שיעור 7 - למהותו של הרוע במחשבת ישראל

  • הרב תמיר גרנות

שיעור 7: למהותו של הרוע במחשבת ישראל

א. פתיחה

הרוע מיוצג במקורות ישראל בדמויות ובמונחים שונים ומגוונים - שטן, יצר הרע, סמאל, סטרא אחרא, לילית ועוד - המלמדים לעתים על תפיסות שונות שלו.

שאלת מקורו של הרע ומעמדו המטפיזי נידונה רבות במחשבת ישראל, ויש לה כמה פנים. מבחינה תאולוגית, הדיון על מקורות הרע הוא למעשה דיון על הסתירה לכאורה בין אמונתנו בכך שהא-ל טוב ומיטיב לבין הכרתנו כי במציאות יש רע: כיצד אפשרי רע בבריאתו של בורא טוב ומושלם?! מבחינה אנתרופולוגית ומוסרית, שאלת מקורו של הרע ומעמדו היא שאלה על מהות האדם - על הסיבה לכך שהוא עושה רע; הבנה טובה של הרע יכולה, אולי, גם להניח יסודות להצעת דרכים להתמודדות עמו.

בשיעור הראשון השנה תיארנו את הרייך השלישי כממלכת השטן, ואת השואה - כהתגלותו. בשיעור הקרוב נתחיל לברר את הרקע הרעיוני למושגים אלו ואת התפתחותם בתולדות מחשבת ישראל. נגלה, כי במחשבת ישראל לדורותיה ולפלגיה קיימות תפיסות שונות ואפילו קוטביות ביחס למהותו של הרע, ולאור המקורות נברר באופן מדויק יותר את המשמעות של קביעותינו על אודות הרע בשואה.

השיעור יתייחס לארבעה שלבים, שהם גם ארבע עמדות יסוד ביחס לרע בעולם: השלב המקראי, השלב החז"לי, השלב הפילוסופי והשלב הקבלי. מטבע המסורת, אין שלב אחד מנותק מחברו, ובמידה רבה רואה כל שלב את עצמו כמפרש מהימן של השלבים שקדמו לו. חז"ל פירשו את המקרא, והפילוסופים והמקובלים - את חז"ל. מצד שני, לכל שלב יש מאפיינים ייחודיים, הבאים לידי ביטוי הן בהשקפת עולמו הן במושגים ובדימויים האופייניים לו. בכל אחד מן השלבים יש מקורות ובעלי דעה רבים. לפיכך כל מה שייאמר כאן הוא בהכללה ועל דרך הרוב, ומובן שיש גם חריגים לתיאור הכללי שיוצג כאן. זאת ועוד: היקפו הנרחב של הנושא אינו מאפשר דיון יסודי והבאת ראיות לכל טענה, ולכן יובא חלק מהטענות בקיצור, או שיוצגו כיווני מחשבה בלבד. אין ספק כי נכון וראוי לברר את הדברים במקורם, וכרגיל אשמח לתגובות, הערות ותיקונים.

ב. הרע במקרא ובחז"ל

הרע במקרא

כשמתבוננים ברע באספקלריה של התורה והנבואה, ניתן לזהות עמדה עקבית, שאכנה אותה: 'התפיסה המוסרית של הרע'.

בתורה ובנבואה אין לרע, כתופעה, שום כינוי. אין בהן לא שטן ולא סמאל, ודאי שלא סטרא אחרא, וגם יצר הרע כמהות פסיכולוגית אינו נזכר כלל. המונח 'שטן', הנזכר בתורה ובנבואה לעתים נדירות, אינו אלא 'אויב', למשל: "וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ" (במדבר כ"ב, כב), "וַיָּקֶם ה' שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה אֵת הֲדַד הָאֲדֹמִי" (מל"א י"א, יד). אין זה מלאך או ישות כלשהי - אין בכלל 'השטן'. גם היצר הרע אינו קיים כישות, והוראת דברי הכתובים "כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" (בראשית ו', ה) ו"כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח', כא) היא, לפי פשוטה, שיצירֵי לבו או רצונות לבו של האדם רעים מנעוריו.

