שיעור 7 - פילוג הממלכה (י"ב, א–כד)

  • הרב אלחנן סמט

 

א

 

וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶם, כִּי שְׁכֶם בָּא כָל יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ.

ב

וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וְהוּא עוֹדֶנּוּ בְמִצְרַיִם

אֲשֶׁר בָּרַח מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה

וַיֵּשֶׁב יָרָבְעָם בְּמִצְרָיִם.

ג

וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ לוֹ

 

וַיָּבֹא יָרָבְעָם וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיְדַבְּרוּ אֶל רְחַבְעָם לֵאמֹר:

ד

אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ

וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה

וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ.

ה

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: לְכוּ עֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים וְשׁוּבוּ אֵלָי

וַיֵּלְכוּ הָעָם.

 

ו

וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם  אֶת הַזְּקֵנִים

אֲשֶׁר הָיוּ עֹמְדִים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה אָבִיו בִּהְיֹתוֹ חַי לֵאמֹר: 

אֵיךְ אַתֶּם נוֹעָצִים לְהָשִׁיב אֶת הָעָם הַזֶּה דָּבָר.

ז

וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר:

אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם

וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים

וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים.

 

ח

וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ

וַיִּוָּעַץ אֶת הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ אֲשֶׁר הָעֹמְדִים לְפָנָיו.

ט

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם:

מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְנָשִׁיב דָּבָר אֶת הָעָם הַזֶּה

אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי לֵאמֹר:

הָקֵל מִן הָעֹל אֲשֶׁר נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ.

י

וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ לֵאמֹר:

כֹּה תֹאמַר לָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ לֵאמֹר

אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת עֻלֵּנוּ, וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ

כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם: קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי.

יא

וְעַתָּה אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד, וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.

 


יב

וַיָּבוֹ יָרָבְעָם וְכָל הָעָם אֶל רְחַבְעָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי.

 

יג

וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת הָעָם קָשָׁה

וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ.

יד

וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר:

אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם

אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.

טו

וְלֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵעִם ה'

לְמַעַן הָקִים אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'

בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט.

 

טז

וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵהֶם

וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר:

מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי

לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל, עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד!

וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו.

יז

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה, וַיִּמְלֹךְ עֲלֵיהֶם רְחַבְעָם.

יח

וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת אֲדֹרָם אֲשֶׁר עַל הַמַּס

וַיִּרְגְּמוּ כָל יִשְׂרָאֵל בּוֹ אֶבֶן וַיָּמֹת

וְהַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם הִתְאַמֵּץ לַעֲלוֹת בַּמֶּרְכָּבָה לָנוּס יְרוּשָׁלִָם.

יט

וַיִּפְשְׁעוּ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית דָּוִד עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

 

כ

וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי שָׁב יָרָבְעָם

וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ אֹתוֹ אֶל הָעֵדָה

וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל

לֹא הָיָה אַחֲרֵי בֵית דָּוִד זוּלָתִי שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ.

כא

וַיָּבֹא רְחַבְעָם יְרוּשָׁלִַם

וַיַּקְהֵל אֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה וְאֶת שֵׁבֶט בִּנְיָמִן

מֵאָה וּשְׁמֹנִים אֶלֶף בָּחוּר עֹשֵׂה מִלְחָמָה

לְהִלָּחֵם עִם בֵּית יִשְׂרָאֵל

לְהָשִׁיב אֶת הַמְּלוּכָה לִרְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה.



כב

וַיְהִי דְּבַר הָאֱ-לֹהִים אֶל שְׁמַעְיָה אִישׁ הָאֱלֹהִים לֵאמֹר:

כג

אֱמֹר אֶל רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יְהוּדָה

וְאֶל כָּל בֵּית יְהוּדָה וּבִנְיָמִין וְיֶתֶר הָעָם לֵאמֹר:

כד

כֹּה אָמַר ה' לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּן עִם אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת דְּבַר ה' וַיָּשֻׁבוּ לָלֶכֶת כִּדְבַר ה'.

 

 

א. מבוא: בין סיפור חטאי שלמה ועונשו (פרק י"א)

לסיפור פילוג הממלכה (פרק י"ב)


1. אופיו הספרותי השונה של כל אחד משני הסיפורים

היחס בין סיפור פילוג הממלכה לבין קודמו – הסיפור בפרק י"א על חטאי שלמה ועונשו, הוא יחס דיאלקטי. מצד אחד, כפי שנראה בהמשך עיוננו, הסיפור בפרק י"ב מהווה המשך רצוף של הסיפור בפרק י"א בכמה היבטים. אולם מבחינת אופיים הספרותי – נבדלים שני הסיפורים זה מזה באופן מובהק. המעבר מפרק י"א לפרק י"ב הוא מעבר לעולם ספרותי אחר, לאווירה שונה, לקצב אירועים אחר.

הסיפור בפרק י"א מורכב מפסקאות מובחנות היטב זו מזו, שלכל אחת מהן נושא משלה ואופי ספרותי משלה. הצטרפותן של הפסקאות זו לזו לכדי מסגרת של סיפור אחיד שיש לו עלילה מתפתחת נובעת ממעשה העריכה, אשר הסמיך את הפסקאות זו לזו והפכן לסיפור. ברם, אף לאחר צירופן לכדי סיפור אחד, אין בסיפור זה עלילה בהירה וחסרה בו אחדות הזמן ואחדות המקום. [1] מאפיין נוסף לסיפור שבפרק י"א הוא שהדמויות הפועלות בפסקאות השונות – פועלות כל אחת לעצמה, ואין דיאלוגים או תיאור של יחסים הדדיים.

אופיו זה של הסיפור בפרק י"א הכתיב גם את אופיה של סדרת העיונים הקודמת: כל פסקה בסיפור זכתה לעיון בפני עצמו.

סיפור פילוג הממלכה בפרק י"ב שונה לחלוטין באופיו: כולו עלילה דינמית ומתפתחת מראשית הסיפור ועד לסיומו; משך זמן ההתרחשות המתוארת בו הוא ימים ספורים;[2] האירועים המתוארים בסיפור מתרחשים במקום אחד – בשכם, ורק סיומו של הסיפור (כא–כד) מתרחש בירושלים; בין הדמויות הראשיות בסיפור – רחבעם וכל קהל ישראל – מתקיים דו-שיח מתוח בשני שלבים; אף דמויות משניות בסיפור, כמו היועצים הזקנים והיועצים הילדים, מקיימים דו-שיח עם רחבעם.

