מבשל: בישול אחר אפייה וצלייה או להיפך

מבשל - בישול אחר אפיה וצליה או להיפך

לאחר שדנו בהרחבה בסוגיית בישול אחר בישול ביבש ובלח, נתפנה לעסוק בדין בישול אחר אפיה או צליה וכן בדין צליה אחר בישול. עניין זה לא נידון במפורש בגמרא, ואף לא הוזכר על ידי מרבית הראשונים. הדיון מתמקד בדבריהם של שניים מן הראשונים - היראים והראבי"ה - שעסקו בכך, והגיעו למסקנות הפוכות. בבואנו לדון בעניין, נעמוד על ראיותיהם של הראשונים ונעריך אותן, ולאחר מכן נדון בשאלה שהיא היסודית יותר לדעתנו - מהו הקשר בין הסוגיות שהובאו על ידי הראשונים לדין הייחודי של בישול אחר אפיה בהלכות שבת שאנו עסוקים בהן.

בישול אחר אפיה במצוות אכילת מצה, ובישול אחר צליה במצוות אכילת הפסח

גרסינן בפסחים מא.:

"לכדתניא: בשלו ואחר כך צלאו או שצלאו ואחר כך בשלו - חייב. בשלמא בשלו ואחר כך צלאו חייב - דהא בשליה, אלא צלאו ואחר כך בשלו הא צלי אש הוא, אמאי? - אמר רב כהנא: הא מני - רבי יוסי היא, דתניא: יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח, דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר: יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל, אף על פי שלא נימוח. עולא אמר: אפילו תימא רבי מאיר, שאני הכא דאמר קרא 'ובשל מבשל' - מכל מקום".

כדי להבין את הדין השני של הברייתא שבו נאמר ש"צלאו ואחר בישלו חייב", נאלץ רב כהנא להעמיד את הברייתא כשיטת רבי יוסי הסובר שיש בישול אחר אפיה לעניין מצה שנתבשלה לאחר אפייתה. אם כך, הוא הדין לדעתו גם לעניין קרבן פסח שנתבשל לאחר צלייתו - יש שם בישול אחר צליה, הקרבן נחשב למבושל, והאוכלו מתחייב משום "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש".

כך אכן הבין בעל ה'יראים' את מסקנת הסוגיה, וז"ל:

"אבל יש בישול אחר צלי ויש צלי אחר בישול, דתניא בפסחים..., וכשבשלו אחר אפייתו נקרא מבושל דיש בישול אחר אפיה הוא הדין נמי צלאו ואחר כך בישלו דיש בישול אחר צלי, ור' מאיר ור' יוסי אמרינן בעירובין דהלכה כר' יוסי... וכשם שיש בישול אחר צלי ואפוי כך יש צלי אחר בישול דסברא אחת היא".

אולם כאן מתעוררת בעיה - כיוון שהעמדנו את הברייתא כר' יוסי שיש בישול אחר צליה, וראינו לעיל שלדעת היראים הוא הדין שיש צליה אחר בישול, לא מובנת תחילת הברייתא שבה נאמר שפסח שבישלו ואחר צלאו חייב. אם יש צליה אחר בישול, הרי שהפסח נחשב לצלוי, ולא ברור למה מחייבים את האוכלו. אכן יש להעיר כי לולא דברי היראים, יכולנו לומר שמהסוגיה מוכח שיש בישול אחר צליה אך אין צליה אחר בישול, ולכן חייב ברישא.[1]

בדעת היראים צריך לומר שאף על פי שיש צליה אחר בישול, הבישול הראשון לא מתבטל ולכן האוכלו חייב, שהרי לצד עוּבדת היותו צלוי הוא גם מבושל. אמנם גם לשיטה זו צריך לומר שבבישול אחר צליה או אפיה מתבטלת הפעולה הראשונה, שהרי מבואר בדברי ר' יוסי שלא יוצאים ידי חובת מצה ברקיק שנתבשל - כיוון שיש בישול אחר אפיה נתבטל ממנו שם מצה, שאין לחם אלא האפוי בתנור. אם היינו אומרים שהאפיה הראשונה לא נתבטלה, הרי שגם שם מצה לא נתבטל, ואם כן על כרחנו נצטרך לומר שאף על פי שצליה או אפיה לא מבטלות בישול שקדם להן, בישול מבטל צליה או אפיה שקדמו לו.[2]

