שיעור 7 - תולדות השראת שכינה (יח) - העומדים לפני ה' (ב) - הלוויים (1)

  • הרב יצחק לוי

תולדות השראת שכינה (יח) / העומדים לפני ה' (חלק ב) - הלוויים (1)

לאחר שעסקנו בשיעור הקודם בהחלפת הבכורות בלוויים, נעבור עתה להתבונן בעבודת הלוויים עצמה.

א. סדר הזמנים של בחירת הכוהנים והלוויים

כבר ראינו בעבר (שיעור 24 לשנת ה'תשס"ז) בהרחבה את מחלוקת הראשונים בהבנת היחס בין המקורות השונים העוסקים בבחירת הכוהנים והלוויים. לדעת הרמב"ן, בחירת אהרן ובניו לכהונה, המופיעה לראשונה בציווי המשכן (שמות כ"ח-כ"ט), הִנָּהּ בחירה סגולית, שאינה קשורה לחטא העגל, ובני לוי צורפו אליהם בעקבות חטא זה (שמות ל"ב, כט). רש"י, לעומתו, סבור כי תחילה נבחר שבט לוי כולו לאחר החטא, ובשלב שני נבחרו אהרן ובניו לכהונה מתוך השבט (וזאת בהתאם לעמדתו כי ציווי המשכן נאמר לאחר חטא העגל).

מכל מקום, ברור כי בפועל קדמה הבדלת הכוהנים להבדלת הלוויים לכולי עלמא. שהרי את הכוהנים צריך היה להבדיל בטרם החלו ימי המילואים - בין אם היה הדבר בכ"ג באדר של השנה הראשונה ליציאת מצרים ובין אם היה בא' בניסן של השנה השנייה (ראה שיעור 25 לשנת ה'תשס"ז) - בעוד שהלוויים הובדלו לתפקידם והחליפו את הבכורות רק בחודש אייר של השנה השנייה (ראה במדבר א', א; ג', ה ואילך). ועוד, שבעת הבדלת הלוויים קובע הקב"ה כי תפקידם לשרת את אהרן ובניו ונותן אותם להם (שם ג', ו-ט). וכן מצינו שבטקס כניסת הלוויים לתפקידם הניף אותם אהרן לפני ה' (במדבר ח', יא, כא), כלומר, באותה שעה כבר שימש אהרן בכהונה.[1] וכן כתב הרמב"ן בפירושו לבמדבר ג', א:

כי ביום דבר ה' את משה בהר סיני נבחרו אלה [= הכוהנים, י"ל] למשחה אותם ולהיות להם משחתם לכהונת עולם, ושאר השבט לא נצטוה בבחירתו עד עתה.

ואילו לפי שיטת רש"י ביאר הרמב"ן (בפירושו לדברים י', ח):

ואם כן, יאמר כי מן העת ההיא [כלומר: מזמן חטא העגל, י"ל] הובדלו [הלוויים, י"ל] לפניו יתברך, כי לא הבדילם במעשה עד השנה השנית בחדש השני.

וכן כתב חזקוני (שם): "הגזירה הייתה בהר סיני, אבל משה לא הבדילם עד הקמת המשכן". כלומר: לשיטת רש"י ודעמיה, יש להבחין בין הבדלת הלוויים בתכנון ובמחשבה, שהייתה כבר בשעת חטא העגל, לבין בחירתם ומינוים בפועל, שהתרחשו רק בחודש אייר של השנה השנייה.