זרימת העלילה בסיפורנו כה רצופה ומרתקת, עד שיש קושי לחלק את סיפורנו לפסקאות, ורק התחלפות הדמויות אל מול רחבעם מחלקת אותו לסצנות הרודפות זו את זו, כמעט בלא להותיר אוויר לנשימה ביניהן.[3]

לכידות זו של סיפורנו תכתיב גם את אופייה של סדרת העיונים הנוכחית: העיונים בסדרה זו לא יתמקדו בחלקי הסיפור השונים, אלא יבחנו את הסיפור השלם מנקודות מבט שונות, ויצבעו את הסיפור בגוונים שונים אשר בהצטרפותם ייתנו תמונה כללית של הסיפור.

הבדל חשוב נוסף בין הסיפור בפרק י"א לבין סיפורנו הוא בהגדרת הסוגה הספרותית שכל סיפור משתייך אליה: הסיפור בפרק י"א שייך לסוג סיפורים הדנים בחטא ובעונש עתידי הנגזר על החוטא מפי נביא.[4] עיקרו של הסיפור הוא בנבואת העונש מפי אחיה השילוני. לפיכך ברור הדבר שסיפור זה נכלל במסגרת עיונינו בסיפורי הנביאים בספר מלכים (מה שדורש הבהרה ביחס לסיפור הבא).

הסיפור בפרק י"ב, לעומת זאת, הוא בעל אופי פוליטי מובהק, והוא עוסק בנושא המשותף לו ולכמה סיפורים נוספים במקרא: גאוותו של שליט המביאה אותו לעשות מעשה שטות, העולה לו במחיר כבד של איבוד השלטון או חלק ממנו.[5]

ובכן, פרק י"ב מספר לנו סיפור שונה באופיו ובסוגו מהסיפור שבפרק י"א, ויש לנתח כל אחד מהסיפורים כסיפור עצמאי ונפרד. אולם על אף עצמאותו של כל אחד מהסיפורים, ועל אף ההבדלים הניכרים באופיים של שני הסיפורים – הסיפור בפרק י"ב הוא המשכו הישיר של קודמו, והרצף ביניהם לא ניתן לקטיעה. במסגרת עיונינו ב'סיפורי נביאים בספר מלכים' לא ניתן לעיין בפרק י"א בלא לדון גם בהמשכו – בפרק י"ב. על כן נקדיש סדרת עיונים זו לסיפור פילוג הממלכה שבפרק י"ב.

 בטרם נפתח את עיונינו לסיפור זה, הבה נפרט כמה ממדים של רציפות עניינית בין פרק י"א לפרק י"ב.

2. הרציפות הגלויה בין שני הסיפורים

א. רציפות כרונולוגית בין הפרקים

הסיפור בפרק י"א מסתיים במות שלמה (פסוק מ "...עַד מוֹת שְׁלֹמֹה") ונספחת לו בפסוקים מא–מג חתימה אופיינית, שהיא חלק מעריכת ספר מלכים,[6] ובה מודיענו הכתוב כמה שנות מלכותו של שלמה ומה שם בנו המולך תחתיו – רחבעם. סיפורנו פותח במעשה הראשון שעשה רחבעם בעלותו על כיסא אביו – הוא הולך לשכם כדי שבה ימליכוהו עליהם כל ישראל (והכוונה, מלבד שבט יהודה). נמצא כי אין כל רווח של זמן או של מעשים בין סיום הסיפור הקודם לראשיתו של סיפורנו, וסיפורנו מתרחש כהמשך לקודמו.

ב. ירבעם כדמות מרכזית בשני הסיפורים

דמותו של ירבעם היא דמות מרכזית בפרק י"א, החל בהופעתה לראשונה במצג (פסוק כו), המשמש פתיחה למחציתו השנייה של הסיפור.[7]

 בסיפורנו נזכר ירבעם בחמישה פסוקים בסיפור בהקשרים שונים: ב; ג; יב; טו; כ.

בשניים מהפסוקים שבהם נזכר ירבעם, הוא נזכר ביחד עם העם, כראש הנושאים ונותנים עם רחבעם:

           ג         ... וַיָּבֹא יָרָבְעָם וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל, וַיְדַבְּרוּ אֶל רְחַבְעָם לֵאמֹר.

           יב            וַיָּבוֹ יָרָבְעָם וְכָל הָעָם אֶל רְחַבְעָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי...

ופעמיים במהלך הסיפור העם קורא את ירבעם לעמוד בראשו:

           ג               וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ לוֹ (– לעמוד בראש הנושאים והנותנים)

           כ              וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ אֹתוֹ אֶל הָעֵדָה וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל

אמנם הדמויות הראשיות בסיפורנו הן רחבעם והעם, אולם ירבעם מזוהה בסיפורנו עם דמותו הקולקטיבית של העם. הוא מייצגו של העם, הן בשלב שבו מתנהל משא ומתן עם רחבעם, הן בשלב שהעם החליט לפרוש מבית דוד ולהקים לעצמו ממלכה חדשה. זהות זו בין דמותו של ירבעם לדמות הקולקטיבית של העם הופכת את ירבעם עצמו במידת מה לדמות ראשית בסיפור, ומבחינה זאת סיפורנו ממשיך את הסיפור הקודם לו.[8]

ג. פרק י"ב מתבסס על עובדות המתוארות בפרק י"א

 מעשיו של ירבעם בסיפורנו הם המשך של מעשיו בפרק הקודם, עד שאין ניתן להבין את המסופר עליו בפרקנו, אם אין מכירים את המסופר עליו בפרק י"א. תוכנו של פסוק ב מבוסס על סיפור המרד של ירבעם בשלמה המובא בפרק י"א:

וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט

וְהוּא עוֹדֶנּוּ בְמִצְרַיִם אֲשֶׁר בָּרַח מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה

וַיֵּשֶׁב יָרָבְעָם בְּמִצְרָיִם.

מי שאינו מכיר את הסיפור בפרק י"א אינו יכול להבין את האמור בפסוק ב בפרקנו: מדוע ברח ירבעם מפני המלך שלמה למצרים? ומה שמועה שמע? אולם מי שקרא כבר את הסיפור הקודם יודע כי ירבעם מרד במלך, ומפניו ברח למצרים, ובה ישב עד מות שלמה. סיפורנו ממשיך ומתאר אפוא את מעשיו של ירבעם לאחר ששמע כי מת שלמה.[9]

ד. פרק י"א מכיל את ההסבר לבחירת העם בירבעם בפרק י"ב

שלוש פעמים מתואר ירבעם בסיפורנו כמי שנבחר לעמוד בראש קהל ישראל: בפסוק ג ובפסוק יב – לשם קיום משא ומתן עם רחבעם בשני שלבים, ובפסוק כ – כדי לשמש כמלך. בחירתו של העם בירבעם מעוררת את השאלה מדוע שלחו אנשי ישראל לקרוא לירבעם, ומדוע העמידו דווקא אותו בראש הנושאים והנותנים עם רחבעם? ועוד, מדוע שלחו כל ישראל לקרוא את ירבעם בשנית, לאחר שנכשל המשא ומתן עם רחבעם, כדי להמליכו עליהם?[10]

ברור שתשובה אחת לשתי השאלות הללו, ונראה כי תשובה זו נמצאת בסיפור שבפרק י"א.