הראבי"ה (סי' קצז) דחה את דברי היראים, וז"ל:

"ולאו מילתא היא, דהא מייתי ליה בפרק כיצד מברכין ומסקינן 'עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא לגבי מצה דבעינן טעם מצה בפיו וליכא' ".

נבאר את ראייתו של הראבי"ה. בברכות לח: הגמרא דנה בעניין הברכה שיש לברך על שלקות (ירקות שנתבשלו במים) - השאלה היא האם מברכים עליהם את הברכה הרגילה של הירקות או שמא כיוון שנתבשלו נשתנו וברכתם שהכל. נעתיק את לשון הגמ' שם:

"דרש רב נחמן משום רבינו, ומנו - שמואל: שלקות מברכין עליהם בורא פרי האדמה; וחברינו היורדים מארץ ישראל, ומנו - עולא, משמיה דרבי יוחנן אמר: שלקות מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו; ואני אומר: במחלוקת שנויה, דתניא: יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח, דברי רבי מאיר, ורבי יוסי אומר: יוצאים ברקיק השרוי, אבל לא במבושל, אף על פי שלא נמוח. ולא היא, דכולי עלמא - שלקות מברכין עליהן בורא פרי האדמה, ועד כאן לא קאמר רבי יוסי התם - אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא, אבל הכא - אפילו רבי יוסי מודה. "

רב נחמן תולה את דין ברכת השלקות במחלוקת ר' מאיר ור' יוסי בעניין מצה שנתבשלה לאחר אפייתה - לדעת ר' מאיר הבישול אינו משפיע עליה והיא נשארת מצה, ולפיכך גם בשלקות תישאר ברכת בורא פרי האדמה; לעומת זאת לשיטת ר' יוסי שהמצה נשתנתה ואין יוצאים בה ידי חובה משום שעכשיו מבושלת היא, ואין לחם אלא אפוי, גם בשלקות הברכה תשתנה ויברכו עליהם שהכל. אולם הגמרא דחתה זאת וקבעה שאין לתלות את הדברים זה בזה, מכיוון שטעמו של ר' יוסי במצה אינו מפני שנתבטל שם מצה ממנה על ידי הבישול, אלא מפני שאף על פי שהיא מצה אין לצאת בה ידי חובה אלא אם יש בה טעם מצה.

אם כן, טענתו של הראבי"ה היא שלמסקנת הסוגיה בברכות אף ר' יוסי מודה שאין בישול אחר אפיה. לדעתו יש להסביר את הסוגיה בפסחים על פי דברי עולא שם, שחייבים בקרבן פסח אף על פי שאין בישול אחר צליה מהפסוק "ובשל מבושל" - בקרבן פסח התורה אסרה כל בישול שהוא. כן כתב גם בבית יוסף סי' שיח.

בדעת היראים יש לומר שהוא סובר שהעיקר כמו הסוגיה בפסחים מפני ש'סוגיה במקומה עדיפא', דהיינו הדיון בעניין בישול אחר צליה הוא ישיר בפסחים ועקיף בברכות.[3]

הב"י בסי' שיח הביא את דברי היראים והראבי"ה, וכתב שקושיית הראבי"ה נגד היראים קושיה חזקה היא.