סדר זמנים זה מעורר תמיהה באשר להתנהלות העניינים למעשה: מי ביצע את עבודת הלוויים במשכן מעת הקמתו ועד כניסתם לתפקידם? התורה אינה מתייחסת לכך, ואף המפרשים לא דנו בדבר. באופן תאורטי, ייתכנו שני כיווני מחשבה: או שבשלב ראשון עשו הכוהנים את עבודת המשכן כולה, והלוויים צורפו אליהם רק בשלב שני, או שבתחילה מילאו הבכורות את תפקידי הלוויים, עד שהוחלפו בפועל. האפשרות השנייה אינה נראית, שהרי, כפי שראינו בשיעור הקודם, לפי דעות רבות נדחו הבכורות מעבודתם בחטא העגל; הכיוון הראשון אפשרי, אך, כאמור, אין לכך כל רמז בכתוב. ואנו נשארים אפוא בצריך עיון.[2]

ב. תפקידי הלוויים

בעוד שספר ויקרא מתמקד בעבודת הכוהנים במשכן, מתייחס ספר במדבר בעיקר לעבודת הלוויים. כמה פרשיות בספר מוקדשות להיבטים שונים של נושא זה, ובשיעורים אלו נתייחס בקצרה לחלקן.[3]

פרק א'

תפקידם של הלוויים מתואר לראשונה כבר בפרק א', עוד בטרם נצטווה משה למנותם. בסוף אותו פרק, לאחר מפקד יוצאי הצבא, ש"הַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם" (א', מז), מורה ה' למשה: "אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, מט). וכל כך למה?

וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ. וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת.

וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם. וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת (שם, נ-נג).

בתיאור קצר זה מתומצת, למעשה, חלק ניכר מתפקידם של הלוויים כפי שיבואר בהמשך הספר. בעוד שבני ישראל חונים למחנותם ולדגליהם מסביב לאוהל מועד אך בריחוק ממנו - "מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (ב', ב) - חונים הלוויים בסמיכות אליו, "סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת", לפי שהם "לגיון של מלך" (לשון רש"י א', מט): הם המפרקים את המשכן ונושאים אותו בנסעו, והם המקימים אותו ומשרתים אותו בחנייתו. יתר על כן, חנייתם סביב המשכן מבדילה את ישראל הימנו, ובכך נמנע "קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", שכן "הַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת". והתורה חותמת "וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת" - ציווי שהוא, לדעת רמב"ן על אתר, המקור הראשון למצווה להציב שמירה במקדש.[4]

פרקים ג'-י'

הציווי שבתחילת פרק א' מתפרט, כאמור, בהמשך הספר. לאחר מפקד יוצאי הצבא בפרק א', והציווי על החלוקה לדגלים ועל סדר חנייתם ומסעם סביב המשכן בפרק ב', עוברת התורה בפרק ג' לצוות על מפקדי הלוויים, והיא פותחת בהגדרה כללית של תפקידם:

הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ. וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן. וְשָׁמְרוּ אֶת כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן (ג', ו-ח).

המילה 'משמרת', משמעה כאן 'תפקיד', וכפי שפירש רש"י על אתר (פס' ז): "כל מינוי שהאדם ממונה עליו ומוטל עליו לעשותו קרוי 'משמרת'". הלוויים מקבלים אפוא שני סוגים של תפקידים: מצד אחד, "מִשְׁמַרְתּוֹ" של אהרן - תפקידים המוטלים עליהם מצד היותם משרתיהם ומסייעיהם של הכוהנים; מצד שני, מוטלת עליהם "מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן... מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן", כלומר, הלוויים הנם שלוחי העם כולו בעבודת המשכן. על כפילות זו במעמדם של הלוויים נרחיב בע"ה בשיעור הבא.

ביתר פירוט אנו למדים על תפקידי הלוויים בתיאור שני מִפקדיהם: בפרק ג' - מפקד כל הלוויים, מבן חודש ומעלה, לקראת החלפתם בבכורות; ומפקד עובדי המשכן, מבן שלושים שנה ועד חמישים שנה, בפרק ד'. פרשיות אלו מתמקדות בתפקידם של בני לוי בפירוק המשכן ובנשיאתו, ועולה מהן היררכיה ברורה המתקיימת בקרב השבט. בעוד שבפרק ג', במפקד הראשון, נמנים שלושת בתי האב של השבט כפי סדר לידתם - תחילה גרשון הבכור, לאחריו קהת, ולבסוף מררי, צעיר בני לוי - נקבע סדרו של המפקד השני על פי חשיבות עבודתו של כל אחד מבתי האב.

