שיעור 7 - הכנת דשן

  • הרב משה טרגין

7 - הכנת דשן

המשניות הראשונות בפרק השלישי מתייחסות לאיסור לדשן את האדמה בשנת השמיטה. כשאר עבודות האדמה, אסורים גם דישון הקרקע וזיבולה. המשנה השנייה בפרק ב מתירה לדשן את האדמה עד ראש השנה של שמיטה (דין תוספת שביעית אינו חל על מלאכות האסורות רק מדרבנן), ובכך היא משמיעה דרך אגב כי הדישון אסור בשמיטה. המשנה בפרק ג מוסיפה על האיסור: היא אוסרת אפילו הוצאת דשן מן הבית או מן המחסן אל השדה במהלך השמיטה ומתירה אותה רק לקראת סיום השנה - וגם זאת באופן מבוקר. בשיעור זה ננסה לעמוד על אופיו וטיבו של האיסור, וזאת בעיקר באמצעות בחינת אופני הוצאת הדשן המותרים.

המשנה הרביעית בפרק דנה באיסור דומה - גידור חלק מן השדה על מנת שבעלי החיים יטילו בו את גלליהם ויזבלוהו - והיא מתארת גם אופנים שבהם מותר ליצור מכלאות מעין אלו. ברם, הגמרא מסייגת את ההיתרים וקובעת כי אסור למלא את השדה כולו במכלאות היתר משום מראית עין. מראה המכלאות הפרושות על פני כל השדה יעורר חשד שבעל השדה מנסה לעקוף את איסור הדישון בשביעית, ועל כן יש להשאיר אזור מסוים בשדה בלא מכלאות. ייתכן שחשד זה - מראית עין - הוא הסיבה לכל איסורי הדישון שבפרק: הוצאת הדשן אל השדה עלולה אף היא לעורר חשד שבעל השדה עומד לדשן את שדהו בשביעית. המשניות אמנם אינן מזכירות מראית עין כטעם האיסור, אולם ניתן בקלות להעלות את ההשערה שזוהי סיבתו. ואכן, הירושלמי מנמק את האיסור בפירוש במראית עין.

גישה שנייה אפשרית להבנת האיסור היא שהוצאת הדשן והנחתו בשדה היא הצעד הראשון בדישון. הדישון צורך כמויות דשן גדולות, על כן מונח הדשן בתחילה בערמה בצד השדה ורק אחר כך מפוזר על פניו. לפיכך אסורה הוצאת הדשן והנחתו בערמות ליד השדה בגלל היותה התחלת הדישון - ולא מדין מראית עין. המשנה הרביעית אינה דנה באדם המדשן את שדהו בפועל. מדובר באדם המגדר את השטח שבו שוהה עדרו על מנת שגללי העדר יזבלו את השדה. אדם זה רק מבטיח שהדישון ייעשה באזור מסוים של השדה, והיות שאין הוא מעורב בפועל בהנחת הדשן או באיסופו, אין הוא יכול להיחשב בגדירת השדה כמי שהתחיל פעולת דישון, וגידור זה אסור רק מדין מראית עין. לעומת זאת, שלושת המשניות הראשונות של הפרק עוסקות באדם שהוציא בעצמו את הדשן והניחו ליד שדהו - פעולה שאיסורה אינו מדין מראית עין אלא מכיוון שהיא תחילת מלאכת הדישון.

הירושלמי (פ"ג ה"א) מעלה לדיון הלכה שייתכן שהיא מושפעת מהשאלה שבה אנו דנים. מה דינו של אדם העורם דשן בכניסה לביתו? מיקום הדשן במקום מרכזי כזה מעלה ללא ספק חשש רב יותר שעוברים ושבים יחשדו בכוונותיו של בעל הבית, ומבחינת דין מראית עין יש אפוא בהחלט מקום לאסור צורת אחסון שכזו. מאידך, אם שורש האיסור הוא בכך שהוצאת הדשן היא תחילת הדישון, ייתכן שיש איסור רק כשהדשן מונח בשדה שאותו הוא אמור לשמש, אך אם הוא מונח ליד בית מסוים, ולא ליד שדה כלשהו, אפשר שאין מקום לאסור את הוצאתו.

