פרקי אלישע - אפילוג | 2

5. המחצית הראשונה של הסיפור: אלישע הוא "רכב ישראל ופרשיו"

הבדלים בין שתי המחציות שעמדנו עליהם בסוף הסעיף הקודם מעלים על הדעת כי אין בסיפורנו מעשה סמלי אחד החוזר פעמיים, אלא שני מעשים השונים זה מזה באופן עקרוני.

המעשה הראשון מכיל תיאור האחיזה בקשת, מה שאיננו קיים במעשה השני. תיאור זה נראה מיותר: כשמצווים אדם להביא קשת וחצים, ומצווים עליו אחר כך לירות בהם, משלים הקורא הנבון את שלב הביניים - את הרכבת ידיו של המצוּוֶה על הקשת (וכך אכן משלים הקורא את תיאור המעשה השני, שבו לא נזכרה הקשת ולא הרכבת הידיים עליה). נראה אפוא שהצו למלך ישראל "הרכב ידך על הקשת" וקיומו "וירכב ידו" לא נכתבו אלא לצורך השלמתם: "וישם אלישע ידיו על ידי המלך". ובכן, לשם מה עשה אלישע כן? התשובה על כך ברורה: המלך אמנם הוא זה שיירה את החץ, אולם ירייה זו תהא מכוחו של אלישע הנביא שהרי ידיו שלו נתונות על ידיו של המלך.

הווה אומר: הפועֵל העיקרי במעשה הסמלי הראשון הוא אלישע, והמלך אינו אלא המוציא לפועל של מעשה הנביא. הצורך בשותפותו של המלך במעשה הנביא קיים הן ברמת המשל והן ברמת הנמשל. המעשה הסמלי עצמו נעשה בשעה שהנביא חלה את מחלתו האחרונה ואינו מסוגל לאחוז לבדו את הקשת הכבדה ולירות ממנה חץ. הוא זקוק לשם כך לסיועו של המלך, אך המעשה מיוחס בכל זאת לנביא, שכן ידיו של הנביא הן המונחות על ידיו של המלך, ובכך ניכר כי הנביא הוא מקור הפעולה.

אף כאשר תגיע השעה ההיסטורית להגשים את התשועה בארם, מי שיגשים אותה בפועל יהיה יואש מלך ישראל, שכן אלישע אינו איש צבא, ובשעת התשועה העתידה אף לא יהא אלישע בחיים. אולם אף אז, תבוא התשועה בארם בזכות הנביא, שהקדים וגילם את התשועה הזאת במעשה שעשה בחייו - ביריית חץ התשועה. ואם כן אף בעתיד יהא הנביא (שמת בינתיים) מקור התשועה של ישראל, ואילו המלך לא יהא אלא מוציאה לפועל של התשועה.

התשועה הבאה מכוחו של הנביא מסומלת בחץ אחד בלבד - 'חץ התשועה'. החץ נורה לכיוון ארם (- "קדמה"), אך לא "ארצה" הוא נורה, אלא למרחקים, כביכול עד לארם יגיע, ושם יבצע את שליחותו הנסתרת להכין את התשועה בארם. לשילוח החץ ממיתר הקשת למרחקים מתאימים פעלים מן השורש יר"ה, שהם המתארים בדרך כלל את דרך השימוש הרגילה בקשת.

נמצא כי משמעות המעשה הסמלי במחצית הראשונה היא זו: זכות הנביא ופעולתו הסמלית בשעה זו, הם שעתידים להצמיח לישראל תשועה בארם בשעה הראויה, וזאת, באמצעות פעולתו של יואש מלך ישראל.

משמעות זו של המחצית הראשונה קשורה בקשר אמיץ הן לפתיחת הסיפור והן לציר המרכזי הבא לאחריה: בפתיחת הסיפור קורא מלך ישראל קריאת צער על הסתלקותו הקרבה של אלישע: "אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו", וקריאה זו הרי מצאנוה לראשונה בפי אלישע, בשעה שנפרד מאליהו רבו (ב', יב). מה משמעו של כינוי הנביא "רכב ישראל ופרשיו"?

בספרנו פרקי אליהו (סערה ה3, עמ' 530-527) עמדנו באריכות על משמעות הדבר, וכאן נביא אך את עיקרי הדברים.