בראש בתי האב - בני קהת, "שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ" (ג', כח, לב), דהיינו, מי שמופקדים על נשיאת כלי הקודש: "הָאָרֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנֹרָה וְהַמִּזְבְּחֹת וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָּהֶם וְהַמָּסָךְ וְכֹל עֲבֹדָתוֹ" (שם, לא). הכלי החשוב ביותר שנושאים בני קהת הוא כמובן הארון,[5] ועל שמו הם קרויים גם "נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ" (במדבר י', כא).[6] עם זאת, בני קהת מורשים לגשת אל כלי הקודש רק לאחר שיכסו אותם הכוהנים:

וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ... וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם. וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ. וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ (ד', טו-כ).

לאמור: כשם שבני לוי מפרידים בין בני ישראל ובין המשכן, פן יבוא אליו זר ויתחייב מיתה, כך מבדילים הכוהנים בין הדרגה הגבוהה ביותר בקרב הלוויים - בני קהת - לבין "הַקֹּדֶשׁ",[7] פן יתחייבו מיתה אם יראוהו, וכל שכן אם ייגעו בו, בשעת כיסויו (ראה רש"י ד', טו, כ).

לאחר בני קהת באים בני גרשון ובני מררי. בני גרשון מופקדים על "הַמִּשְׁכָּן וְהָאֹהֶל מִכְסֵהוּ[8] וּמָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְקַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁכָּן וְעַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתָרָיו לְכֹל עֲבֹדָתוֹ" (ג', כה-כו) - בקצרה, על האריגים המהווים את המשכן ואת האוהל.[9] ואילו בני מררי, צעיר בניו של לוי, ממונים על מה שניתן לכנות 'השלד' של המשכן: "קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו וְכָל כֵּלָיו וְכֹל עֲבֹדָתוֹ. וְעַמֻּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם" (שם, לו-לז).

להיררכיה זו כמה ביטויים נוספים:

א. סדר החניה סביב המשכן (ג', כג, כט, לה, לח): על פתח המשכן, במזרחו, ליד הדגל המוביל - דגל מחנה יהודה, ובו יששכר וזבולון בני לאה - חונים "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ לְמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, לח); וכזכור, הכוהנים הם המכסים את הכלים ומכינים אותם לקראת המסע. בני קהת, הנושאים את הכלים בכתף, חונים סמוך לכוהנים, בדרום המשכן, ליד דגל מחנה ראובן, ובו בני לאה שנדחו - ראובן הבכור ושמעון - וכן גד, בכור זלפה שפחת לאה. סמוך לבני קהת, במערב המשכן, חונים בני גרשון, בכור לוי, לצד דגל בני רחל: אפרים, מנשה ובנימין. ובצפון חונים בני מררי, צעיר בני לוי, סמוך לדגלם של יתר בני השפחות - דן, אשר ונפתלי - שהוא ה"מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם" (י', כה).

ב. סדר המסע והחניה:

וְהוּרַד הַמִּשְׁכָּן וְנָסְעוּ בְנֵי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי נֹשְׂאֵי הַמִּשְׁכָּן... וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן עַד בֹּאָם (במדבר י', יז, כא).

תחילה נוסעים בני גרשון ובני מררי, כדי שיגיעו ראשונים למקום החניה החדש, ויקימו "אֶת הַמִּשְׁכָּן" - קרי: את המבנה, את הקרשים והיריעות - "עַד בֹּאָם" של הקהתים, וכבר יהיה הבית בנוי ועומד, ומיד יכניסו אליו את הארון ויתר הכלים ותשרה שכינה.

ג. חלוקת העגלות (ז', ב-ט): ביום חנוכת המשכן הביאו הנשיאים "שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב" (שם, ג), והקב"ה ציווה את משה "וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ" (שם, ה): בני גרשון, הנושאים את היריעות ויתר האריגים, קיבלו שתי עגלות; בני מררי, הנושאים את שלד המשכן הכבד - ארבע עגלות; "וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן, כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם, בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" (שם, ט).