לפי ההשקפה הגלויה בתורה ובנבואה, הרע זהה תמיד עם מעשים רעים, שהם תוצאת בחירתו של האדם. קודם שבחר האדם ברע - אין רע. הרע הוא כישלון של האדם שהִתאווה, שרדף כסף או כבוד או שלא עמד בפיתוי. אישיותו של האדם אינה רעה, ואין בה יסוד רע אימננטי; הרע נובע מן החוץ, מן המפגש עם העולם. הרעות שבעולם אינן רעות באמת, אלא הן תוצאה של הרע האנושי או של הגמול הא-לוהי הצודק לו. אם אדם או עם סובלים, הרי זה מפני שעשו רע, וזהו אפוא סבל צודק, ולא רע. ואף שפה ושם עולה שאלת 'רשע וטוב לו', אין היא באה להקשות על התפיסה היסודית, אלא היא נשאלת לאורה: כיוון שהצדק הא-לוהי שולט בעולם, לא ייתכן שהרשעים יפרחו!

בכתובים ובספרות בית שני כבר מוצאים אנו ראשיתה של השקפה אחרת: השטן מקבל זהות קבועה והופך ל'השטן'. כך בתפקידו בספר איוב, וכך בהופעתו הנדירה בנבואה - בנבואת זכריה (מנביאי הבית השני!) "וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה' וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן..." (זכריה ג', א-ב). אמנם אין בספר איוב או במקום אחר במקרא דין וחשבון מסודרים על מלאכתו של השטן; אישיותו עולה מתוך מעשיו. ומכל מקום, ברי שאין לו מעמד עצמאי, אלא הוא אחד ממשמשיו-משרתיו של ה', ואין לו לחרוג ממסגרת תפקידו: כל מה שהוא עושה, רק אחר נטילת רשות הוא עושה. העקרונות הכלליים של בריאה א-לוהית טובה ושל צדק א-לוהי השולט בכול אינם משתנים אפוא גם ברובד זה של המקרא. אמנם הן בממד ההיסטורי הן בממד העיוני (בספרי איוב, תהילים וקוהלת) מתרבות השאלות בדבר חלותו הכללית של עקרון הצדק: האומנם כל מה שמתרחש בעולם הזה הוא צודק? אך מכל מקום, תרומתו של השטן כמלאך למה שנראה בעולם כאי-צדק, איננה חורגת מגבולות הנהגת ה' את עולמו.

הרע בחז"ל

את תפיסת חז"ל את הרע אכנה 'תפיסה מוסרית-מיתית', שכן מופיעות בה דמויות ממשיות או מהויות המייצגות את צד הרע בעולם.

הרע הנובע מנפש האדם הוא כרגיל תוצאה של פעולת 'היצר הרע', שהוא תופעה נפשית קבועה ויציבה: מרכיב באישיותו של האדם המעודד אותו לעשות רע, או אף ישות שהסתת האדם לרע היא 'האינטרס' שלה. חז"ל אינם מסבירים מדוע נברא יצר הרע, וגם אינם מזהים אותו עם חלק ידוע מחלקי הנפש. יצר הרע הוא מציאות לעצמה בנפש האדם. בעוד שהמקרא תולה את הרע הנובע מהאדם בבחירתו בלבד, מבינים אותו חז"ל ככניעה או הליכה אחר יצר הרע, שהוא חלק מאישיותו.

גם התופעות הרעות בעולם מזוהות, בחלקן, עם דמויות ספציפיות האחראיות להן. למוות, למשל, יש כתובת ידועה - מלאך המוות: דמות קבועה בעלת תפקיד מוגדר בפמליה של מעלה, המופיעה בעולם ואפילו מנהלת שיחות עם גדולי החכמים. במדרש מופיעים לעתים קרובות גם סמאל (המזוהה בכמה מקומות גם כשרו של עשו) והשטן, שלהם שני תפקידים עיקריים: קִטרוג, דהיינו, ייצוג צד הדין הא-לוהי לפני ה'; והַשְׂטָנָה - הסתה לעבֵרה.

במקומות רבים הדמויות הללו נפרדות, אך בכמה מקומות זיהו חז"ל את סמאל עם השטן, ואת שניהם - עם מלאך המוות. האמורא ריש לקיש הבין שאין אלו אלא שמות שונים ופנים שונות לאותה דמות/מציאות:

אמר ריש לקיש: הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות. הוא שטן, דכתיב: 'ויצא השטן מאת פני ה'' (איוב ב', ז). הוא יצר הרע: כתיב התם 'רק רע כל היום' (בראשית ו', ה), וכתיב הכא 'רק אליו אל תשלח ידך' (איוב א', יב). הוא מלאך המות, דכתיב 'אך את נפשו שמור' (שם ב', ו) - אלמא בדידיה קיימא [= משמע שבידו היא] (בבא בתרא טז ע"א).

