דילוג לתוכן העיקרי

היום השמיני | 2

קובץ טקסט

היום השמיני (ב')

המקורות

שיעור זה מהווה המשך ישיר של קודמו. כדאי לחזור ולעיין במה שלמדנו, ולהמשיך מנקודה זו. לשם נוחיות הלימוד נציג כאן שוב את הפסוקים, וההלכות הנלמדות במדרש:

"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. ויאמר אל אהרן: קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעלה תמימים והקרב לפני ה'. ואל בני ישראל תדבר לאמר: קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעלה. ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה' ומנחה בלולה בשמן, כי היום ה' נראה אליכם." (ויקרא ט', א-ד)

(א) 'ויהי ביום השמיני קרא': זה אחד מן הכתובים שצריך לדרוש.
נאמר כאן 'ויהי ביום השמיני', ונאמר להלן 'ויהי ביום השלישי'. אין אנו יודעים אם שלישי לשבת אם שלישי למניין?
כשהוא אומר 'כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני... ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר' הווה אומר - שלישי למניין.
וכאן נאמר 'ויהי ביום השמיני' אין אנו יודעים אם שמיני למניין אם שמיני לחודש?
כשהוא אומר 'כי שבעת ימים ימלא את ידכם' הווה אומר - שמיני למניין ולא שמיני לחודש.
(ב) 'קרא משה לאהרן ולבניו': לפי שכיבדו המקום תחילה לאהרן אף משה כיבדו בסוף, שנאמר: 'קרא משה לאהרן ולבניו' ואחר כך 'לזקני ישראל'.
(ג) 'ויאמר אל אהרן: קח לך עגל בן בקר לחטאת': מלמד שאמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, אף על פי שנתרצה המקום לכפר על עוונותיך, צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן. שלח דורון לפניך, עד שלא תיכנס למקדש, שמא ישנאך בביאתך למקדש.
שמא תאמר: אין צריך כפרה אלא אני! אף ישראל צריכים כפרה, שנאמר: 'ואל בני ישראל תדבר לאמור קחו שעיר עיזים לחטאת'.
וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן? אלא אמר להם: אתם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף: יש בידכם בתחילה - 'וישחטו שעיר עיזים'; ויש בידכם בסוף - 'עשו להם עגל מסכה'. יבוא שעיר עיזים ויכפר על מעשה עיזים, יבוא עגל ויכפר על מעשה עגל. (ספרא, ריש פרשת שמיני)

הר סיני או חטא העגל

בשיעור הקודם עסקנו בהלכה א' וב', ובשיעור זה נעסוק בהלכות הבאות.

הלכה ג': המהלך שפותח עד כה במדרש, עליו דיברנו בשיעור שעבר - תפיסת היום השמיני למילואים כהמשך למעמד הר סיני - מפנה את מקומו בהלכה זו לטובת מהלך אחר: היום השמיני למילואים כתיקון לחטא העגל.

כצעד ראשון עלינו לנסות להבין את מקורו של רעיון זה ואת יסודותיו בפסוקים. מניין צמחה לה תפיסה כזו, שבמבט פשוט נראה שאין לה כל זכר בכתובים?! נראה שהרמיזה המשמעותית לכיוון כזה מצויה ברשימת הקרבנות שנדרשים אהרן וישראל להביאם:

"ויאמר אל אהרן: קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה... ואל בני ישראל תדבר לאמור: קחו שעיר עיזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה."

בדיקה בכל קרבנות הבקר שבתורה מעלה שזהו הקרבן היחיד בתורה שנזכר בשם "עגל", ולא בשמות הרגילים "פר" או "שור". ובפסוקים שלנו, לא זו בלבד שעגל נזכר כאן באופן יחידאי, אלא הוא אף נכפל! גם בחטאת אהרן וגם בעולת העם. דומה, אם כן, שהדרשן מצא כאן מילה מנחה הרומזת בצורה ברורה לחטא העגל.