דנו עד עכשיו בהלכות קרבן פסח ואכילת מצה. היראים והראבי"ה סבורים, כל אחד לפי דרכו, שאפשר ללמוד מהם לעניין שבת. אולם יש מקום לבדוק האם ההשוואה שייכת בכלל. אם נאמר שגדר בישול בשבת הוא הכשרת הדבר לאכילה סביר להניח שמסקנתנו תהיה שאין בישול אחר אפיה, שהרי אין כאן הכשרה לאכילה. לעומת זאת, אם נסבור שגדר בישול בשבת הוא תהליך שינוי ושיפור בטעם התבשיל, יהיה סביר לומר שיש בישול אחר אפיה. לכאורה, יש להגיע למסקנות אלה ללא קשר לסוגיות הנידונות על ידי היראים והראבי"ה, שהרי בהלכות שבת הדיון הוא על פי העקרונות הרלוונטיים להן. ואפשר ששתיקת הראשונים בנידון זה קשורה לנקודות שהעלינו.

לגבי דברי היראים והראבי"ה, יש לומר שלדעתם גם אם נגדיר את הבישול כהכשרה לאכילה יש מקום לחייב בשבת - אם אכן יש בישול אחר אפיה, אפשר שהבישול האחרון מבטל את האפיה הראשונה וממילא נתבטלה ההכשרה לאכילה שנעשתה ע"י האפיה, ומרגע זה הוא מוכשר ע"י הבישול. עוד ניתן לומר על פי מה שביארנו לעיל בעניין בישול בדברים הנאכלים כמות שהם חיים, ששייכת בהם הכשרה לאכילה מסוג אחר. ייתכן שהוא הדין גם לענייננו - אף על פי שהאוכל הוכשר כבר על ידי צליה, הבישול מכשיר אותו מחדש.

כמו כן, אף אם נגדיר בישול כשינוי טעם, נראה שעדיין אפשר לקשר את זה לשאלת בישול אחר אפיה ולומר ששינוי טעם הופך להיות משמעותי דיו כדי לחייב עליו אם התבשיל מקבל שם חדש.

לסיכום, שאלת בישול אחר אפיה ולהיפך בשבת יכולה להיות מנותקת מן הדיון בתחומים אחרים, אך לדעת היראים והראבי"ה יש לתלות את הדין בשבת בדין בתחומים האחרים, והדברים מוסברים על פי העקרונות שנתבארו למעלה.

פסקי הש"ע והרמ"א

"יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה, אם בשלוֹ אח"כ במשקה יש בו משום בישול ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו, ויש מתירין. הגה: בכלי שני; ויש מקילין אפילו בכלי ראשון; ונהגו ליזהר לכתחלה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו" (סי' שיח סע' ה).

השו"ע הביא שתי דעות - הדעה הראשונה היא דעת היראים שיש בישול אחר אפיה, והוסיף להחמיר שיש לחשוש שפת היא מקלי הבישול ועלולה להתבשל אף בכלי שני.

השו"ע סתם את דבריו בדעה השניה, ולא בירר כוונתו. ייתכן שה"יש מתירין" מתייחסים לחומרה של פת בכלי שני, וזוהי שיטת הטור שחלק על היראים בנקודה זו בלבד. לפי זה שיטת הראבי"ה לא הובאה כלל להלכה ע"י השו"ע - כך הבינו בדבריו כמה מן האחרונים, וביניהם ה'מגן אברהם' (ס"ק יט).

ויש שפירשו שהשו"ע התכוון להתיר לגמרי כשיטת הראבי"ה שאין בישול אחר אפיה - כן הבין 'באר הגולה' וכן היא הסכמת רוב הפוסקים הספרדים. ככלל, יש להכריע כדעה השנייה על פי הכלל של 'יש אומרים ויש אומרים הלכה כיש אומרים בתרא', וכאן קיימת עדיפות נוספת לדעה השנייה שהובאה בלשון רבים. כמו כן, מסתבר שהמחבר יפסוק כראבי"ה שכן נראה שהוא נוטה לשיטתו בב"י, כפי שהבאנו לעיל משמו.