רכב ופרשים (= סוסים[1]) הם כלי מלחמה. בלשון ימינו הכינוי "רכב ישראל ופרשיו" משמעו 'הנשק הסודי של ישראל', שבזכותו הם מנצחים את אויביהם המשתמשים בנשק קונבנציונאלי. וכך פירש ר"י אברבנאל בעקבות תרגום יונתן את קריאתו של אלישע על אליהו:

ואמר "רכב ישראל ופרשיו", להגיד שהוא היה העומד על בני עמו ומצילם מהאויבים יותר מהרכב ומהפרשים.

במה עדיפותם של הרכב והפרשים המסומלים בנביא מאלו הממשיים? התשובה על כך נמצאת הן בתיאור קורותיו של אליהו והן באלו של אלישע. בעלות אליהו השמיימה נאמר:

וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם. (ב', יא)

ומראה זה שראה אלישע הוא כנראה שהביאו לדמות את אליהו לרכב ופרשים, וכפי שפירש שם רד"ק:

ומה שנראה רכב אש וסוסי אש לאלישע, להודיע בו כי בהעלותו, עלה מישראל רכבו ופרשיו, כמו שאמר אלישע "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו".

אף בקורותיו של אלישע מוזכרים "סוסים ורכב אש" אשר מלאו את ההר שעליו נמצאת העיר דותן, והם סבבו את אלישע כדי להגן עליו מפני הסוסים והרכב והחיל הכבד שהקיפו את העיר כדי לתפוסו (ו', יד-יח). על סוסי האש ורכב האש הללו אמר אלישע לנערו (שם טז) "רבים אשר אתנו מאשר אותם".

נמצא אפוא כי רכב אש וסוסי אש הם דימוי נבואי לכוח הא-לוהי הנסתר המגן על ישראל בזכות הנביא, והוא עדיף על פני הכוח הממשי של סוס ורכב המצוי בידי אויבי ישראל, שהרי "סוסיהם בשר ולא רוח" (ישעיהו ל"ג, ג).[2]

כינויו של אליהו "רכב ישראל ופרשיו", יש בו משום חידוש: אליהו לא היה מעורב במלחמות ישראל בדורו בשום צורה. אלישע בקריאתו חושף אפוא את האמת הנסתרת: אליהו זה, שהוכיח את דורו ואף הביא עליו לעתים סבל, הוא הוא אשר זיכה את דורו גם בניצחונות והצלחות. עצם נוכחותו בדורו היתה מקור לעצמה רוחנית העדיפה על פני כל עצמה צבאית ריאלית.

כינוי זה, כשהוא בא מפי מלך ישראל ביחס לאלישע, דווקא אינו מפתיע: הרי אלישע, מתחילת דרכו כנביא ועד לסופה, עוסק בגלוי ובמרץ רב בישועתם של ישראל ובהצלתם מאויביהם. לפיכך רק ראוי הדבר שההכרה בו כמי שבזכותו נושעו ישראל תבוא מפיו של נציג העם - מפי מלך ישראל.

על אף תיאורו של אלישע כ"רכב ישראל ופרשיו" במשמעות שנתבארה כאן, 'כנשק הסודי' העדיף של ישראל, לא זכו ישראל באותו הדור מעולם בניצחון על ארם: עדיפות רכב האש וסוסי האש ("רבים אשר אתנו מאשר אותם") לא הביאה אלא להצלה מיד חיל ארם.

במעשהו האחרון של אלישע המתואר בסיפורנו - ביריית החץ לכיוון ארם, מממש אלישע את הדימוי שלו בפי מלך ישראל "רכב ישראל ופרשיו", ומשלים את החסרון שבו. זכותו של הנביא, הזכות המגנה על דורו יותר מרכב ופרשים, תעמוד לו לדור זה אף לנצח את אויבם המר - את ארם.

נמצא כי במחצית הראשונה של סיפורנו, ודווקא בה, מומחשת המשמעות של קריאת יואש על אלישע בפתיחת הסיפור "רכב ישראל ופרשיו". שכן דווקא במחצית זו מודגש כי אלישע הוא מקור התשועה שיביא ה' לישראל, ודבר זה נכון הן במעשה הסמלי הנעשה מכוחו בשעה זו והן בתשועה העתידית עצמה.