בעיון ד5 בסדרה הקודמת ביארנו מה הייתה 'הרמת היד' של ירבעם בשלמה ומה היו מניעיה: ירבעם 'יצא מירושלים' (פסוק כט) ובכך התפטר מתפקידו כמי שממונה על סבל בית יוסף. הוא עשה כן כמחאה על העול הכבד שהעמיס שלמה על שבטי ישראל באותו זמן בבניית המילוא ובסגירת פרץ עיר דוד. ירבעם לא היה מוכן למלא את מדיניותו של שלמה כלפי אחיו בני שבטו, ועל כן עזב את תפקידו.

בעיון ה3 בסדרה הקודמת אף שיערנו כי ירבעם הלך מירושלים אל בני שבטו בהר אפרים כדי להמרידם כנגד שלמה, אלא שנבואת אחיה השילוני בלמה מהלך זה, והביאה את ירבעם לברוח למצרים מפני שלמה שרצה להרגו.

המחאה הסוציאלית הזאת, המשמשת תשתית למרדו של ירבעם בשלמה בפרק י"א, מתפרצת מחדש מיד לאחר מות שלמה, והיא עולה במשא ומתן להמלכת רחבעם על שבטי ישראל. אין טבעי מלהעמיד בראש הנושאים והנותנים עם רחבעם את מי שהיה ראשון המוחים כנגד מדיניות המס הכבדה של אביו, ואשר היה מוכן למרוד בשלמה בשל כך, ואף שילם על כך מחיר אישי של גלות בנכר.

מרידתם של שבטי ישראל כנגד שלטון רחבעם לאחר המשא ומתן שהתפוצץ – על רקע סוציאלי היא באה, ואינה אלא המשך מרידתו של ירבעם בשלמה – מרידה שלא הבשילה אז, אך עתה הגיע זמנה. מובן אפוא שבבואם להמליך עליהם מלך חדש שאינו מבית דוד, בוחרים כל ישראל במורד שמרד בשלמה ושב זה עתה מגלותו במצרים.

סיפורנו ממשיך אפוא את סיפור מרידתו של ירבעם בפרק הקודם, מרידה שנקטעה ונבלמה בזמנו של שלמה, ועתה היא מתפרצת ומביאה לתוצאה פוליטית. בחירתו של העם בירבעם לתפקידו הכפול בסיפורנו – מנהל המשא ומתן ומי שנבחר כמלך על ישראל – מוסברת היטב על רקע מעשיו שתוארו בסיפור הקודם, ובעיקר על רקע המניעים למעשיו.

הקשר הזה בין הסיפורים שאנו מצביעים עליו, יש לו חשיבות לא רק כדי להבין מדוע נבחר ירבעם על ידי העם, אלא גם כדי להבין מדוע הצליחה המהפכה המתוארת בסיפורנו. ההיסטוריה מלמדת כי לא כל מחאה חברתית הופכת להיות מרד, ולא כל מרד עממי מבשיל למהפכה ולשינוי השלטון. הצלחתה של מחאה להביא לידי שינוי מדיני ומהפכה שלטונית תלויה פעמים רבות בהימצאותו של מנהיג מתאים, אשר יוכל להוביל את המחאה העממית ולהפוך בעצמו אלטרנטיבה לשלטון הקיים. תנאי זה התקיים בסיפורנו, בזכות הימצאותו של ירבעם במקום הנכון ובזמן הנכון, ובזכות התאמתו האישית לתפקיד המיועד לו. התאמה זו – שורשה במעשים של ירבעם שסופר עליהם בסיפור שבפרק י"א.

3. הקשר הנסתר בין הסיפורים: " לְמַעַן הָקִים אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד אֲחִיָּה..." (פסוק טו)

עד עתה עמדנו על הקשרים בין שני הסיפורים בממד הגלוי ביותר שלהם – ממד העלילה המתקדמת מסיפור לסיפור ומשתלשלת באורח טבעי. ברם הקשר העמוק והחשוב ביותר בין סיפורנו לבין הסיפור שבפרק י"א הוא בממד אחר: קשר בין נבואה להתגשמותה. הנבואות הבאות בפרק י"א, הן זו שנאמרה לשלמה, והן זו שנאמרה לירבעם, מתגשמות במלואן בסיפור בפרק י"ב! עונש קריעת הממלכה משלמה מתקיים כאן כלשון הנבואה. הוא מלווה בשתי ההקלות שנאמרו הן לשלמה והן לירבעם: הדבר קורה בימי רחבעם בן שלמה, והלה נותר מלך על שבט יהודה בלבד כאשר עיר בירתו נותרת ירושלים.

לא רק נבואת העונש לשלמה מתקיימת בפרקנו, אלא גם נבואת הייעוד שניבא אחיה לירבעם מתקיימת בו: ירבעם מקבל את המלוכה על עשרה שבטי ישראל, והיא מוגשת לו על 'מגש של כסף', בלא שהוא נוקף אצבע על מנת להשיגה.[11]

קשר זה שבין שני הפרקים נראה גלוי וברור כאשר קוראים אותם בזה אחר זה. אולם הקורא את האירועים כפי שהם מתוארים בפרק י"ב בלבד עשוי שלא להבחין בכך שפרק י"ב הוא התגשמות הנבואה שבפרק י"א, שכן פעולתה של ההשגחה הא-לוהית הנסתרת לשם הגשמת תכניותיה אינה מתוארת במהלך העלילה. אף הדמויות הראשיות הפועלות בפרק, רחבעם והעם העומד למולו בשכם, כנראה אינם יודעים כלל על קיום הנבואה הזאת. בסיפורנו אין נזכרים כלל חטאי שלמה בתחום הדתי והעונש שניתן לו על כך. כל האישים הפועלים בפרקנו עושים זאת מתוך מניעים מן התחום הכלכלי-חברתי והפוליטי. התקדמות העלילה בסיפורנו מוסברת היטב מבחינה פסיכולוגית ופוליטית, ואינה נזקקת להתערבות כוח עליון או לדברו של  נביא כמניעים אותה.

ואף על פי כן, מתקיימת בסיפורנו נבואת אחיה השילוני בדייקנות מופלאה, מיד בשעה הראשונה שניתן לה להתקיים, כלומר מיד לאחד מות שלמה ועליית בנו למלוכה. ודווקא משום שאיש אינו פועל מתוך מודעות לקיומה של הנבואה ומתוך רצון לממש אותה בפועל – גדולה הפליאה על המהירות ועל השלמות שבה מתגשמת הנבואה.