הרמ"א הביא את כל הדעות והכריע להחמיר לכתחילה כשיטת היראים על שתי חומרותיו: יש בישול אחר אפיה, ויש להחמיר אף בכלי שני בפת מחשש קלי בישול. אמנם בדיעבד כתב במשנה ברורה (ס"ק מו) שאין לאסור אפילו אם עשה כן בכלי ראשון, מפני שאפשר לסמוך על הראבי"ה.

בכלי שלישי יש להתיר אף לכתחילה - עיין מ"ב ס"ק מז בשם ה'פרי מגדים'. על פי זה נהגו להקל לתת פת או קרוטונים וכיו"ב בצלחת מרק מפני שהיא כלי שלישי, שהרי המרק עובר מן הקערה (כלי ראשון), אל המצקת (כלי שני) אל הצלחת (כלי שלישי). ואף שיש סוברים שמצקת דינה ככלי ראשון, בנידוננו אפשר לצרף את דעת הסוברים שאין בישול אחר אפיה לדעה שמצקת היא כלי שני ולהקל.

אפיה או צליה אחר בישול

כבר הבאנו לעיל את דברי היראים שדין אחד הוא - כשם שיש בישול אחר אפיה כך גם יש אפיה אחר בישול. אולם השו"ע (סי' שיח סע' טו) פסק:

"דבר שנתבשל כל צרכו והוא יבש שאין בו מרק לח מותר להניחו כנגד המדורה אפי' במקום שהיד סולדת בו".

והקשה ב'ביאור הלכה':

"צ"ע, הא לעיל בס"ה מביא דעת הרא"ם וע"ש במ"א דלדעתו הוא הדין דיש צלי אחר בישול, ואיך מתיר הכא בסתם?"

עיקר הקושי הוא - כיון שמדובר בדבר שנתבשל ועכשיו מחמם אותו כשהוא יבש הרי זו צליה ויש לאסור צליה אחר בישול, וכאן אף הרמ"א לא חלק על השו"ע.

מפני קושיית ה'ביאור הלכה' יש שאינם מחממים בשר מבושל בשבת ואוכלים בשר קר. האחרונים יישבו את הקושי באופנים שונים, ונביא בקצרה שלושה מן הפתרונות המוצעים:

1. בספר 'מנחת כהן' (משמרת השבת ש"ב פ"ד) כתב שאף שיש בישול אחר צליה אין צליה אחר בישול, וכן כתב ה'שלטי הגיבורים' (שבת סא. באילפס אות ג') בדעת הטור בניגוד לשיטת היראים. בטעם החילוק שבין בישול אחר צליה לבין צליה אחר בישול יש לומר שפעולת הבישול היא פעולת חימום חיובית (=עם מים) ואילו צליה היא פעולת חימום נייטראלית (= ללא מים) ולכן, לשיטה זו, יש בישול אחר צליה ולא להיפך. בדעת השו"ע והרמ"א קשה לאמץ גישה זו, שהרי בבית יוסף המחבר לא הזכיר שום חילוק בזה, וכשהביא את היראים כתב את עמדתו על שני חלקיה, וצ"ע.

2. ה'חזון אי"ש' (שבת סי' לז סע' יד) ו'ערוך השולחן' (סי' שיח ס"ק נז) כתבו שאפשר שצלי קידר (=בישול בתוך קדירה ללא רוטב) דינו כבישול ולא כצליה, ולכן מותר לחמם באופן זה מבלי שהדבר ייחשב לצליה אחר בישול. ואפשר שיש לתמוך בכיוון זה מן הסוגיה בפסחים מא., שם מובאת דעת רבי שצלי קדר אסור בקרבן פסח מפני שהוא מבושל,[4] ואף לדעת חכמים אין בו איסור בגלל שבקרבן פסח התורה אסרה מים או שאר משקים, אבל בלא משקים כלל, אף שהוא בישול, לא נאסר בקרבן פסח.

3. עוד כתב החזון אי"ש שם שכיוון שאין כוונת המחמם את המאכל בשבת להגיע לטעם צלי, וכל כוונתו היא לחממו בטעמו הנוכחי, אין זה חשוב צלי אחר בישול ומותר.