הקשר בין המחצית הראשונה של הסיפור לבין הציר המרכזי שלו גלוי לעין: הכרזתו החגיגית של אלישע "חץ תשועה לה', וחץ תשועה בארם" אינה אלא הפרשנות הנבואית למעשה הסמלי שנעשה קודם לכן: החץ שנורה על ידי אלישע בסיועו של המלך קדמה - מזרחה, לכיוון ארם, הוא "חץ תשועה לה'" והוא הוא "חץ תשועה בארם". פעולתו של הניבא במעשה הסמלי שעשה, היא שתביא לישראל את תשועת ה' בארם. בכך יתגלה שוב כי אלישע הנביא הוא רכבם של ישראל ופרשיו.

6. המחצית השנייה של הסיפור

נפתח את הדיון במחצית השנייה של הסיפור דווקא בעיון ב'ציר המרכזי' שלו, בסוף פסוק יז. מהו היחס בין חלקם הראשון של דברי אלישע - "חץ תשועה לה', וחץ תשועה בארם" - לחלקם השני - "והכית את ארם באפק עד כלה"? היחס ביניהם הוא כמו זה שבין בשורה נבואית חגיגית, אך סתומה במשמעה, לבין פתרונה הריאלי של אותה בשורה.

חלקם הראשון של דברי אלישע מנוסח בלשון פיוטית (ראה לעיל סעיף 3), והוא משמש כביאור מילולי למעשה הסמלי שנעשה במחצית הראשונה של הסיפור: אותו חץ שירה הנביא בסיועו של המלך לכיוון ארם הוא 'חץ תשועה' שה' יתן לישראל בארם.

אולם באיזה דור תהיה תשועה זו? על ידי מי היא תבוא בפועל, מה יהא אופייה והיכן היא תתממש? על שאלות חשובות אלו אין מענה בדבריו הראשונים של אלישע.[3]

על השאלות 'המעשיות' הללו בא לענות חלקם השני של דברי אלישע בסוף פסוק יז: התשועה תבוא כבר בדור זה, על ידי יואש מלך ישראל (- "והכית") והוא מצווה להכות את ארם באפק עד כלה.

המעשה הסמלי במחצית השנייה של הסיפור מוקדש להיבט זה של הנבואה - לאופייה המעשי הקשור בזמן ובמקום מסוימים ובאישיותו של מלך ישראל. המלך, שבמעשה הסמלי הראשון היה טפל לאלישע, עומד במרכז המעשה השני. אמנם גם עתה הוא פועל על פי מצוותיו של אלישע, אולם הוא פועל זאת לבדו, ללא שהנביא שותף עמו במעשיו. כמו במעשה הסמלי, כך גם במציאות שתממש אותו: מי שיפעל להכות את ארם בפועל, כמעשה אנושי-פוליטי, יהא מלך ישראל, ואילו הנביא לא יהא נוכח אז.[4]

בהתאמה לזאת שונה המשמעות הסמלית של החץ במעשה הסמלי השני מזו שבמעשה הראשון: החץ היחידי במעשה הראשון הוא חץ נבואי א-לוהי המסמל את תשועת ה'; החצים הרבים במעשה השני מסמלים את החצים הממשיים שבהם עתידים להשתמש ישראל במלחמתם בארם, חצים שבאמצעותם יכו את ארם עד כלה.

עתה מובנת הוראתו של אלישע ליואש במעשה השני "הך ארצה" - את החצים. בהתאמה למשמעות הסמלית של החצים עתה, יש לכוונם ארצה (ולא למרחוק כבמעשה הראשון), כביכול מצויים הארמים כאן ועכשיו מתחת לחלונו של אלישע, ובאמצעות הכאת החצים בהם ארצה תוּכה אף ארם ארצה - עד כלה.

על הכוונה הזאת בציווי של אלישע "הך ארצה" - את החצים, נוכל לעמוד לכשנבחן את המילה המנחה במחצית השנייה של סיפורנו.[5] פעלים מן השורש נכ"ה חוזרים בה בצפיפות רבה שבע פעמים, אולם בשתי משמעויות:

1. וְהִכִּיתָ אֶת אֲרָם בַּאֲפֵק עַד כַּלֵּה.
2. הַךְ אַרְצָה
3. וַיַּךְ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים
4. לְהַכּוֹת חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ פְּעָמִים
5. אָז הִכִּיתָ אֶת אֲרָם עַד כַּלֵּה
6. וְעַתָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים תַּכֶּה אֶת אֲרָם. (יז-יט)
7. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הִכָּהוּ יוֹאָשׁ (כה)

נקל להבחין כי מושא ההכאה בהופעות 4-2 הם החצים, ואילו בכל שאר ההופעות המושא הוא ארם או מלכם. באמת אין הבדל מהותי בין שני אלו: הכאת החצים ארצה היא הכאת ארם עד כלה.