לקט או יצירה

בשלב זה מתעוררת השאלה, האם ישנו קשר בין שתי התפיסות העולות במדרש באשר למהותו של היום השמיני למילואים (הלכות א-ב והלכה ג)? שאלה זו היא מקרה פרטי של שאלה עקרונית כללית באשר לדרך עבודתו של עורך המדרש: מה חלקו של העורך בבניית המדרש כפי שהוא לפנינו? האם יש לראות אותו רק כמלקט ומסדר דרשות שונות ותפיסות שונות על סדר הפסוקים (תפקיד טכני למדי), או שמא בעצם בחירת הדרשות, סידורן ועריכתן הוא גם טובע משמעות נוספת לדברים? במילים אחרות, האם מעשה העריכה עצמו הוא לקט גרידא או גם יצירה?

תימוכין לאפשרות שהעורך נטל חלק פעיל ויצירתי במעשה העריכה נוכל למצוא אם נגלה לאורך הדרך רמזים פזורים ו"טביעות אצבע" שלו, המאותתים על קיומה של כוונה ומודעות בסידור החומר, ואולי אף מעבר לכך[1].

בנידון דידן, השאלה האם קיים קשר בין הדרשות שהובאו בזו אחר זו, היא שאלה מובהקת על דרך עבודתו של עורך המדרש; שהרי לכאורה שתי הדרשות עומדות בפני עצמן, לא נרמזת כל תלות ביניהן, ואף יתכן מאד שבמקורן הן נאמרו על ידי דרשנים שונים, ורק לפנינו הונחו יחד.

ראשית, נוכל לשער שבעצם הבאת שתי התפיסות בזו אחר זו נרמז על קשר כלשהו הקיים ביניהן לדעת העורך, ואין הן סתם שתי דרשות בלתי תלויות. אך בדיקה נוספת מגלה "טביעות אצבע" נוספות של העורך, הרומזות בצורה ברורה לקשר בין שתי הגישות בתפיסת היום השמיני:

1) כפי שראינו לעיל, הלכה ב' הדנה במעמדו של אהרן מהווה המשך ישיר של התפיסה המשתקפת בהלכה א' הרואה ביום השמיני המשך מעמד הר סיני. אך עם זאת, משחק לשוני[2] מפתיע מתגלה בין הלכה ב' לבין הלכה ג':

הלכה ב': "לפי שכיבדו המקום תחילה לאהרן, אף משה כיבדו בסוף."

הלכה ג': "אתם יש בידכם בתחילה, ויש בידכם בסוף."

נשים לב גם לכך שביטויים זהים אלו מופיעים בשני המקומות במשמעות שונה לגמרי: בהלכה ב' 'תחילה' משמעותה במעמד הר סיני, ו'סוף' - ביום השמיני, ואילו בהלכה ג' 'תחילה' מכוונת לחטא אחי יוסף ששחטו שעיר עיזים, ו'סוף' - בחטא העגל. נראה, אם כן, שרמיזה לשונית זו קושרת את הלכה ג' להלכה ב', לפחות מבחינה מילולית. ולאור זאת נוכל לראות את הלכה ב' כ'הלכת מעבר' שמקשרת בין המגמות השונות המוצגות בהלכה א' ובהלכה ג': מן הבחינה התוכנית הלכה ב' קשורה בטבורה להלכה א' - שתיהן מרמזות להשוואה בין היום השמיני למעמד הר סיני. אך מצד שני - הרמיזה הלשונית שבהלכה ב' מקשרת אף את הלכה ג' לעניין, ובכך אולי רומזת שהמגמה החדשה העולה בה לתפיסת היום השמיני, קשורה לזו הקודמת.

אבל יתכן שיש כאן יותר מכך: הסברנו את הקשר בין הלכה ב' להלכה ג' כקשר לשוני אסוציאטיבי בלבד, אך מבחינה תוכנית הלכה ב' עדיין מהווה המשך של המגמה המשתקפת בהלכה א'. אולם יתכן שתפקידה של הלכה ב' כהלכת מעבר משתקף גם ברמה התוכנית, כלומר שגם המסר המובע בה יכול להתאים להלכה ג'.