וכן נוהגים רוב העולם להקל בזה, ובכל אופן יש להיזהר שלא להניחו על האש זמן מרובה שלא יבוא לידי צליה.

בישול אחר צליה אחר בישול

ה'פרי מגדים' (שיח, אשל אברהם סי' יז) התיר לחזור ולחמם תבשיל שנצלה ונתבשל לפני השבת בין ע"י צליה בין ע"י שרייתו בחמין של כלי ראשון. זאת מפני שמן הסוגיה בפסחים מא. עולה שאף שיש צליה אחר בישול לא נתבטל שם בישול הראשון, ואם כן במקרה שלפנינו תבשיל מבושל וצלוי, מותר לעשות בשבת כל אחת מהפעולות ההן לפי שאין בישול אחר בישול ואין צליה אחר צליה. וב'ביאור הלכה' (סי' שי"ח ד"ה יש מי) כתב שלשיטת ה'פרי מגדים' הוא הדין לתבשיל שנתבשל ונצלה לפני השבת, שלא נתבטלה הצליה הראשונה. אך נראה לענ"ד (וכפי שהבאנו בתחילת השיעור) שמהסוגיה שם מוכח שאף שהבישול הראשון לא מתבטל, הצליה הראשונה מתבטלת. לפי זה, גם ה'פרי מגדים' לא דיבר על המקרה של בישול אחר צליה מפני ששם ברור שהצליה התבטלה והתבשיל נחשב למבושל ולא צלוי.

בהמשך, הביאור הלכה שם חולק על העיקרון של ה'פרי מגדים' שאם תבשיל הוא צלוי ומבושל ניתן לעשות בשבת את שתי הפעולות. לדעתו, כיוון שהפעולה האחרונה נקבעת בו יותר, שהרי זהו הטעם הדומיננטי, מותר לשחזר רק אותה.

בעקבות הדברים האלה ניתן לחדש היתר לחמם מאכלים בשבת בלי להזדקק לשלושת הטעמים שהבאנו בסעיף הקודם. אם ניקח תבשיל שנתבשל לפני השבת ונחמם אותו כשהוא יבש בקדירה כמה דקות קודם השבת (פעולה שלדעת המחמירים נחשבת לצליה), אפשר יהיה לשחזר את הפעולה האחרונה בשבת.

טיגון אחר בישול או צליה

יש לדון האם טיגון חשוב כקטגוריה נפרדת או שמא דינו כבישול או צליה. ב'שמירת שבת כהלכתה' כתב שיש לתלות את השאלה האם טיגון הוא כבישול או כצליה על פי מה שכתב המשנה ברורה בסי' תנא (ס"ק סג-סה) בהלכות הגעלת כלים, שאם מטגנים במיעוט שמן דינו כצליה והכשרו בליבון ואם מטגנים בריבוי שמן דינו כבישול והכשרו בהגעלה. וקשה, איך ניתן להביא ראיה מדיני הגעלה לדיני שבת - הלא עיקר העניין שם הוא האם הכלי בולע ישירות בלי משקה או באמצעות משקה, וזהו יסוד החילוק בין ליבון להגעלה[5], כאשר בשבת יסוד העניין הוא בטעם התבשיל. ומכיוון שברור שטעם מטוגן שונה מטעם מבושל ואף מטעם צלי, ממילא צריך לומר שטיגון הוא קטגוריה נפרדת. גם מבחינת ההגדרות של הפעולות יש חילוק בין בישול לטיגון, כמבואר בדבריו של רש"י בסנהדרין ד: בעניין האיסור של בישול בשר וחלב - שהתורה אסרה בישול ולא טיגון,[6] והוא הדין לצליה. ונראה שיש להחמיר למעשה, לנוהגים כשיטת היראים שיש בישול אחר צליה, שיש בישול אחר טיגון וצליה אחר טיגון ולהיפך.

---