בזאת הוסברו ההבדלים העיקריים בין המעשה הסמלי המתואר במחצית הראשונה של סיפורנו לזה המתואר במחצית השנייה שלו: המשמעות הסמלית השונה של כל אחד מן המעשים היא שמכתיבה את אופיו ואת פרטיו של כל מעשה.

7. כוונות שימושו של אלישע במעשים סמליים בסיפורנו

מעשים סמליים רבים מתוארים בספרי הנביאים, והללו משמשים למטרות שונות. במקרים רבים נועד המעשה הסמלי להמחיש את דבר הנביא לפני שומעיו: להבליט בלא אומר היבט מסוים בנבואה[6] או להגביר את רושמה לפני הנוכחים, כדי שהנבואה לא תהא רק נשמעת באוזניהם אלא גם נראית בעיניהם.[7]

בדרך זו או מעין זו ניתן היה לפרש אף את המעשים הסמליים בסיפורנו, אולם זאת רק עד שאנו מגיעים לסיומו: מלך ישראל הכה ארצה שלושה חצים ופסק, ואז נאמר בסיפורנו:

וַיִּקְצֹף עָלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר:
לְהַכּוֹת חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ פְּעָמִים (- היה עליך)
אָז הִכִּיתָ אֶת אֲרָם עַד כַּלֵּה
וְעַתָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים תַּכֶּה אֶת אֲרָם. (יט)

ואכן, כך אירע במציאות ההיסטורית (כה): "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הִכָּהוּ יוֹאָשׁ" - את בן הדד בן חזאל מלך ארם.

כאן, אין המעשה הסמלי טפל לנבואה, אלא ההפך מכך: הנבואה הנאמרת בפי אלישע משתנה בהתאם למעשה הסמלי! מעשה סמלי שנעשה שלא כראוי (- הכאת שלושה חצים ולא חמשה ששה) - אין לו עוד תקנה, והמציאות העתידית תקבע בהתאם למה שנעשה. אף שדבר הנבואה הראשון היה (יז) "והכית את ארם באפק עד כלה", גרם המעשה הפגום והחסר לצמצום הנבואה והקטנתה.

ובכן, מהו פשר המעשה הסמלי בסיפורנו ולשם מה הוא נועד? רמב"ן בפירושו לספר בראשית (י"ב, ו ד"ה ויעבר אברם בארץ) עמד על כוונת המעשה במקומנו וצירפו למעשים סמליים נוספים במקרא:[8]

ודע, כי כל גזרת עירין[9], כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון (- אל מעשה סמלי) תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות, כמאמר ירמיהו (ירמיהו נ"א, סג-סד) שציווה לברוך [צריך להיות: לשריה]: "והיה ככלתך לקרא את הספר הזה, תקשר אליו אבן, והשלכתו את תוך פרת. ואמרת: ככה תשקע בבל ולא תקום...".

וכן עניין אלישע, בהניח זרועו על הקשת "ויאמר אלישע: ירה, ויור, ויאמר: חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם" ונאמר שם: "ויקצף עליו איש הא-להים ויאמר: להכות חמש או שש פעמים, אז הכית את ארם עד כלה, ועתה שלש פעמים תכה את ארם".

לכאורה נראה כי לדעתו המעשה הסמלי הנבואי נותן לנבואה תוקף חדש שלא היה לה בלעדיו: עתה "תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים", בעוד שנבואה מילולית רגילה עשויה שלא להתקיים מפני שינוי הנסיבות.