העיקרון הבסיסי של הלכה ב' הוא שגם אהרן שייך להתגלות. לעיל הסברנו זאת כהמשך הרעיון של גילוי השכינה לעם ישראל לאחר מעמד הר סיני. אך לאור הלכה ג' נראה שאפשר להסביר זאת גם באופן אחר: אם היום השמיני הוא תיקון לחטא העגל, הרי יש עניין מיוחד לדרשן להדגיש את חלקו של אהרן בהתגלות, שהרי לאהרן היה חלק מסויים בחטא העגל! ואם כן הדרשן רוצה להדגיש שלמרות חטא העגל, אהרן עדיין זכאי וראוי להתגלות.

2) מגמה זו, של תפיסת היום השמיני כתיקון לחטא העגל מפותחת בהרחבה בהמשך הדרשות (ראה הלכות: ד', ה', ח'). בהלכה י"ט:

"'ויבוא אהרן ומשה אל אוהל מועד' - כיוון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה, היה עומד אהרן ומצטער, אמר: 'יודע אני שכעס עלי המקום, בשבילי לא ירדה שכינה לישראל; כך עשה לי משה אחי שנכנסתי ונתביישתי ולא ירדה שכינה לישראל.' מיד נכנס משה עימו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל. לכך נאמר 'ויבוא משה ואהרן אל אוהל מועד'."

ובמפתיע, בהלכה כ"א הסמוכה לה, אנו פוגשים שוב את מעמד הר סיני:

"באותה שעה קפצה פורענות על נדב ואביהוא. ויש אומרים - מסיני נטלו להם. שראו את משה ואת אהרן שהיו מהלכים תחילה, הן באים אחריהם וכל ישראל אחריהם. אמר לו נדב לאביהוא: עוד שני זקנים הללו מתים ואנו ננהוג את הקהל. אמר הקב"ה: נראה מי קובר את מי - הם קוברים אתכם, ויהיו הם מנהיגים את הקהל."

ניתן לראות אם כן, שהעורך הקפיד לשבץ את המגמות השונות של מהות היום השמיני באופן שהן מעורבבות זו בזו. ויתכן שיש בכך משום רמיזה נוספת לכך שיש לראות את אותן מגמות אף כמעורות זו בזו.

לאחר שזיהינו את "טביעות אצבעותיו" של העורך, המצביעות על זיקה הקיימת לדעתו בין התפיסות השונות, יש לנסות ולהבין את משמעותה של זיקה זו.

יתכן שתוצאת החיבור בין שתי התפיסות היא ראיית היום השמיני כמעין מעמד הר סיני מחודש בעקבות חטא העגל. חטא העגל, שהיה עוקב למעמד הר סיני, גרם לפגיעה בברית שנכרתה שם. פגיעה שכזאת דורשת את תיקונה וכריתת ברית מחודשת[3]; וברית נוספת דורשת גם התגלות מלווה נוספת.

הד לחיבור זה בין התפיסות השונות מצוי בהלכה ד':

"'ושור ואיל לשלמים' - לפי שנדמית עבירה לשני מינים, שנאמר: 'עשו להם עגל מסכה', ולהלן הוא אומר: 'וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב'[4]. יבוא שור ויכפר על מעשה שור, יבוא עגל ויכפר על מעשה עגל? תדעו שנתרצה המקום לכפר על עוונותיכם; עבירה שאתם מיראים ממנה כבר נזבחה לפני המקום, שנאמר: 'לזבוח לפני ה''.
אמרו ישראל לפני משה: וכי היאך מקלסת מדינה את פני המלך ואינה רואה פני המלך? אמר להם: על מנת כן, 'כי היום ה' נראה אליכם'[5] ".

יתכן, אם כן, לראות את הלכה זו כמוחזקת ומבססת את הזיקה האמורה בין התפסות השונות.