הקורא בפרקנו עלול להיסחף בזרם העלילה המרתקת, העצמאית והבלתי תלויה לכאורה בנבואה, להשתכנע מכך שנסיבות טבעיות הן המקדמות את העלילה משלב לשלב, ו'לשכוח' שהעלילה נצפתה מראש, ובה עצמה מתגשמת עתה הנבואה שנאמרה בפרק הקודם. על כן בא הכתוב להזכיר לקורא דבר זה:

           טו           וְלֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם

כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵעִם ה'

לְמַעַן הָקִים אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט[12].

הכתוב שולח תזכורת זו בנקודה המכרעת בעלילה, שבה נוטה המציאות לכיוון הגשמת הנבואה באופן בלתי הפיך: כאשר רחבעם עונה לעם את התשובה ששמו בפיו הילדים. הקורא את תשובתו של רחבעם לעם תמה תמיהה גדולה על האיוולת שבהתנהגותו, ושואל את עצמו מהי הסיבה להתנהגותו. הכתוב כאילו בא לענות על תמיהתו זו של הקורא, ולחבר אותו בנקודה זו למישור הסמוי העומד מאחורי העלילה. וכך הערה זו של הכתוב אינה 'חיצונית', אלא היא משתלבת במהלך העלילה באופן אורגני. הסבר זה לתמיהתו של הקורא על תשובת רחבעם לעם איננו ההסבר הבלעדי כמובן, ויש במהלך הסיפור גם הסבר פסיכולוגי להתנהלותו של רחבעם, כפי שנראה בעיון הבא.  

הנה כי כן, שמו של אחיה השילוני ונבואתו לירבעם נזכרים בפירוש בסיפורנו, ויוצרים אצל הקורא קישור מפורש לסיפור הקודם. אך גם לולי פסוק זה, היה ברור לכל המעיין בשני הפרקים י"א וי"ב כי צמד הסיפורים הללו, אף שהם שונים כל כך זה מזה באופיים הספרותי, הרי הם שני סיפורים שאינם ניתנים להפרשה זה מזה, הן במישור הגלוי של התפתחות העלילה והן במישור הסמוי יותר, שבו הם משמשים יחדיו סיפור על נבואה ועל התגשמותה.


 

4. נספח: המקבילה לסיפורנו בספר דברי הימים

בספר דברי הימים ב, פרק י' ותחילת פרק י"א (עד פסוק ד) מופיע סיפור פילוג הממלכה, ובדרך כלל הוא זהה לסיפור שבספר מלכים. ברור שסיפור אחד לפנינו המופיע בשני הספרים.

על אף הזהות הכללית בין שתי הנוסחאות של סיפורנו, יש ביניהן כצפוי הבדלי נוסח לא מעטים, רובם קלים ואינם משמעותיים, ובודדים הם ההבדלים המשנים את משמעות הסיפור.[13] בנספח זה נעמוד על כמה מן ההבדלים, וננסה להסבירם. 

א. השמטת פרק י"א בספר מלכים מספר דברי הימים

ההבדל הגדול ביותר והמתמיה מכל ההבדלים שבין הסיפור במלכים לסיפור בדה"י, נוגע דווקא לפרק י"א: ספר דה"י השמיט לגמרי את כל המסופר בפרק י"א בספר מלכים: הפרקים המתארים את תפארת מלכותו של שלמה בדה"י מסתיימים בתיאור מותו וקבורתו, ובעליית רחבעם למלוכה, ועוברים מיד לסיפור פילוג המלוכה בשכם. בדברי הימים אין מתוארים חטאי שלמה, ולא נבואת עונש הנאמרת לו; אין בו תיאור של השטנים שקמו לשלמה, ולא תיאור המרד שמרד בו ירבעם; אין בו את נבואת אחיה לירבעם ולא את תיאור בריחתו למצרים.

מה טעמה של השמטה זו? הטעם הוא אותו טעם עצמו שמפניו הושמטו סיפורים נוספים בספר דה"י: שמירה על כבודה של מלכות בית דוד, ובייחוד על כבוד דוד ושלמה מייסדי הממלכה הגדולה.[14] מגמה זו של ספר דה"י לשמור על כבוד בית דוד, מגמה שהיא בת השעה ההיסטורית שבה נכתב הספר, הביאה את בעל הספר להשמיט מספרו חלקים שלמים מתיאור מלכות דוד בספר שמואל, כמו חטא דוד בבת שבע ובאוריה החתי, מרד אבשלום ועוד אירועים רבים. לעתים קרובות מתבטאת מגמה זו גם בשינויים קטנים כפי שנראה להלן.

מצב דברים זה בספר דה"י נראה סותר את מסקנתנו בסוף הסעיף הקודם, כי צמד הסיפורים הכלולים בפרקים י"א-י"ב בספר מלכים אינם ניתנים להפרדה זה מזה, הן מחמת העלילה הקושרת בין שניהם, והן מחמת היותם יחדיו סיפור על נבואה והתגשמותה המהירה. הנה, בעל ספר דה"י הפריד ביניהם, וכלל רק את סיפור פילוג המלוכה בספרו, תוך ניתוקו מסיפור חטאי שלמה!

בעל דברי הימים יכול היה לעשות זאת, משום שסיפור פילוג הממלכה כשלעצמו מספק הסבר שלם לאירוע ההיסטורי המתואר בו, ובאופן בסיסי ניתן לקרוא את הסיפור כסיפור עצמאי (ונעמוד על כך ביתר הרחבה בראש העיון הבא). לולי כן, באמת לא ניתן היה להביאו בפני עצמו, שכן הקורא לא היה יכול להבין את עצם ההתרחשות. אולם בכל זאת, פרטים אחדים בסיפור פילוג הממלכה, בייחוד אלה הנוגעים לירבעם, תלויים בסיפור הקודם. ברם ניתן היה להשמיט פרטים אלו בלא לפגוע בעצם העלילה.

הדבר המתמיה הוא, שבעל ספר דברי הימים לא ניסה כלל לערוך את הסיפור בפרק י' בסִפרו תוך השמטת הפסוקים שהבנתם תלויה בסיפור הקודם, אלא הותיר את כל הפסוקים הללו על מקומם:

בפסוק ב "מתפרץ" ירבעם אל הסיפור ללא כל הכנה.[15] אין הקורא יודע כלל מיהו ירבעם, מה מעשיו של הלה במצרים, ומדוע ברח מפני המלך שלמה. כל התשובות מצויות כמובן בפרק י"א בספר מלכים שהושמט מספר דה"י.