נראה ששאלתנו עומדת ביסודה של מחלוקת התנאים במשנה הראשונה. בתקופה מסוימת התירו חז"ל לאדם לערום את הדשן בשדהו אפילו בכמויות גדולות למדיי ("משפלות"), ונחלקו תנאים מאימתי הדבר מותר. לדעת תנא קמא מותר לבעל השדה לדשן אותו למן העונה שבה אין משתמשים עוד בעובדים לדישון (שכן אז ברור שהדישון נועד לשנה הבאה). תנאים אחרים מציעים הצעות שונות, שהמשותף לכולן הוא כי מותר לדשן משעה שהפרות לא ייהנו מן הדישון או מעת שהדשן מתחיל להתפרק. ייתכן שהמחלוקת תלויה בטיב האיסור. אם החשש בהוצאת הדשן הוא מראית עין, ניתן להתירה מתום עונת הדישון, כי מי שיראה את הדשן מוצא אל השדות לאחר תום עונת הדישון יבין שאלו הכנות לשנה הבאה. אך אם ההוצאה אסורה בגלל היותה חלק מפעולת הדישון, נוכל להתירה רק כשאי אפשר עוד לדשן - כלומר: רק כשהדשן אינו מועיל עוד לפרות או כשהוא מתחיל להתפרק - שכן רק אז הוצאתו לא תיחשב עוד כדישון.

דיון נוסף בעניין מצוי במשנה השלישית של הפרק. כבר ציינו לעיל כי החל מזמן מסוים מותר להוציא לשדה כמויות דשן גדולות (משפלה). מה הדין אם אין לאדם כמויות כה גדולות של דשן: האם ההיתר להוציא את הדשן מותנה בהוצאתו בבת אחת, או שמא מותר להוציאו בשלבים? המשנה מביאה מחלוקת בין תנא קמא, המתיר להוציא בשלבים, לבין רבי אלעזר בן עזריה -האוסר. נוכל להסביר את המחלוקת באמצעות השאלה שהעלינו. הירושלמי מציע שני הסברים לדעתו התמוהה לכאורה של רבי אלעזר. הסבר אחד הוא שרבי אלעזר אוסר הוצאה כזו מדין מראית עין: ברור שאם חוששים למראית עין יש להיזהר בהוצאה בשלבים, שכן הגם שעונת הדישון כבר עברה, עדיין יש מקום לספק באשר ליושר כוונותיו של בעל השדה. ההסבר השני הוא שרבי אלעזר חושש שבעל השדה יוציא מעט דשן מתוך כוונה להוסיף עליו, אך לבסוף ישכח וישאיר את הכמות הקטנה במקומה, ונמצא שלמעשה דישן את החלקה שבה מונח הדשן (משום שערם ערמה בגודל סביר ביחס לשטח שבו הונחה, שלא כבמקרה שבו הוא מניח כמות גדולה על שטח קטן). הירושלמי חש, אם כך, שגם דעתו של רבי אלעזר אינה מתבססת בהכרח על מראית עין. תנא קמא, הדוחה את עמדתו של רבי אלעזר בן עזריה ומתיר הוצאת דשן בשלבים, אינו מסכים, מכל מקום, לחשש מראית עין, והוא מתיר הוצאת דשן כשכבר עברה עונת הדישון אם בסיום ההוצאה תצטברנה כמויות דשן גדולות.

היבט מעניין של הבעיה עולה מן המשנה בפ"ג מ"י, הדנה באדם הבונה גדר בין שדהו ובין רשות הרבים. לדעת רבי יהושע עליו לערום את האדמה שהוציא לשם בניית הגדר ברשות הרבים ואחר כך לפנותה, שכן אם יערום אותה בשדהו ייחשד בעיבודה בשביעית. רבי עקיבא חולק - בעיקר משום שאין רשות לאדם לצבור את פסולתו (ולו באופן זמני) ברשות הרבים - ולדעתו עליו להניח את האדמה בשדהו "כדרך המזבלין", דהיינו בכמויות שבהן מותר לערום דשן בשדה בשביעית. נראה שלדעת רבי עקיבא נועדה כמות הדשן הגדולה למנוע מראית עין: מאחר שחקלאים אינם משתמשים בכמויות דשן כה גדולות באופן שוטף, יבינו העוברים ושבים כי אין כאן עיבוד אדמה אלא חפירה זמנית. ואם יכולות כמויות אלו למנוע מראית עין, ניתן להשתמש בהן למטרה זו גם במקרים אחרים, שלא ביחס לדשן. לעומת זאת, אם הוצאת הדשן אסורה משום שהיא תחילת הזיבול אזי ההיתר להוציא כמויות כאלו נובע מכך שהן גדולות מן השיעור הנדרש לדישון; אם כך, משמעות שיעור "כדרך המזבלין" היא מקומית - מכמות זו ומעלה נחשב הדשן כמיועד לאחסון, ולא כעומד לשימוש - ואין לו משמעות במקומות אחרים. בהחלת גדרי היתר הוצאת דשן ביחס לאדם שחפר לצורך בניית גדר בשדהו מביע רבי עקיבא את עמדתו ביחס לטיב האיסור וביחס לאופן שבו פותרות כמויות הדשן הגדולות את הבעיה.