מחשבת הרע של חז"ל מרחיבה מאוד את הקו, שראשיתו בספרות החכמה ובנבואה המאוחרת, אשר מכיר ישויות מטפיזיות האחראיות לצדדים השליליים של המציאות. ועם כל זאת, גם במחשבת חז"ל נשמרים עקרונות המחשבה המקראית:

א. אף לא אחת מן הדמויות הללו - שטן, סמאל, יצר הרע ומלאך המוות - אינה מורשית לפעול מחוץ לתפקיד המוגדר לה על ידי רבש"ע; כולן ממלאות את שליחותו.

ב. אין רע הכפוי על האדם. היצר הרע אמנם דוחף ומפתה לעשות רע, אך לעולם אין הוא כופה זאת. בסופו של דבר, הרע האנושי הוא תוצאה של בחירה.

ג. גם הדמויות המופקדות על הרע אינן עושות אותו לשמו. היצר הרע, תפקידו להעמיד את האדם בניסיון, ובסופו של חשבון אף להרבות את שכרו אם יעמוד בו; יתר על כן, יש ליצר הרע תפקיד חשוב בהנעת הכוחות הטבעיים של הקיום.

ג. הרע בהגות היהודית הפילוסופית

בימי הביניים צמחה בישראל הגות שיטתית, אשר אימצה חלק מכלי החשיבה והניתוח של הפילוסופיה הקלסית, ואף חלק מתפיסות העולם שלה. תהליך זה בא לידי ביטוי גם ביחסה לסוגיית הרע. מגמה מרכזית בהגות זו היא דה-מיתולוגיזציה של מושגי הרע החז"ליים, כלומר: פירושם כאלגוריות ליסודות בנפש או במציאות. הנחה מרכזית נוספת היא שלא תיתכן בעולם תופעה או מציאות שתפקידה להרע.

נציג כאן שני כיווני מחשבה עיקריים. את הראשון נכנה 'תפיסה פסיכולוגיסטית של הרע', כלומר: זיהוי הרע במציאות עם חלקים באישיות האנושית. כך, למשל, יכולים התשוקות, הדמיון או כוחות אחרים בנפש להיחשב למקור הקבוע של הרע; ואם הדמיון או התאווה הם מקור הרע, ממילא הם גם יצר הרע עליו דיברו חז"ל. הפסיכולוגיזציה של הרע מובילה גם לנייטרליזציה שלו: כיוון שאין מדובר עוד במציאות שעניינה לדחוף לרע, אלא בכוח או בתכונה שבנפש, הרי שאין להם אופי רע בעצמותם, אלא שמכוחם יכולים לצמוח מעשים רעים. גישה זו מופיעה גם בזרמים מוסריים או חסידיים, וכל אחד, לפי השקפתו, מזהה את היצר הרע עם היבטים אחרים של האישיות; לדעת רבי נחמן, למשל, היצר הרע קשור דווקא בתבונה, ולא בדמיון.

התפיסה השנייה של הרע, המשלימה לעתים את הראשונה, מזהה את הרע עם יסודות מציאותיים, ובייחוד עם החומר. המייצג הבולט של תפיסה זו הנו הרמב"ם, אך היא נפוצה מאוד, והשפיעה גם על ענפים במחשבת ישראל המרוחקים מן הרמב"ם, כמו המהר"ל וזרמים בחסידות. זיהוי החומר עם הרע בעולם מקשר אותו גם לסמאל ומלאך המוות, שכן המוות הוא תוצאה של מציאות החומר וחל רק בו; מצד שני, מקשר זיהוי זה את החומר גם עם היצר הרע, מתוך הנחה שהרע האנושי הוא תוצאה של כוחות חומריים הפועלים באדם. גם גישה זו נוקטת למעשה בנייטרליזציה של הרוע, שהרי מובן כי החומר - המהווה את הבריאה כולה - אינו רע במהותו. מהו, אם כן, הרע? לפי הרמב"ם, הרע הוא תוצאה של תכונה אחת של החומר, שהיא אמנם מהותית לו - נטייתו אל ההעדר (קרי: תכונת הבליה של כל עצם או אורגניזם).[1] נכנה אפוא תפיסה זו בשם 'התפיסה הפיזיקלית של הרע'.