חמורה עוד יותר הכללת פסוק טו בסיפור:

וְלֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם, כִּי הָיְתָה נְסִבָּה מֵעִם הָאֱ-לֹהִים,

לְמַעַן הָקִים ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֲחִיָּהוּ הַשִּׁלוֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט.

מי שקורא את ספר דה"י כשלעצמו, אינו יכול להבין כלל פסוק זה, הרומז לאירועי הפרק הקודם שהושמטו בדה"י. מהו דבר ה'? מיהו אחיה השילוני? ומה דיבר לירבעם?

תמיהות אלו מלמדות דבר חשוב ביחס לספר דברי הימים: הספר מניח שקוראו מכיר את ספרי הנביאים הקדומים  שעליהם הוא מתבסס (ובהקשר לסיפורנו – את ספר מלכים). על סמך הנחה זו 'מרשה לעצמו' בעל דה"י לנתק סיפור מהקשרו, תוך הסתמכות על הקורא המשכיל שיבין את הסתום בדה"י מן המפורש במלכים.[16]

ובכן, ספר דה"י נמנע מלהביא את סיפור חטאי שלמה ונבואת העונש של אחיה, לא משום שהוא מכחיש את קיומם של אלו, אלא משום שהוא אינו חפץ לחזור על הדברים הידועים הללו. מגמתו היא לתאר תקופה קדומה ורבת הוד בצבעים בהירים. מן הפרספקטיבה של תקופת שיבת ציון, שבה שוררים געגועים לחידוש מלכות בית דוד, אין צורך ואין טעם להדגיש את הפגמים והחולשות של מלכות ישראל העתיקה. זאת בניגוד לספרים שמואל ומלכים, שנכתבו בסמוך לשעת ההתרחשות של האירועים, מתוך גישה נבואית ביקורתית ביחס לפועלם של המלכים. כיוון שכך, משאיר בעל ספר דה"י בסיפור פילוג המלוכה את הרמזים לאירועים שהשמיט בנוגע לחטאי שלמה ונבואת אחיה, מפאת חשיבותם להבנת הסיפור שעליו הוא חוזר בספרו.

ואכן, ניתן להוכיח כי לא רק בסיפור פילוג המלוכה מסתמך ספר דה"י על אירועים המתוארים במלכים י"א, אלא גם במקומות נוספים בספר.[17]

אנו חוזרים אפוא לטענתנו בסעיף הקודם, כי צמד הסיפורים הכלולים בפרקים י"א-י"ב בספרנו אינם ניתנים להפרדה זה מזה, ואף על דעתו של בעל ספר דה"י לא עלה אחרת.

 

ב. הבדלי נוסח בין שני הספרים

כעת נדון בסוגים שונים של הבדלי נוסח בין הסיפור במלכים למקבילו בדה"י, תוך ניסיון לעמוד על סיבתם.

 

1.       פסוק ז (בשני הספרים)[18] בא בנוסח שונה כמוצג להלן:

מלכים

 

דברי הימים

וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר:

וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר:

אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה

אִם תִּהְיֶה לְטוֹב לְהָעָם הַזֶּה

וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם

וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים

וּרְצִיתָם      

וְדִבַּרְתָּ אֲלֵהֶם דְּבָרִים טוֹבִים

וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים.

וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים.

שתי הנוסחאות מובנות היטב, וכוונתם הכללית של הזקנים בעצתם לרחבעם נשמרת בשתיהן. ובכן, מה פשר השינויים ביניהן?

נראה שבמקרה זה שינה בעל ספר דה"י במכוון את נוסח הדברים בספר מלכים, מתוך אותה מגמה שתיארנו – הרצון להגן על כבודו של רחבעם, שבאותה שעה מלך כשר היה (השווה בין המסופר בדהי"ב י"א, יז למסופר בדהי"ב  י"ב, א). בעל דה"י נותן בפי הזקנים עצה שנשמר בה כבודו של המלך. מלך מבית דוד, אין מציעים לו להיות 'עבד' לעמו ו'לעבוד אותם'. לפיכך את שתי התיבות הללו מן השורש עב"ד המיר בעל ספר דה"י במילים אשר לטעמו אין בהן פגיעה בכבוד רחבעם. לא כן ביחס לעם, שם הותיר את המילים "וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים" כמו במלכים.

 

2.       בשלוש המילים המסיימות את פסוק ב (בשני הספרים) ניכרים שני הבדלי נוסח:

מלכים:                  ...וַיֵּשֶׁב יָרָבְעָם בְּמִצְרָיִם.

           דברי הימים:        ...וַיָּשָׁב יָרָבְעָם מִמִּצְרָיִם.

 התיבה הראשונה 'וישב' נבדלת בניקודה (וממילא בשורש שממנו נגזר הפועל ובמשמעותו), ואילו התיבה השלישית נבדלת באות אחת: בי"ת בספר מלכים ומ"ם בספר דברי הימים.

שתי הגרסאות הללו חולקות זו על זו בשאלה היכן היה ירבעם בעת שקראו לו לבוא לעמוד בראש העם במשא ומתן עם רחבעם: לפי הגרסה בספר מלכים היה אז במצרים, ולפי הגרסה בדברי הימים כבר שב אז ממצרים, ומסתבר שהיה אז בעירו צרֵדה הסמוכה לשכם.

נראה כי גרסת דברי הימים מתקבלת יותר על הדעת: ראשית, אם ירבעם ישב במצרים בעת ראשית ההתרחשות של סיפורנו, כמשתמע מן הנוסח בספר מלכים, הרי שהזמן שעבר מראשיתו של הסיפור עד שהגיע ירבעם לשכם לנהל את המשא ומתן נמשך שבועות אחדים (הזמן שלוקח לשליחים להגיע משכם למצרים והזמן שלוקח לירבעם להגיע ממצרים ועד שכם). דבר זה אינו מסתבר כלל! הרי רחבעם נמצא בשכם כדי שימליכוהו שם על כל ישראל, וודאי לא לחכות לבואו של ירבעם ממצרים. לעומת זאת, אם חזרתו של ירבעם קדמה לראשית סיפורנו, כמסופר בדה"י, ופסוק ב בא להסביר לנו רק כיצד ניתן היה לקרוא לו בנקל (שהרי בסוף הסיפור הקודם נמצא ירבעם במצרים), הרי שקריאתו בפרק י"ב היא מן הצרדה הסמוכה לשכם, וזמן ההליכה לשכם קצר ביותר.