אולם דברים אלו אינם מספיקים כדי לבאר את קצפו של אלישע בסיפורנו ואת התוצאות מרחיקות הלכת של מעשהו הפגום של יואש (והרי רמב"ן הביא את מקומנו כראיה לדבריו): אמנם יואש הכה לארץ רק שלושה חצים, אולם משמעות הדבר לפי הסבר זה בדברי רמב"ן צריכה להיות כי שלושה נצחונות לכל הפחות מובטחים לישראל על כל פנים. אך אין בכך כדי לשלול את קיום הנבואה המילולית של אלישע שנאמרה לפני כן "והכית את ארם באפק עד כלה", ולהעניק לישראל ניצחונות נוספים. אולם מקצפו של אלישע ומדבריו ליואש נראה כי המעשה שעשה יואש מחייב את הקטנת הנבואה הראשונה, כדי שהנבואה תהא בהתאמה מדויקת למעשה.

לפיכך את המעשה הסמלי במקומנו (ואולי במקומות נוספים במקרא) יש לבאר בדרך שונה במקצת, שאליה בוודאי התכוון רמב"ן. במקומנו (שלא כמו בדוגמה האחרת שהביא רמב"ן מירמיהו) לא קדמה 'גזרת עירין' למעשה שהוציאה מן הכוח אל הפועל, אלא להפך: המעשה קדם, ואילו הנבואה המילולית באה רק לאחריו, לפרשו ולהטעימו. נראה כי מעשה סמלי כזה מהווה הטרמה של הנבואה: במעשה כזה מגולם העתיד להיעשות כאילו כבר נעשה בהווה, באמצעות פעולתו של הנביא.

מובן שעתה "תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים", כדברי רמב"ן, והטעם לכך הוא שהיא בעצם כבר נתקיימה, אף שהעין אינה רואה זאת.

נשוב עתה אל מהלך סיפורנו ונבארו בהתאם לדברים אלו.

במעשה הסמלי[10] הראשון שעשה אלישע ביחד עם מלך ישראל כבר נקבעה תשועת ישראל מיד ארם: החץ שירו השניים לכיוון ארם אינו סמל לתשועה שתבוא בעתיד, אלא הוא עצמו "חץ תשועה" כבר בשעה זו. אין זו נבואה שבה מגיד אלישע את העתיד לקרות, אלא זוהי נבואה שבה מטרים הנביא את העתיד ומקיימו בצורה נבואית נסתרת כבר בהווה.

אולם אלישע אינו מסתפק בהטרמה כללית זו של העתיד בהווה, כלומר בהקדמתה של תשועה שאינה קונקרטית כבר לשעה זו. הוא חפץ לגלם בהווה את התשועה הקונקרטית, כפי שתיעשה בעתיד בידי מלך ישראל. לשם כך נחוץ שמלך ישראל לבדו יעשה את המעשה הסמלי השני. במעשהו של מלך ישראל, על פי מצוות הנביא והדרכתו, הכאת החצים ארצה מהווה מעין הכאה של הארמים הנעשית כבר בשעה זו.

זהו רגע ההחמצה: בכל חמשת השלבים הקודמים ציית המלך להוראותיו של הנביא בלא כל הסתייגות. דבר זה מתבטא בתיאור קיום הצווים השונים של הנביא בקיצור נמרץ, ובאותה הלשון שבה ציווה הנביא: "קח קשת וחצים - ויקח אליו קשת וחצים"; "הרכב בידך על הקשת - וירכב ידו"; "פתח החלון קדמה - ויפתח"; "ירה - ויור"; "קח החצים - ויקח". והנה, בתיאור קיום ההוראה השישית של אלישע, אנו נפגשים לראשונה בקיום שאינו תואם את הצו הקצר שלפניו:

וַיֹּאמֶר לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: הַךְ אַרְצָה
וַיַּךְ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיַּעֲמֹד. (יח)

המלים המודגשות מציינות פעולה עצמאית של המלך, שאינה נובעת מצו הנביא. זוהי הפעם הראשונה שהמלך פועל על דעת עצמו.

מה הייתה כוונת הנביא בצוותו "הך ארצה"? אין בכך ספק: 'הך ארצה את כל החצים שבאשפה'.

אולם עתה המלך החליט לפעול על דעת עצמו, ולעשות לעצמו הנחה - "ויך שלש פעמים ויעמד". וכך נותרו באשפה חצים אחדים שלא נעשה בהם שימוש.

מדוע נהג המלך כך? אפשר להעלות הסברים שונים לכך: ייתכן שהמלך לא הבין את המשמעות של המעשים שציווה עליו הנביא. טעם זה אינו מסתבר כל כך, שכן אלישע כבר פירש את משמעות המעשה הראשון, והמלך בוודאי קלט גם את אופי המעשה הנעשה עתה.