המהלך הפילוסופי כלפי הרע מהווה מעין סינתזה של שני השלבים הקודמים. בשלב הראשון, המקראי, לא הייתה לרע כל מציאות, ולא היה קיים מיתוס שלו. בשלב השני הופיע הרע כקשור בדמויות או בכוחות ממשיים. השלב השלישי, הפילוסופי, מבטל מצד אחד את אופיו הממשי והאישי של הרע; מבחינה זו, הרי הוא חוזר אל התפיסה המקראית, שאינה מכירה ברע כישות עצמאית. ברם, כיוון ששלב זה איננו מבטל את השלב החז"לי, אלא מכיל אותו על ידי אלגוריזציה, הרי הוא מעמיק לזהות את מקורות הבחירה האנושית בחלקי האישיות השונים ולהסביר כיצד מגיבה המציאות - על פי חוקי הטבע ובאמצעותם - לבחירתו של האדם ברע.

ד. הרע בקבלה

עצמאותה הרעיונית של הקבלה

בתחילת השיעור כתבנו, שכל שלב רואה עצמו כמפרש מהימן של השלב שקדם לו. הדברים נכונים בוודאי לגבי היחס בין חז"ל למקרא, ובמידה רבה גם לגבי היחס בין ההגות הימי-ביניימית לבין חז"ל והמקרא גם יחד. אשר לשיטה הקבלית, כאן המצב מסובך יותר. הקבלה מעזה יותר להעלות תפיסות חדשות, לפחות משתי סיבות:

א. בעוד שכל השלבים הקודמים יונקים את סמכותם מהמסורת עליה הם נשענים, יש לקבלה מקור סמכות עצמאי. רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) בזוהר או האריז"ל אינם רק מפרשים של כתבים קדומים, אלא בעלי רוח הקודש שמתגלים להם סודות מפי עליון. ממילא יכולים רעיונותיהם להיות גם עצמאיים ומקוריים לגמרי, ואינם חייבים להסתמך על המקורות הקדומים. החירות של המקובל היוצר היא מבחינות מסוימות גדולה יותר.

ב. הפרשנות הקבלית לחז"ל, ועוד יותר מכך למקרא, מניחה מראש שעיקר משמעותו של הכתוב אינו נתון ברובד הפשוט של הבנתו. הרעיונות הקבליים מולבשים בלבוש מגושם, אך עיקר משמעות הכתובים היא ב'רזין דאורייתא'. הסודות תלויים אך במעט בהוראה הפשוטה של המקראות, וממילא גדול חופש היצירה בהם.[2]

ואכן, בחלקים מסוימים של הקבלה שונה תפיסת הרע במידה ניכרת מכל התפיסות שנזכרו עד כאן. אמנם עלינו לשוב ולשנן שאין כאן מקשה אחת, ויש מקובלים הקרובים יותר להשקפות הקודמות. ובכל זאת, בשתי היצירות הגדולות של הקבלה - בזוהר ובקבלת האר"י - מצאנו תפיסות שונות ומקוריות של הרע.

תפיסת הרע בזוהר

ההבדל בין הקבלה לבין תפיסות הרע האחרות מתבטא קודם כול במונח חדש ומשמעותי ביותר בו היא נוקטת לתיאור צד הרע שבעולם: "סטרא אחרא" - הצד האחר. יש צד אחר למציאות, ויש צד אחר לאלוהות, והוא מקור הרע.

עובדה מעניינת ומשמעותית ביותר היא שהמונח 'סטרא אחרא' אינו מצוי כלל במקרא ובכל ספרות חז"ל, ואף לא ביצירות הגדולות של מחשבת ישראל בימי הביניים; הוא כולו חידוש גמור של הקבלה. והנה, בעוד שכל המקורות הקודמים של מחשבת ישראל לא הכירוהו כלל, משתמש ספר הזוהר במונח 'סטרא אחרא' קרוב ל-550 פעמים, כלומר: זהו מושג מרכזי בספר!