שנית: בראש פסוק ב נאמר "וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָרָבְעָם". זהו משפט טפל המכין את הקורא למשפט העיקרי, והציפייה היא שבמשפט זה תתואר פעולה של ירבעם הבאה בעקבות 'שמיעתו' במצרים. ואכן, בנוסח הפסוק בדברי הימים מגיע המשפט העיקרי המצופה: "וַיָּשָׁב יָרָבְעָם מִמִּצְרָיִם" – זו הפעולה שעשה ירבעם בעקבות מה ששמע בהיותו במצרים. וממילא יש לנו תשובה משתמעת לשאלה מה שמועה שמע ובא? הוא שמע על מות שלמה והזדרז לשוב לעירו (עוד בטרם עברו ימי האבל ובטרם בא רחבעם אל שכם).

אולם על פי נוסח הפסוק בספר מלכים, המשפט "וַיֵּשֶׁב יָרָבְעָם בְּמִצְרָיִם" הוא משפט טפל נוסף, המבהיר את מקומו של ירבעם בעת הזאת. המשפט העיקרי נמצא אפוא רק בראש פסוק ג "וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ לוֹ". עתה לא ברור: מה הייתה השמועה ששמע ירבעם, ומה הייתה השפעתה עליו? אין לומר ששמע על מות שלמה, שהרי הוא עדיין ממשיך לשבת במצרים. וגם אין לומר ששמע על המשא ומתן שהחל בשכם עם רחבעם, שכן השליחים הבאים לקרוא לו יספרו לו על כך, והוא יבוא ארצה מחמתם, ולא בגלל השמועה ששמע.[19]

אין להסיק מכך שגם בשאר המקומות שבהם יש הבדלי נוסח בין שני הספרים עדיפה נוסחת דברי הימים. ישנם שינויי נוסח רבים שבהם אין עדיפות לאחד משני הספרים. כמה מההבדלים נובעים מהרגלי כתיב שונים בשני הספרים, וכמה מהם משקפים שינוי שחל בעברית בין שתי התקופות. בכמה מקומות נוסחת המסורה בספר מלכים ברורה ומדויקת יותר, ואילו נוסחת דברי הימים נראית משובשת.[20]

 

3. פסוק כ בספר מלכים המתאר את המלכת ירבעם על ישראל חסר לגמרי בספר דה"י:

           וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי שָׁב יָרָבְעָם

וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ אֹתוֹ אֶל הָעֵדָה וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל

לֹא הָיָה אַחֲרֵי בֵית דָּוִד זוּלָתִי שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ.

מהו ההסבר להשמטת פסוק חשוב זה בספר דה"י? יש הסבורים כי בעל ספר דה"י השמיט פסוק זה בכוונה מן הסיפור, מטעמים שונים ההולמים את תפיסותיו של ספר דה"י השונות מאלו של ספר מלכים.[21]

דעה זו אינה מתקבלת על הדעת. פרט זה הוא כה מרכזי בסיפורנו, והסיפור כולו חותר לקראתו, עד שלא ניתן להעלות על הדעת כי הושמט בכוונת מכוון. גם פסוק טו שבעל דברי הימים הביאו בפרק י' "...לְמַעַן הָקִים ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֲחִיָּהוּ הַשִּׁלוֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט", מכין אותנו לקראת המלכת ירבעם, וזו חסרה מן הספר!

השמטת הידיעה על המלכת ירבעם גם הופכת את המשך ספר דה"י בלתי מובן: ירבעם מוצג כמלך ישראל כבר בסיום סיפור זה עצמו. הנה מה שנאמר בסיום הסיפור בדה"י:

           י"א, ד    ...וַיִּשְׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי ה'

וַיָּשֻׁבוּ מִלֶּכֶת אֶל יָרָבְעָם.[22]

וכן בהמשך פרק י"א בדה"י אנו קוראים על אירוע המתואר בספר דה"י בלבד (פסוק יד) "כִּי עָזְבוּ הַלְוִיִּם אֶת מִגְרְשֵׁיהֶם וַאֲחֻזָּתָם וַיֵּלְכוּ לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִָם, כִּי הִזְנִיחָם יָרָבְעָם".

בהמשך, בפרק י"ג, מסופר על מלחמת אביה בן רחבעם בירבעם, אף סיפור זה מיוחד לספר דה"י, והפרק פותח במילים "בִּשְׁנַת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ יָרָבְעָם וַיִּמְלֹךְ אֲבִיָּה עַל יְהוּדָה". והרי לא שמענו בשום מקום שירבעם הומלך על ישראל!

נראה אפוא שהשמטה זו אינה מכוונת, אלא נעשתה בשגגה באחד משלבי ההעתקה של הסיפור שבספר מלכים.

 

 



[1] ראה עיון ו1 בסדרה הקודמת, שם הארכנו יותר בתיאור אופיו הספרותי של הסיפור בפרק י"א.

[2] המשא ומתן בין רחבעם לבין קהל ישראל נמשך שלושה ימים (פסוק ה ופסוק יב). מנוסתו של רחבעם לירושלים אירעה, כמסתבר, בימים הסמוכים לאחר התפוצצות המשא ומתן. רק המלכתו של ירבעם על שבטי ישראל (פסוק כ) והכנתו של רחבעם את עמו לקראת מלחמה (פסוק כא) אירעו בשלב מאוחר במקצת, אולם גם אלו התרחשו בסמיכות לאירועים הקודמים.

[3] יוצאת דופן היא הסצנה האחרונה בסיפור. היא באה לאחר הפסקה מוחשית במהלך הסיפור: חזרתו של רחבעם לירושלים וגיוס צבא גדול. בסצנה זו נכנסת דמות חדשה לסיפור – דמותו של שמעיה איש הא-לוהים (פסוק כא) – והיא משנה את מהלכו. חלוקת הסיפור לפסקאות ומבנה הסיפור השלם יידונו באחד העיונים הבאים.

[4] סיפורים רבים במקרא שייכים לסוג זה, ונציין רק שתי דוגמאות: שמ"א ט"ו – מלחמת שאול בעמלק; מל"א כ"א – כרם נבות.

[5] סיפור דומה לסיפורנו, ועוד נעמוד על דמיון זה באחד העיונים הבאים, הוא הסיפור על הכרעת אבשלום בין שתי עצות שניתנו לו, הכרעה שחרצה את גורלו – שמ"ב ט"ז, כ – י"ז, יד. סיפור נוסף השייך לסוג זה הוא על מלחמת אמציה ביואש – מל"ב י"ד, ח–טז. בכל שלושת הסיפורים הללו ניתנת לשליט עצה נבונה לטובתו, אך מחמת גאוותו הוא בוחר לדחות אותה ולפעול בניגוד לעצה זו, ועל כך משלם את המחיר.

[6] עמדנו על כך בעיון ו2 בסדרה הקודמת, בסוף הסעיף.

[7] ראה עיון ו3 בסדרה הקודמת.