פרק י"ח

בפרק י"ח, בעקבות הפרת ההפרדה בין מחנה ישראל לבין מחנה שכינה במרד קורח ובאירועים שבאו בעקבותיו,[10] חוזר הקב"ה וממנה את הלוויים מחדש לעבודת המשכן, תוך הדגשה של תפקידם בהפרדה והפרשה זו:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם. וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת. וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם. וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף[11] עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַה' לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת (י"ח, א-ז).

הכתוב מדגיש כמה פעמים את תפקידם של הכוהנים ושל הלוויים בשמירת "מִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל" מפני קרבת זרים מבני ישראל. ומצד שני, מודגשת אחריותם של הכוהנים למנוע את הלוויים מלגשת "אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ". וכפי שמפרש למשל רש"י שם פס' א:[12]

ויאמר ה' אל אהרן - למשה אמר שיאמר לאהרן להזהירו על תקנת ישראל שלא יכנסו למקדש. אתה ובניך ובית אביך - הם בני קהת אבי עמרם. תשאו את עון המקדש - עליכם אני מטיל עונש הזרים שיחטאו בעסקי הדברים המקודשים המסורים לכם, הוא האהל והארון והשלחן וכלי הקדש, אתם תשבו ותזהירו על כל זר הבא ליגע. ואתה ובניך - הכהנים. תשאו את עון כהונתכם - שאינה מסורה ללוים, ותזהירו הלוים השוגגים שלא יגעו אליכם בעבודתכם.

יש לציין כי מדרש ההלכה (ספרי זוטא פיסקא יח ד"ה ונלוו עליך, הובא בהערה 4) לומד מפסוקים אלו את חובת השמירה במקדש[13] - שאף בה ניכרת ההפרדה בין תחומיהם של הכוהנים ושל הלוויים: "מצות שמירתו שיהיו הכהנים שומרים מבפנים והלוים מבחוץ" (רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ח ה"ג).

ספר דברי הימים

ברשימת היוחסין של בני לוי בספר דברי הימים מצוינים תפקידים נוספים של הלוויים:

וְהַשֹּׁעֲרִים... הֵמָּה הַשֹּׁעֲרִים לְמַחֲנוֹת בְּנֵי לֵוִי...

כִּי בֶאֱמוּנָה הֵמָּה אַרְבַּעַת גִּבֹּרֵי הַשֹּׁעֲרִים הֵם הַלְוִיִּם וְהָיוּ עַל הַלְּשָׁכוֹת וְעַל הָאֹצְרוֹת בֵּית הָאֱ-לֹהִים. וּסְבִיבוֹת בֵּית הָאֱ-לֹהִים יָלִינוּ כִּי עֲלֵיהֶם מִשְׁמֶרֶת וְהֵם עַל הַמַּפְתֵּחַ וְלַבֹּקֶר לַבֹּקֶר.

וּמֵהֶם עַל כְּלֵי הָעֲבוֹדָה כִּי בְמִסְפָּר יְבִיאוּם וּבְמִסְפָּר יוֹצִיאוּם.

וּמֵהֶם מְמֻנִּים עַל הַכֵּלִים וְעַל כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְעַל הַסֹּלֶת וְהַיַּיִן וְהַשֶּׁמֶן וְהַלְּבוֹנָה וְהַבְּשָׂמִים...

וּמַתִּתְיָה מִן הַלְוִיִּם הוּא הַבְּכוֹר לְשַׁלֻּם הַקָּרְחִי בֶּאֱמוּנָה עַל מַעֲשֵׂה הַחֲבִתִּים.

וּמִן בְּנֵי הַקְּהָתִי מִן אֲחֵיהֶם עַל לֶחֶם הַמַּעֲרָכֶת לְהָכִין שַׁבַּת שַׁבָּת.

וְאֵלֶּה הַמְשֹׁרְרִים רָאשֵׁי אָבוֹת לַלְוִיִּם... (דה"א ט', יז-לג).