עצם השימוש במונח 'סטרא אחרא', עוד בטרם נדייק בדבר מקורות יצירתו, מהותו או דרכי פעולתו, מעיד על תפיסה שונה לגמרי של 'הרע'. הרע אינו פועל מכוחו או משליחותו של הקב"ה, והוא איננו זהה עם כוח מכוחות הבריאה או מכוחות הנפש; הוא מציאות בפני עצמה - הצד האחר. הצד הא-לוהי של הבריאה הוא הטוב, הסדר, הבניין; הצד השני הוא ההַפְכִּי לו. ואכן, במקומות רבים מכנה הזוהר את הרע והסטרא אחרא בכינוי 'אל אחר'. ההכרה כי הרוע הוא מציאות מקבילה לטוב, שיש לה ישות עצמית, קשורה גם בתפיסה הרווחת ביותר בקבלה, שלמערכת הסטרא אחרא יש סדר פנימי וחוקיות המקבילים הקבלה כמעט מושלמת למערכת של הטוב, למשל:

רבי שמעון אמר: כלל כלא כמה דאית עשר כתרין דמהימנותא לעילא, כך אית עשר כתרי דחרשי מסאבא לתתא, וכל מה די בארעא, מנייהו אחידן בסטרא דא ומנייהו אחידן בסטרא אחרא.

[תרגום: כלל הכול, כשם שיש עשרה כתרי אמונה למעלה, כך יש עשרה כתרי כשפים של הטומאה למטה, וכל מה שיש בארץ, מהם אחוזים בצד זה ומהם אחוזים בצד האחר] (זוהר ויקרא מא ע"ב).

גם מבלי להיכנס לפרטי דבריו של רבי שמעון, ברור שכוונתו להצביע על ההקבלה בין מערכת הטוב ומערכת הרע. הרוע איננו סטייה מהסדר אל התוהו ובוהו, ואין הוא מותרות או שאריות; זוהי מערכת מסודרת, שהיא סימטרית למערכת הא-לוהית הטובה. כנגד הספירות בצד הקדושה, יש ספירות-מידות בצד הטומאה; והמציאות בארץ יונקת כולה או מצד הקדושה או מצד הטומאה - שאף הוא מקור כוח לפעילות בעולם. זהו גם המקור לכינויו של הסטרא אחרא בזוהר "אל אחר" - יש כאן כוח מקורי ועצמאי, השולט בהיבטים מסוימים בעולם:

היינו דאמר רבי שמעון: מאי דכתיב 'אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל מחמצת' (שמות י"ב, טו, יט)? אלא הכי אוקימנא האי שאור והאי מחמצת דרגא חד אינון וכלהו חד, רשו אוחרי אינון שלטנין דממנן על שאר עמין וקרינן להו יצר הרע רשותא אחרא אל נכר אלהים אחרים, אוף הכי שאור ומחמצת וחמץ וכלא חד.

[תרגום: זהו שאמר רבי שמעון: מהו שכתוב 'אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל מחמצת'? אלא כך העמדנוהו, השאור הזה והמחמצת הזו דרגה אחת הם, והכול אחד, רשות אחרת הם שליטים הממונים על שאר העמים וקוראים להם יצר הרע, רשות אחרת, אל נכר, אלהים אחרים, וכך גם שאור ומחמצת הכול אחד]
(זוהר שמות מ ע"א).[3]

תפיסת הרע בקבלת האר"י

גם בקבלת האר"י מפותחת השקפה זו מאוד. בקבלה אנו לומדים על תהליך האצילות של העולמות, שראשיתו באינסוף והמשכו בהופעת הספירות - המידות או אופני הפעולה/ההשפעה הא-לוהיים, אשר סדר הופעתם מצטייר בהקבלה מלאה לקומת אדם שלמה[4] בארבעה עולמות, שהראשון שבהם הוא עולם גבוה ורוחני, עולם האצילות; אחריו בא עולם הבריאה; אחריו - עולם היצירה; ולבסוף עולם העשייה, שהוא עולמנו אנו. תורת האצילות הקבלית מסבירה כיצד מן האינסוף הא-לוהי, שאין לו גבול והגדרה וגשמיות, נתהווה עולם שכולו גשם וריבוי וגבול. תורת האצילות איננה רק תורת בריאה (תאוגניה), אלא היא גם תורה העוסקת ביחס שבין העולם הגשמי ובין העולמות שמעליו ובאופני ההשפעה מכאן לשם ומשם לכאן (תאוסופיה). והנה, האריז"ל מלמדנו, כי כשם שיש סדר כזה באצילות העולמות ממרומי האצילות הא-לוהית ועד עולמנו, כך יש סדר דומה בסטרא אחרא, הבנוי אף הוא על פי סדרי העולמות ומבנה השפעת הספירות:

ענין הקליפות וענין ד' עולמות אבי"ע [=אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] השינוי שיש ביניהן. דע כי גם בקליפה יש בחינת אבי"ע, ובכל עולם יש בו ה' פרצופים,[5] שהם כללות י' ספירות של אותו העולם וכל פרצוף מהם כולל י' ספירות על דרך שהוא בקדושה (עץ חיים שער מח פרק ג).