[8] מעניין לציין כי על אף היות ירבעם דמות מרכזית בשני הסיפורים, אין הוא מוציא מפיו מילה בשניהם (וראה הערה 2 בעיון ו בסדרה הקודמת). אמנם בפסוקים ג-ד מובאת תביעת העם מרחבעם, והנושאים תביעה זו הם "יָרָבְעָם וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל".

[9] בנספח לעיון זה נשווה את נוסח פסוק ב במלכים לנוסחו בסיפור המקביל בדברי הימים. דברינו למעלה מבוססים על מסקנת דברינו בנספח.

[10] פסוק כ מעורר קושי ניכר: "וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי שָׁב יָרָבְעָם וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ אֹתוֹ אֶל הָעֵדָה וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל". על פסוק זה שואל מלבי"ם: "משמע שעתה שמעו וקראו לו, והלא כבר קראו לו בתחילה כמו שכתוב בפסוק ג!" פרשנים אחדים ניסו להתמודד עם קושי זה בדרכים שונות (ראה רד"ק; 'הואיל משה' למשה יצחק אשכנזי). נראה לנו פירוש בעל המצודות שיסודו בדברי ר"י אברבנאל:

כשמוע כל ישראל – כי זקני העדה לבדם שלחו אחריו מאז (– בפעם הראשונה שקראו לו, בפסוק ג) וידעו ממנו וראוהו, ולאחר זה (בפסוק כ, לאחר שישראל הלכו איש לאוהליו) נשמע לכולם כי שב ממצרים.

על פי זאת יש לפרש את הביטויים "כָּל יִשְׂרָאֵל , "כָל קְהַל יִשְׂרָאֵל" שבראש הפרק כמכוונים לזקני העדה נציגי כל ישראל.

[11] לירבעם ולהערכת דמותו ומעשיו בסיפורנו נקדיש עיון בפני עצמו בהמשך סדרה זו.

[12] לפסוק זה ולתופעה המתוארת בסעיף זה כולו, נקדיש עיון בפני עצמו בהמשך סדרת עיונים זו – 'סיבתיות כפולה'.

[13] החפץ בסקירה מקיפה של כל ההבדלים בין שתי מהדורות הסיפור ימצא זאת בספרו של אבא בנדויד 'מקבילות במקרא' (כרטא ירושלים, ללא ציון שנת הוצאה), עמ' 94–95.

[14] שרה יפת בספרה 'אמונות ודעות בספר דברי הימים', ירושלים תשל"ז, עמוד 142 הערה 480, מנמקת את השמטת הסיפור בדרך אחרת. לטענתה, תורת הגמול של ספר דה"י אינה מכירה ב'זכות אבות' ולא ב'חובת אבות': "חטאיו של שלמה חסרים לחלוטין בספר דה"י, פילוג המלוכה נגרם רק על ידי פעולותיו של רחבעם עצמו. לא זכות דוד עומדת לו, ולא אשמת שלמה!"

[15] אמנם שמו של ירבעם נזכר כבר בסוף הפרק הקודם בדה"י, בפסוקי החתימה של פרקי שלמה:

                ט', כט      וּשְׁאָר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה הָרִאשֹׁנִים וְהָאֲחֲרוֹנִים

הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא וְעַל נְבוּאַת אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי

וּבַחֲזוֹת יֶעְדּו הַחֹזֶה עַל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט.

נרמז כאן שירבעם הוא מלך שנביא כתב את תולדותיו, ושהן נוגעות לקורות שלמה ומלכותו. אך אין באזכור זה כל תועלת ביחס להבנת פרק י' להלן.

[16] שרה יפת בספרה, (ראה ציון הספר בהערה 14) עמוד 266 הערה 173 תומכת בדעתם של החוקרים הטוענים כי את פסוק טו יש להבין "כרמז לכל סיפור הרקע (מל"א י"א, כט ואילך), שספר דה"י אמנם אינו מביאו, אך מניח את ידיעתו", והיא מעירה שלשאלה זו יש חשיבות בהבנת התהליכים הספרותיים שבספר דה"י.

[17] הפסוק שהבאנו בהערה 15 (דהי"ב ט', כט) מבחין בין "דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה הָרִאשֹׁנִים" שכנראה נכתבו בידי נתן הנביא בן דורו של דוד, לבין דברי שלמה "הָאֲחֲרוֹנִים", הקשורים לנבואת אחיה השילוני, ונראה שהכוונה לנבואתו בפרק י"א בספר מלכים.

רמז שני מצוי בהמשך הספר, בנאום אביה בן רחבעם בהר צמריים (דהי"ב י"ג, ו–ז). בפסוק ו הוא אומר: "וַיָּקָם יָרָבְעָם בֶּן נְבָט עֶבֶד שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד וַיִּמְרֹד עַל אֲדֹנָיו". פסוק זה מתייחס בפירוש להרמת ידו של ירבעם בשלמה, המתוארת בפס' כו–כט בפרק י"א במלכים.

[18] חלוקת הפסוקים בשתי מהדורות הסיפור זהה, ובשני הספרים פותח הסיפור פרק חדש, כך שציון הפסוק מתאים לשני הספרים. דבר זה נכון עד פסוק יט, אולם פסוק כ בספר מלכים חסר במקבילה בדברי הימים (וראה על כך להלן), ופסוקים כא-כד בספר מלכים מופיעים בספר דברי הימים בראש פרק חדש – י"א, א–ד.

 

[19] על פי נוסח דברי הימים נראה כי פסוק ב בפרקנו מהווה המשך ישיר של פסוק מ בפרק הקודם:

                מל"א י"א, מ           וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהָמִית אֶת יָרָבְעָם

וַיָּקָם יָרָבְעָם וַיִּבְרַח מִצְרַיִם...

וַיְהִי בְמִצְרַיִם עַד מוֹת שְׁלֹמֹה.

                דהי"ב י"ב, ב            וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט (- כי מת שלמה)

וְהוּא עוֹדֶנּוּ בְמִצְרַיִם אֲשֶׁר בָּרַח מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה

וַיָּשָׁב יָרָבְעָם מִמִּצְרָיִם.

המילים "וְהוּא עוֹדֶנּוּ בְמִצְרַיִם, אֲשֶׁר בָּרַח מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" מופיעות בפסוק ב רק מחמת היותו נתון באמצע סיפור אחר, ועל כן יש צורך בתזכורת לקורא היכן מצוי היה ירבעם. לו היה פסוק ב נכתב באמת כהמשך ישיר של פסוק מ בפרק הקודם, לא היה צורך במילים אלו.