תיאור דומה בא גם לקראת סוף הספר, במסגרת רשימת מחלקות הלוויים שהכין דוד:

כִּי בְדִבְרֵי דָוִיד הָאַחֲרֹנִים הֵמָּה מִסְפַּר בְּנֵי לֵוִי מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּלְמָעְלָה. כִּי מַעֲמָדָם לְיַד בְּנֵי אַהֲרֹן לַעֲבֹדַת בֵּית ה' עַל הַחֲצֵרוֹת וְעַל הַלְּשָׁכוֹת וְעַל טָהֳרַת לְכָל קֹדֶשׁ וּמַעֲשֵׂה עֲבֹדַת בֵּית הָאֱ-לֹהִים. וּלְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת וּלְסֹלֶת לְמִנְחָה וְלִרְקִיקֵי הַמַּצּוֹת וְלַמַּחֲבַת וְלַמֻּרְבָּכֶת וּלְכָל מְשׂוּרָה וּמִדָּה. וְלַעֲמֹד בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר לְהֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַה' וְכֵן לָעָרֶב. וּלְכֹל הַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה' לַשַּׁבָּתוֹת לֶחֳדָשִׁים וְלַמֹּעֲדִים בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפָּט עֲלֵיהֶם תָּמִיד לִפְנֵי ה'. וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וּמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי אַהֲרֹן אֲחֵיהֶם לַעֲבֹדַת בֵּית ה' (שם כ"ג, כז-לב).

מבין התפקידים השונים המצוינים כאן, יש שניים שהם המרכזיים: 'משוררים' ו'שוערים'. כך עולה מהמשך הספר (פרקים כ"ה-כ"ו), שם נחלקים הלוויים למשמרות לפי החלוקה הבסיסית בין שני תחומים אלו. וכן איתא בברייתא בערכין:

דתניא: מעשה בר' יהושע בר חנניה שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל ר' יוחנן בן גודגדא, אמר לו: בני, חזור לאחוריך, שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים (ערכין יא ע"ב).

הרי שבימי הבית הראשון והבית השני ניתן להבחין בין שתי קבוצות עיקריות בקרב בני לוי: שוערים ומשוררים.

תפקיד השוערים נגזר בבירור מהגדרת הלוויים כשומרי משמרת המשכן, כפי שבוארה בפירוט לעיל. ברם, חז"ל סמכו גם את תפקיד המשוררים על דברי תורה:

אמר רב יהודה אמר שמואל: מנין לעיקר שירה מן התורה? שנאמר וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱ-לֹהָיו (דברים י"ח, ו-ז) - איזהו שירות שבשם? הוי אומר: זה שירה
(ערכין יא ע"א).[14]

וכן מצאו חז"ל מקור כללי בתורה גם לתחומי האחריות האחרים המצוינים בדברי הימים: "'וילוו עליך וישרתוך' (במדבר י"ח, ב) - בעבודתם, ומנה מהם גזברים ואמרכלים" (ספרי במדבר פיסקא קטז).

לסיכום

באופן כללי, התורה מתייחסת בעיקר לתפקיד הלוויים בזמן השהות במדבר: פירוק המשכן, נשיאתו לתחנה הבאה והקמתו בה מחדש; והחניה מסביב למשכן ושמירתו - הן מצד כבודו, הן על מנת למנוע כניסה של מי שאינו ראוי.

בספר דברי הימים מופיעים תפקידים נוספים של הלוויים, ובראש ובראשונה החלוקה לשוערים ולמשוררים. השוערים הנם, ללא ספק, גלגול של שומרי המשכן עליהם מצווה התורה, אבל חז"ל ראו גם בשירה על הקרבן עבודה שיסודה בתורה. מלבד זאת מונה ספר דברי הימים בפירוט תחומי אחריות נוספים של הלוויים: הלשכות, האוצרות והמפתח; כלי העבודה וכלי הקודש; מעשה החביתין ולחם הפנים; וכן הסולת, היין, השמן, הלבונה והבשמים. ואפשר שאף אלו בגדר הציווי הכללי על שירות הלוויים.