הרע איננו, אם כן, הופעה כאוטית. הוא מופיע מהמדרגות הגבוהות והרוחניות ביותר של האצילות הא-לוהית, לאמור: יש לו רצון שורשי מאוד, הנטוע בראשית מחשבת הבריאה, כנגד הרצון הא-לוהי לברוא עולמות - אלא שהוא רצון הפוך, מהסטרא אחרא; יש לו גם חכמה ובינה גבוהות מאוד, חכמה ובינה אצילותיות; וכן הלאה. קביעות אלו מנוגדות בבירור לדעות שראינו לעיל, הקושרות את הופעת הרע עם החלקים הנמוכים של הבריאה, כמו החומר שבמציאות או התשוקות והתאוות שבנפש; לפי תפיסה זו, יש לרע מקורות גבוהים ורוחניים.

יותר מכך: על פי שיטה זו, הרע שוב אינו מופיע כחלק מהשיטה הא-לוהית. לוּ ראתה הקבלה, דרך משל, את סמאל או השטן כשליחים או גילויים של ספירת הגבורה-דין, כי אז ניתן היה לראות בכך המשך 'סמלי' להשקפה החז"לית. אלא שלאמתו של דבר, הרע איננו מופיע כלל מתוך האצילות הא-לוהית ושיטתה; אף אין הוא תופעת שוליים של שיטה זו, איזו סטייה או פסולת גרידא; זוהי שיטה שלמה ועצמאית, שהיא סימטרית לשיטה הא-לוהית.

התופעות הרעות בעולם, כוחו של היצר הרע, הדחפים הגופניים - כולם מוּנעים מכוחו של הסטרא אחרא, אך לא תמיד באותה רמה של גילוי. הסימטריה בין סטרא דקדושה וסטרא דטומאה מתבטאת בהיפוך שיש בין כוחותיהם בעולמות השונים. בעוד שכוחו של הסטרא דקדושה מרובה בעולם האצילות, שהוא הממד הרוחני ביותר, מרובה כוחו של הסטרא דטומאה דווקא בעולם העשייה - העולם הזה, שהוא מגושם ומוגבל ביותר. ככל שיורדים במדרגות האצילות, מתמעט כוח צד הקדושה ומתרבה כוחו של הסטרא אחרא. נמצא שבעולם הזה נוכחות הקדושה היא מעטה יותר, ובעולם האצילות אחיזת הסטרא אחרא חלשה יותר, אף שכאמור היא קיימת גם שם:

ונבאר עתה עניינם. דע כי אף על פי שבכל ד' עולמות יש בחינת קליפה, יש שינוי בעולמות בעצמם. כי הנה בעולם אצילות של הקדושה הטוב מרובה על האצילות של הטומאה ואינם מעורבים כלל הקדושה עם הטומאה. ובעולם הבריאה הקדושה מרובה על הטומאה של הקליפה דבריאה, אמנם הם מעורבים יחד. וביצירה הוא מחצה על מחצה, וגם הם מעורבים יחד טוב ורע. ובעשיה הקליפה מרובה על העשיה של טהרה, וגם הם מעורבים יחד. ואין שום דבר בעולם העשיה שלא יהיה מורכב מטוב ורע, קדושה וקליפה מעורבין יחד ממש (שם).

משמעות הדברים היא, שהעולם הזה נתפס כעולם בו השלטון מסור בעיקר בידי הסטרא אחרא:

תו רזא אחרא אית בהאי על דקודשא בריך הוא אריך רוגזיה בחייביא בהאי עלמא בגין דהאי עלמא איהו חולקא דסטרא אחרא, ועלמא דאתי איהו סטרא דקדושה, ואיהו חולקא דצדיקייא למהוי צדיקיא אינון בעטרא דיקרא דמאריהון ביה, ותרין סטרין אלין קיימין דא לקבל דא, דא סטרא דקדושה, ודא סטרא אחרא דמסאבא, דא קיימא לצדיקיא ודא קיימא לרשיעיא וכלא דא לקבל דא, זכאין אינון צדיקיא דלית לון חולקא בהאי עלמא אלא בעלמא דאתי.