 

בריאת העולם והקמת המשכן

תפיסה אחרת, בכיוון שונה לחלוטין, של מהות היום השמיני למילואים עולה בהמשך הדרשות (טו-טז):

"מה תלמוד לומר 'ויהי'? מלמד שהיתה שמחה לפניו במרום כיום שנבראו בו שמים וארץ. במעשה בראשית הוא אומר: 'ויהי ערב ויהי בוקר' וכאן הוא אומר 'והי'.
וכיוון שכילו ישראל את מלאכת המשכן בא משה ובירכן, שנאמר: 'וירא את כל המלאכה ויברך אותם משה'[6].
מה ברכה ברכן?
אמר להם: 'יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם'.
ר' מאיר אומר: כך ברכן: 'ה' אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים'. והם אמרו לו 'ויהי נועם ה' א-לוהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו...".
ועל אותה שעה הוא אומר: 'צאנה וראנה בנות ציון' - בנים המצויינים;
'במלך שלמה' - במלך שהשלום שלו;
'בעטרה שעיטרה לו אימו' - זה אוהל מועד, שמצוייר בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש; 'אימו' - אין אימו אלא ישראל, שנאמר: 'ולאומי אלי האזינו';
'ביום חתונתו' - ביום ששרתה בו שכינה;
'וביום שמחת ליבו' - ביום שירדה אש חדשה ממרום ולחכה על המזבח את העולה ואת החלבים."

כנקודת מוצא להבנת דרשה זו נעלה את השאלה מניין הדרשנים - תנא קמא ור' מאיר, יודעים מה היה תוכנה הספציפי של ברכת משה, בזמן שבמקרא עניין זה לא פורש אלא נאמר רק בצורה כללית "ויברך אותם משה"?

בדומה להצעתנו בהלכה א' ננסה אף כאן לטעון שההשוואה בין היום השמיני לבריאת השמים והארץ אין מקורה אך ורק בהשוואה המילולית, הפורמלית משהו, של "ויהי" - "ויהי", אלא בהשוואה כללית בין תהליך הקמת המשכן לבריאת העולם. ואכן, בדיקה של פרשיות הבריאה והקמת המשכן מעלה הקבלות לשוניות מפתיעות:

היום השמיני

בריאת העולם

"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צווה ה' כן עשו." (שמות ל"ט, מג)

סוף הבריאה: "וירא א-לוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד." (בראשית א', לא) 

"ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד" (שמות ל"ט, לב); "ויכל משה את המלאכה." (שמות מ', לג)

"ויכלו השמים והארץ וכל צבאם"; "ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה." (בראשית ב', א-ב)

מסתבר מאד, אם כן, שבתשתית הגזירה השווה של "ויהי ויהי" עומדת הקבלה רחבה יותר בין הפרשיות[7], שהגזירה השווה עצמה היא רק "קצה הקרחון" אותו חושף הדרשן לפנינו[8]. אך ננסה לברר, האם הדימיון המילולי בין הפרשיות טומן בחובו גם קשר רעיוני ביניהן, אליו מנסה הדרשן לרמוז?

כדי שלא להפליג ברעיונות מרחיקי לכת נשתדל להיצמד לעובדות. אשר על כן, אסתפק רק בהצבת מסגרת רעיונית ראשונית הנראית הולמת את הפרטים; ליותר מכך איני רוצה להתחייב.

ישנם מספר מרכיבים משותפים ליצירת העולם ולהקמת המשכן: בשני המקרים מדובר בהקמתו של מקום כלשהו; בשניהם ישנה מציאות של מעורבות הקב"ה בעולם - בבריאה היא מתבטאת בעצם יצירתו של עולם, ובמשכן היא מתבטאת אף בהשתכנותו בתוכו. לא רחוק הוא, אם כן, לראות במשכן דגם של עולם מוקטן. ניתן לפתח ולהעמיק רעיון זה, אך נסתפק כאן במה שנאמר.

השוואה מהותית זו בין הקמת המשכן וימי המילואים שבאו בעקבותיו, לבין בריאת העולם, מבארת ומאירה לנו את דברי ר' מאיר, על תוכן ברכת משה ביום השמיני: אם ברקע של הקמת המשכן עומדת בריאת העולם, הרי שנוכל להמשיך ולהקביל פרטים נוספים.