* * *

השיעור הבא יתמקד בע"ה במעמדם של הלוויים בעם ישראל.



[1] הביא את הראיות האלה הרב משה אודס בספרו בלבבי משכן אבנה: עיונים בקרבנות, בכהונה ובבתי המקדש, ירושלים תשס"ו, עמ' 306-307.

[2] כיוצא בדבר יש לשאול: מי עבד בבמות מחטא העגל ועד ימי המילואים והקדשת הכוהנים? כלום ייתכן שהבכורות, שחטאו בעגל, המשיכו בעבודתם עד הקמת המשכן?! ושמא לא נהגו קרבנות בפרק זמן זה.

[3] הפניות סתמיות לפסוקים מכוונות מכאן ואילך לספר במדבר.

[4] כפי שמציין הרמב"ן שם, עניינה של מצווה זו היא "כשומרים לראש המלך", וכדברי הספרי זוטא (פיסקא יח ד"ה ונלוו עליך): "לא דומה פלטרין שאין עליו שומרין לפלטרין שיש עליו שומרין". וברמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ח הלכות א-ב: "שמירת המקדש מצות עשה, ואף על פי שאין שם פחד מאויבים ולא מלסטים, שאין שמירתו אלא כבוד לו, אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין. ושמירה זו מצותה כל הלילה, והשומרים הם הכהנים והלוים...". על פי מקורות אלו, מצוות שמירת המקדש מכוונת 'כלפי פנים': לעצב את צביונו של המקדש כארמונו של מלך מלכי המלכים. אמנם על פי ההקשר בו אנו דנים ניתן להציע כי השמירה מכוונת דווקא 'כלפי חוץ', דהיינו: כלפי בני ישראל, פן יקרבו אל הקודש ויתחייבו מיתה. וראה להלן.

[5] אמנם בספר יהושע (פרקים ג'-ד'; ו', ו, יב) נאמר שהכוהנים הם שנשאו את הארון. ובע"ה עוד נדון בכך בפרק שיעסוק בכניסה לארץ.

[6] על השימוש במילים "מקדש" ו"קֹדש" במשמעות 'הארון' הרחבנו בשיעור 9 לשנת ה'תשס"ז.

[7] ברור לחלוטין כי "הַקֹּדֶשׁ" שאסור לבני קהת לגעת בו או לראותו בגילויו פן ימותו, הרי הוא הארון, כפי שאנו למדים מסיפור העלאת הארון לבית שמש משדה פלשתים ומסיפור פרץ עוזה (שמ"א ו', יט; שמ"ב ו', ו-ז; דה"א י"ג, ט-י).

[8] "הַמִּשְׁכָּן", היינו - היריעות הפנימיות של אוהל מועד, ראה שמות כ"ו, א; "הָאֹהֶל" הנו יריעות העזים החיצוניות, ראה שם, ז; ו"מִכְסֵהוּ" - מכסה עורות האילם המאדמים ומכסה עורות התחשים, שם, יד.

[9] למעט הפרוכת, אותה נשאו בני קהת, ראה: ג', לא וברש"י שם; ד', ה.

[10] לא נוכל לדון בפרשה במסגרת זו, וכבר האריך בכך הרב יאיר קאהן בשיעורו לפרשת קרח במסגרת שיעורי בית המדרש הווירטואלי לשנת ה'תשס"ה . נציין כאן רק להקבלה הברורה בין אזהרת התורה שראינו לעיל "וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", לבין מה שקרה באותו אירוע - "כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף" (י"ז, יא).

[11] ראה ההערה הקודמת. אלו הם שלושת המקומות היחידים בהם מופיעה המילה "קֶצֶף" בספר במדבר.

[12] ועיין עוד בדבריו ובדברי יתר הפרשנים על פסוקים אלו.

[13] ובכך יש חיזוק נוסף להצעתנו בסוף הערה 4.

[14] ועיין עוד בגמרא שם, שהאריכה להביא עשרה מקורות לכך ששירת הלוויים היא מן התורה.