הקשר בין שני הפסוקים כה ברור, עד כי עולה על הדעת שפסוק ב שייך באמת לסיפור המרד של ירבעם ותוצאותיו, והוא מסיים סיפור זה בתיאור שיבת ירבעם ממצרים, כדרך שסיפור גלותו של הדד במצרים מסיים בשמועה ששמע על מות דוד ויואב ועל שיבתו לאדום. הנחת הרצף בין פסוק מ לפסוק ב בפרקנו גם מסבירה מדוע לא נאמר מה שמע ירבעם במצרים – סמיכות המילים "וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָרָבְעָם" למילים שבסוף פסוק מ "עַד מוֹת שְׁלֹמֹה" מבהירה היטב מה שמע ירבעם. ראוי לציין כי בתרגום השבעים לספר מלכים בא פסוק ב בסיומו של פרק י"א, לפני תיאור ההתכנסות בשכם, ושם הוא אכן נסמך לציון מותו של שלמה בפסוק מ"ג.

אם צודקת הנחה זו, יש לשאול מדוע נעתק פסוק זה ממקומו ונקבע במקום שנקבע, בתחילת סיפורנו? התשובה על כך היא שבמקומו החדש בא פסוק זה לנמק מדוע קראו דווקא לירבעם (היושב בעירו) לבוא ולעמוד בראש הנושאים והנותנים עם רחבעם. וראה הסבר הדברים בסעיף 2ד לעיל.

[20] טבלת ההשוואות הבאה מדגימה שינויי נוסח הנראים כשיבוש בדה"י:

 

מלכים

דברי הימים

ה

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: לְכוּ עֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים וְשׁוּבוּ אֵלָי

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: ___ עוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים וְשׁוּבוּ אֵלָי 

יד

 וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם... לֵאמֹר: אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם

וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם... לֵאמֹר: אַכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם

 

וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם

וַאֲנִי אֹסִיף עָלָיו

טז

 וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם 

___ וְכָל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ לָהֶם

 

[21] זוהי דעתה של שרה יפת בספרה (ראה ציון הספר בראש הערה 14), עמוד 250. מדבריה משתמע שההשמטה המכוונת של הפסוק נובעת מהניגוד הקיים בו בין מלכות ירבעם "עַל כָּל יִשְׂרָאֵל" לבין מה שנותר לבית דוד, והוא "שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ". לדעתה, "בספר דה"י נעלמת לחלוטין החלוקה הטיפולוגית לעשרה כנגד אחד...היושבים בה (– בממלכת יהודה) היו בני שבטים שונים". אולם טעם זה אינו מסביר את השמטת חלקו הראשון והעיקרי של הפסוק, הכולל את העובדה המכרעת של המלכת ירבעם על השבטים הפורשים.

מיכאל קוכמן, בסדרה 'עולם התנ"ך' בכרך דברי הימים ב עמוד 73, סבור אף הוא כי בעל ספר דה"י השמיט את פסוק כ מסיפור פילוג הממלכה בכוונה, אך מטעם שונה: "בדרך זו לא ביטל מחבר דברי הימים, לפחות להלכה, את האפשרות שמלכי בית דוד המשיכו למלוך על כל ישראל, והשאיר פתח לתיאור ממלכת ישראל כממלכה לא חוקית שמייסדיה, ובראשם ירבעם בן נבט, היו חבר בני בליעל שמרדו ברחבעם בן שלמה בניגוד לרצון ה' (דהי"ב י"ג, ד-יב)".

כנגד דבריו יש לטעון כי ספר דה"י מכיר בקיומה של ממלכת ישראל לצד ממלכת יהודה, אף שהוא מבקר את מעשיה ואת מעשי מלכיה (כשם שעושה גם ספר מלכים). אמנם ספר דה"י אינו מתאר את קורות ממלכת ישראל לשם עצמם, אלא רק כאשר קורותיה קשורים לממלכת יהודה, אולם זאת לא משום שאינו מכיר בה, אלא משום שבימי בית שני, שבהם נכתב ספר דה"י, ראו עצמם השבים לציון כממשיכיה של ממלכת יהודה, ועניינם היה בעיקר בממלכה זו.

הטענה השנייה, שהשמטת הפסוק נועדה "להשאיר פתח לתיאור ממלכת ישראל כממלכה לא חוקית, שמייסדיה...מרדו ברחבעם בן שלמה בניגוד לרצון ה'" מתבססת על נאום אביה בן רחבעם בהר צמריים י"ג, ו–ז: "וַיָּקָם יָרָבְעָם בֶּן נְבָט עֶבֶד שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד וַיִּמְרֹד עַל אֲדֹנָיו. וַיִּקָּבְצוּ עָלָיו אֲנָשִׁים רֵקִים בְּנֵי בְלִיַּעַל, וַיִּתְאַמְּצוּ עַל רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה, וּרְחַבְעָם הָיָה נַעַר וְרַךְ לֵבָב וְלֹא הִתְחַזַּק לִפְנֵיהֶם". הדעה הרווחת בין חוקרים רבים היא שדברי אביה משקפים את דעתו של בעל ספר דה"י עצמו על הנסיבות של הקמת ממלכת ישראל ועל מידת חוקיותה.

דעה זו מעוררת תמיהה: לא את פסוק כ בפרקנו היה על בעל דה"י להשמיט, אלא את כל סיפור פילוג הממלכה כולו היה עליו להשמיט. הצגת רחבעם כ"נַעַר וְרַךְ לֵבָב וְלֹא הִתְחַזַּק לִפְנֵיהֶם" סותרת לחלוטין את הצגתו בסיפור שבפרק י' לפני כן, כמלך שחצן ונוטה לאלימות, שהפסיד את המלוכה על שבטי ישראל מפני עודף הביטחון העצמי שלו ומפני גסות לבו. אין זאת, אלא שדברי אביה אודות אביו הם הדרך שבה מגן בן על כבוד אביו בעיני עצמו, אך בעל דה"י אינו שותף להצגה זו של הדברים.

ולעניין טענת קוכמן כי לדעת ספר דה"י המרד ברחבעם היה בניגוד לרצון ה', לו הייתה זו דעתו של בעל ספר דה"י, מדוע השאיר את פסוק טו בסיפור פילוג הממלכה: "וְלֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם, כִּי הָיְתָה נְסִבָּה מֵעִם הָאֱלֹהִים לְמַעַן הָקִים ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֲחִיָּהוּ הַשִּׁלוֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט"? ומדוע השאיר את דברי שמעיהו (י"א, ד) "כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה"? דווקא פסוק כ אינו סותר השקפה מעין זו שמייחס קוכמן לספר דה"י, שכן פעולתם של ישראל להמליך את ירבעם אינה מתוארת בו כמעשה שנעשה בהסכמת ה'.

[22] בסיפור שבספר מלכים נאמר בפסוק המקביל (י"ב, כד) "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת דְּבַר ה' וַיָּשֻׁבוּ לָלֶכֶת כִּדְבַר ה'", ושמו של ירבעם לא נזכר.