החווה הריון קשה במיוחד, מגיבה על כך במילים אלו (בראשית כ"ה, כג) "ותאמר: אם כן, למה זה אנכי?!" ופירושו כדברי רמב"ן שם: "אם כן יהיה לי, למה זה אנוכי בעולם?! הלוואי אינני, שאמות או שלא הייתי".

כאשר רבקה שומעת את תכניתו של עשו להרוג את יעקב, היא מנסה לשכנע את יעקב שיברח, ומסיימת את דבריה במילים (כ"ז, מה): "למה אשכל גם שניכם יום אחד?!"

מיד אחר כך היא פונה ליצחק ואומרת לו (שם מו): "קצתי בחיי מפני בנות חת. אם לקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים?!"

המעיין ייווכח שבכל שלושת המקומות הללו ניכרת צורת חשיבה אחת וצורת התבטאות דומה, שאינן אופייניות לאישים אחרים במקרא. את רבקה מאפיין גם סגנון פעילות מיוחד במינו, הניכר בפעולותיה מאז היותה נערה צעירה בבית אביה ועד פעולתה האחרונה המתוארת במקרא, בשילוחו של יעקב ללבן.

סגנון פעולה וסגנון דיבור יוצאי דופן במקרא ניכרים גם בסגנונו של יהוא כפי שהוא מתואר בפרקים ט'-י' בספרנו. ביטוי בולט לכך ניתן למצוא בדברי הצופה על המגדל ביזרעאל (ט', כ): "והמנהג כמנהג יהוא בן נמשי, כי בשגעון ינהג".

[20] רק יהושפט, בעזרתו של אחד מעבדי מלך ישראל, חושב על הליכה אל הנביא (שם יא-יב).

[21] פיסוק דבריו של המלך אינו על פי הטעמים, והשיקולים הפרשניים לכך מופיעים בעיון המתאים.

יש לתת את הדעת לדמיון הסגנוני לקריאתו של יורם שהובאה לעיל: "אל! כי קרא ה' לשלשת המלכים האלה...".

[22] המפרשים החדשים, שטענו שסיפור המצור על שומרון אירע בימי מלך מבית יהוא, פרשו כי "המרצח" הוא יהוא, ששפך דמים רבים בעת שתפס את המלוכה, ואם כן בנו הוא כנראה יהואחז. אולם אין זה סביר, שאלישע יכנה את יהוא "מרצח". הרי אלישע בעצמו חולל את מרד יהוא, כדי לקיים את נבואת אליהו להכרית את בית אחאב, ומעשיו של יהוא זכו להסכמה נבואית (י', ל) "ויאמר ה' אל יהוא: יען אשר הֱטִיבֹתָ לעשות הישר בעיני, ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב...". היתכן אפוא שאלישע יחלוק על הערכת הנבואה הזו את מעשי יהוא?

נראה שכוונת דברי הושע (הושע א', ד) "ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא", היא שאחר שבית יהוא (בדורות שאחר יהוא) חטא בחטאים שונים, איבד מעשהו של יהוא למפרע את צידוקו המוסרי. אולם יהוא עצמו אינו נקרא מרצח גם לא בדברי הושע הללו.

[23] בעיון הראשון בספרנו פרקי אליהו (עמ' 22-24) עסקנו בשאלה, האם כאשר מופיע אליהו לראשונה במקרא (מל"א י"ז, א) הוא נביא טירון או נביא ותיק? טענתנו שם הייתה שמן הפסוקים המתארים את הופעתו הראשונה נראה שאליהו היה אז נביא ותיק וידוע. מדוע אפוא לא נאמרה לנו מילה על קיומו של נביא זה לפני הופעתו אצל אחאב? אין בידנו לענות על כך תשובה ברורה, אולם נראה שמבחינת קנה המידה המקראי, רק פעולתו של אליהו בימי אחאב חשובה שתהא מונצחת בתיאורי המקרא, ולא פעולותיו הקודמות. ניתן להעלות ביחס לכך סברות שונות, אך יש להכיר בקוצר ידנו לעמוד על טעמו הוודאי של דבר זה. בכל זאת, ניתן לומר על כך דבר בדרך השלילה: ברי שקנה המידה של המקרא לתיאור פעולותיהם של נביאים אינו היסטורי - לא מבחינת ההיסטוריה הכללית ולא מבחינת ההיסטוריה הפרטית של הנביא. דהיינו: לא חשיבותן ההיסטורית של פעולותיו לעם ישראל או לקורותיו של הנביא עצמו, היא קנה המידה לתיאורן במקרא. ומכאן נובעת האפשרות לעבור בשתיקה גמורה על עשרות שנות פעילות של הנביא.

אף בנוגע לאישים אחרים, שאינם נביאים, כך הדבר: תיאור קורותיו של יהוא המשתרע על פני פרקים ט'-י' - 73 פסוקים - נוגע בעצם אך לימים אחדים של המרד וספיחיו (וודאי לא יותר מחודשיים), ואילו לעשרים ושמונה שנות מלכותו לאחר מכן, מוקדשים פסוקים בודדים (י', לא-לו) שבהם דברי סיכום כלליים לתקופת מלכותו.

[24] בריחתו של דוד אליו המתוארת באותו הפרק אינה חורגת מדברינו, שכן שמואל אינו פועל אז שום פעולה להצלתו של דוד מיד שאול הרודף אחריו. הצלה זו באה ממילא, מחמת השראתו הנבואית של שמואל על תלמידיו בני הנביאים.

[25] אף לא כאשר שלח את אחד מבני הנביאים למשוח את יהוא - ראה עיון ג2 בסופו לעיל.