ייתכן שהמלך דווקא הבין את משמעות המעשה שציווה עליו הנביא "הך ארצה", אך סבר שתשועה שיהיו בה שלושה ניצחונות על ארם היא די והותר. ואולי עצלות ורפיון ידיים הם שגרמו למלך להפסיק מוקדם מדי את קיום מצוות הנביא.

פרשן מקרא בן הזרם הפילוסופי הרציונליסטי, ר' יוסף אבן כספי, ניסה להסביר מדוע מעשה זה של המלך חייב את קצפו של אלישע ואת התוצאה העתידית המינימלית שעליה ניבא אלישע. מובן שהוא קושר בין הדברים קשר רציונלי:

אם הכה זה המלך פעמים רבות מאד, כאשר אמר ורצה איש הא-לוהים באמרו "הך ארצה" בסתם, הנה בזה ראיה כי יצליח ועשה מלוכה בישראל, כי זה הוראה על זריזותו וחריצותו ואם לבו בעניין המלחמות... ולכן כי לא עשה זה, היה הוראה על סכלותו ועצלותו, ועל זה קצף עליו איש הא-לוהים.

אולם אנו, שלא נתחייבנו לפרשנות רציונליסטית של המקרא במקום שאינה מתאימה, נבאר על פי דברינו הקודמים.

אין זה משנה מה היו מניעיו של המלך ועל אילו תכונות שלו מעשיו מעידים. אולם תוצאת מעשיו מחויבת המציאות היא. מעשה סמלי המטרים את העתיד ומגלמו כבר בהווה, איננו מהווה סמל של העתיד, אלא הוא קובע עתיד זה. מחדלו של המלך, יהיו מניעיו מה שיהיו, קובע את גודל הניצחון על ארם בעתיד. הסתפקותו של המלך בהכאת שלושה חצים ארצה פירושה שבשעה זו נקבעו שלושה ניצחונות על ארם, ועליהם אין להוסיף.

וכך נשתבשה כוונת מעשה המופת של אלישע בסיפורנו: לקבוע במציאות העכשווית את הכרעתה הסופית של ארם בידי ישראל - "והכית את ארם... עד כלה". דבר זה כיוון שלא נקבע במעשה הנעשה בשעה זו, גם לא יתרחש בעתיד, שכן עתיד זה אין לו קיום אלא כמימושו של הנעשה בהווה - בשעת התרחשותו של סיפורנו.

* * *

בסיפורנו מתואר אחד המופתים שעשה אלישע, ובכך מצטרף סיפורנו אל כל הסיפורים הקודמים בפרקי אלישע, שתיארו אף הם מעשי מופת שונים של הנביא. אולם מהו המופת המתואר בסיפורנו?

לכאורה, המופת הוא בהגדת העתיד: אלישע מודיע את העתיד לקרות, ולאחר מותו, דבריו מתקיימים בדייקנות. מופת מעין זה של הגדת העתיד, הרי עומד במרכזו של הסיפור על אלישע בדמשק (ח', ז-טו), ובעיונינו לאותו הסיפור (בעיון א) הארכנו לטעון כי אף הגדת העתיד בפי אלישע - מכלל מופתיו תיחשב.

אולם לאור דברינו בסעיף זה עלינו לשנות את הגדרת המופת בסיפורנו: המופת אינו הגדת העתיד, אלא קביעתו בהווה; לא הודעה נבואית של מה שעתיד להתרחש, אלא מעשה פלאי היוצר את העתיד הזה במעשים הנעשים בהווה. ואם כן, למופת המתואר בסיפורנו אין אח ורע בכל סיפורי המופתים האחרים של אלישע.

מה בין שני סוגי המופתים הללו - הגדת העתיד ויצירת העתיד? באמת אין ביניהם שום דמיון מלבד הקשר של שניהם אל העתיד. המופת בהגדת העתיד נעשה בדיבורו של הנביא, ומשקף את ידיעת הנסתרות שלו; המופת בסיפורנו הוא במעשה נס שעושה הנביא (או שעושה אחר במצוותו), ומעשה זה קובע את העתיד כבר בהווה. דיבורו של הנביא במקומנו אינו אלא פרשנות למעשיו, ואין לראות בו הודעת העתיד.