[תרגום: עוד סוד אחר יש בזה על שהקב"ה גדול כעסו על הרשעים בעולם הזה, כיוון שהעולם הזה הוא חלקו של הסטרא אחרא, והעולם הבא הוא סטרא דקדושה, והוא חלק הצדיקים להיות הצדיקים בעטרת כבודו של אדוניהם, ושני צדדים אלו קיימים זה מול זה, זהו צד הקדושה וזהו הצד האחר של טומאה, זה קיים לצדיקים וזה קיים לרשעים, והכול זה כנגד זה. אשרי הצדיקים האלה שאין להם חלק בעולם הזה אלא בעולם הבא]
(זוהר שמות רכג ע"ב).

סיכום ביניים

כשכתבתי בשיעורים הראשונים על התגלות השטן בשואה, עמדו לנגד עיניי רעיונות קבליים אלה. כוונתי הייתה לצייר את הרע השטני שהתגלם במעשיהם של הנאצים ועוזריהם על פי הטיפוס הקבלי שהוצג כאן: רע שיש לו שורש עמוק מאוד; רע אידאולוגי בעל שאיפות טוטליות, שעניינו העיקרי הוא עצם המלחמה בטוב ובקדושה ובמי שמייצג אותם; רע שאיננו נראה כמי שמשרת את ה', אלא כמי שנלחם בו ובבניו מאמיניו. השואה נראית לי כהתקוממות טוטלית של הסטרא אחרא, בכל כוחותיו הרוחניים והמעשיים, כנגד הקדושה לכל קומותיה - למן עולם האצילות (נקודת האמונה והקדושה הרוחניות) ועד עולם העשייה הזה - על ידי השמדה ברוטלית של כל מה ומי שמייצגים אותה.[6] דומה כי דווקא בפריזמה של תפיסת הרע הקבלית תקבל השואה את ממדיה האמתיים, וכי ההבנה שזה מה שהתרחש כאן, תוכל להוות בסיס להתבוננות מעמיקה יותר בתוכן המשמעותי שלה כמלחמה טוטלית בין שני הצדדים היסודיים של המציאות.

מה טעם נתן הקב"ה בעולמו קיום מלא, ובמידה רבה עצמאי, לסטרא אחרא? מדוע יש שיטה של רע בעולם? מניין היא יונקת את כוחה? מה גבולות פעולתה? היכן היא מופיעה לעינינו בעולם? שאלות אלה שאלו כבר המקובלים עצמם, ונתנו להן תשובות לרוב. אנו נעלה בע"ה בהמשך דיונינו רק את אלו שיוכלו לסייע בידינו להבין את מה שראו עינינו ועיני אבותינו בשואה.

 

[1] במונחים מטפיזיים מדויקים יותר, ההעדר הוא העדרה של הצורה המסוימת של החומר והחלפתה בצורה אחרת.

[2] נקודה זו נכונה בעיקרה גם ביחס לחלק מן הפרשנות הפילוסופית, דוגמת פרשנותו של הרמב"ם.

[3] וראה גם זוהר בראשית כג ע"א, ובמקומות רבים נוספים.

[4] בקבלת האר"י מדובר על פרצופים, הדומים במבניהם לפרצוף אדם, ומבנה הספירות נתון בהם. ראה בהערה הבאה.

[5] חמשת הפרצופים הם: אריך אנפין, אבא, אמא, זעיר אנפין ונוקבא. שלושת הראשונים מקבילים בהתאמה לשלוש הספירות העליונות: כתר, חכמה ובינה. זעיר אנפין הוא כנגד שש הספירות שמחסד ועד היסוד וכנגד שם הוי"ה, ופרצוף נוקבא (נקבה) הוא כנגד המלכות. וראה הערה קודמת. לא הסברתי כאן אלא את המעט ההכרחי כדי לשבר את האוזן בטענה על אודות מבנה הרע.

[6] ראה למשל זוהר שמות רלח ע"ב עד רמ ע"א.