הגדרת המופת בסיפורנו כמעשה נס, פותרת שאלה שנתקשה בה ר"י אברבנאל:[11] מדוע קצף הנביא על המלך? הרי היה יכול לצוות על המלך להמשיך ולהכות ארצה את שאר החצים שנותרו באשפה! דרכו של רי"א בהסבר עניין החצים קרובה מאד למה שהוסבר כאן, ועל כן גם מובנת תשובתו: מעשה החצים הוא מעשה נס "כאילו היה זה התחלת המלחמה", מעשה נס נעשה בהכרח בפעם אחת בלי הפסק:

וכן תמצא באישה אחת מנשי בני הנביאים, שציווה לה הנביא עניין אסוך השמן, שמייד כשאמרו "אין עוד כלי" נפסק השמן, לפי שהיה הנס המבוקש בפעם אחת ובהפסק היציקה נפסק הנס.[12] הנה נתבאר מזה... למה נתקצף איש הא-לוהים על שלא ירה עוד חץ.

הבדל נוסף בין מופת שיש בו הגדת העתיד לבין מופת של עשיית מעשה קובע עתידות, הוא זה שעליו עמד הרמב"ן בדבריו לעיל: הגדת העתיד אינה מחייבת בהכרח שעתיד זה יתרחש. שיקולים שונים יכולים לגרום לשינוי העתיד הצפוי, ואין בכך כדי להפוך את דבר הנביא פלסתר. אולם במופת של עשיית נס כמו במקומנו, נקבע העתיד כבר במעשה הנס, ובמקרה כזה "תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים".

לאורן של הבחנות אלו ראוי להשוות את מופת הגדת העתיד בסיפור על אלישע בדמשק לבין מופת קביעת העתיד בסיפורנו. מבחינת תוכנם של שני המופתים הללו קיים ביניהם דמיון מהופך: בסיפור ההוא הודיע אלישע למי שעומד להיות מלך ארם על נצחונותיו הגדולים על ישראל:

וַיֹּאמֶר כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל רָעָה
מִבְצְרֵיהֶם תְּשַׁלַּח בָּאֵשׁ וּבַחֻרֵיהֶם בַּחֶרֶב תַּהֲרֹג
וְעֹלְלֵיהֶם תְּרַטֵּשׁ וְהָרֹתֵיהֶם תְּבַקֵּעַ. (ח', יב)

בסיפורנו, מודיע אלישע למלך ישראל על נצחונותיו הגדולים על ארם:

וְהִכִּיתָ אֶת אֲרָם בַּאֲפֵק עַד כַּלֵּה. ... (יז)

וְעַתָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים תַּכֶּה אֶת אֲרָם. (יט)

אולם באמת אין הודעות אלו שוות. בסדרת העיונים 'אלישע בדמשק' (עיונים ו-ז) הראינו כי דברי אלישע לחזאל לא נתקיימו במלואם, ואף טענו יותר מכך: אמירתם של דברים אלו לחזאל תוך כדי בכי של הנביא, נועדה למנוע את התגשמותם המלאה ובכך להקל על ישראל.

בסיפורנו, כאמור, אין אלישע מודיע עתידות, אלא קובע אותן במעשה נס. לפיכך תשועת ה' בארם שנקבעה בשילוח החץ קדמה, אינה ניתנת לביטול. משנתברר ממעשהו של המלך כי "ועתה שלש פעמים תכה את ארם" - כך בדיוק אירע: "שלש פעמים הכהו יואש".

מדוע בחר אלישע בשתי דרכים כה שונות בסיפורים אלו, העוסקים שניהם בתיאור עתיד היחסים בין ישראל וארם? חיבתו לישראל היא שהביאה אותו לבחור בדרכים שונות אלו: מחמת חיבתו לישראל בחר להגיד את העתיד לחזאל כשהוא בוכה בכי מר, כדי לרכך עתיד זה ולשנותו; ומחמת חיבתו לישראל בחר לפעול בשיתוף עם מלך ישראל פעולה המטרימה את העתיד וקובעת אותו בהווה, כדי לקבוע עתיד זה שיתקיים "על כל פנים". וכאשר פעולתו עם המלך לא עלתה בידו כפי שחפץ, ובכך נפגעה התשועה בארם במידת מה, קצף אלישע על המלך - גם כן מחמת חיבתו לישראל.