ואכן, ביום השישי לבריאה, הוא היום האחרון ליצירה, נאמר:

"ויברא א-לוהים את האדם בצלמו בצלם א-לוהים ברא אותו... ויברך אותם א-לוהים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה..." (בראשית א' כח)

זוהי ברכה של הקב"ה את בני האדם שיפרו וירבו. וזה בדיוק תוכן ברכת משה כפי שמציע ר' מאיר, שאף היא היתה ביום האחרון של עבודות הקמת המשכן:

"ה' א-לוהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים, ויברך אתכם כאשר דיבר לכם."! (דברים א', יא)

נראה, אם כן, באופן ברור, שר' מאיר לא סתם בחר פסוק לברכת משה, אלא היה מודע להקבלה בין הקמת המשכן לבריאת העולם. בהצעה זו הוא ממשיך באופן טבעי את ההקבלה בין הבריאה להקמת המשכן, ומשלים על פיה את הפער החסר בסיפור הקמת המשכן - מה היה תוכן ברכת משה[9].

ביום חתונתו וביום שמחת ליבו

בהמשך הדרשה מתוארת שמחתו של הקב"ה ביום השמיני בו שרתה השכינה במשכן, באמצעות פסוק משיר השירים: "צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אימו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו!"[10].

לא ברור כלל הקשר בין פסוק זה להקמת המשכן ולהשראת השכינה; הדיוקים מהפסוקים נראים רחוקים ולא מובנים!

אך גם כאן, דומה שמבט רחב יותר יכול להאיר לנו את העניין (לפחות באופן חלקי). קריאה של פסוק זה בהקשרו מעלה רמיזות ברורות למשכן[11]:

"אפיריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. עמודיו עשה כסף, רפידתו זהב מרכבו ארגמן, תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים.[12]" (שם, פסוקים ט-י)

לשאלות, תגובות והארות: [email protected]

מקורות לשיעור הבא

ויקרא פרק י"ט פסוקים א - ג.

ספרא קדושים פרשתא א' הלכות ד - ט.


 

[1] בהקשר רחב יותר, שאלה זו באשר לחלקו של העורך בעיצוב החומר שלפניו עולה לגבי ספרות חז"ל בכללותה: משנה, תוספתא, גמרא וספרי מדרשי האגדה. בשאלה זו בנוגע למשנה טיפל ביסודיות רבה הרב אברהם וולפיש בכמה מאמרים ועבודות, והגיע למסקנות מפתיעות. ראה: שיקולים ספרותיים בעריכת המשנה ומשמעויותיהם, נטועים א' עמ' 33-60; תופעות ספרותיות במשנה ומשמעותן העריכתית והרעיונית, עבודת גמר לתואר מוסמך תשנ"ד; משחקי לשון במשנה, נטועים ג' עמ' 79-96; תקבולת במשנה, נטועים ד' עמ' 59-86; שיטת העריכה הספרותית על פי מסכת ראש השנה, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור, שבט תשס"א.

[2] "משחק לשוני" או "משחק מילים" היא תבנית ספרותית אשר בה משתמשים בשתי מילים בעלות צליל דומה (לעיתים אף שווה), ובעלות משמעות שונה. הדרשנים לא רק השתמשו בתבנית לשונית זו, אלא אף הכירו אותה ונתנו לה את השם: "לשון נופל על לשון". כלי זה משמש לעיצוב אומנותי וספרותי של הנושאים. במקרה שלנו, כפי נראה בהמשך השיעור, יש לאמצעי זה אף תפקיד רעיוני.

[3] יתכן שהסבר זה הוא הסיבה לכך שהתורה חוזרת בשמות פרק ל"ד, על כל הציוויים שבפרק כ"ג: כריתת הברית המחודשת דורשת גם חזרה נוספת על הציוויים שקדמו לחטא. ואכן, ניסוח המצוות בפרק ל"ד דומה מאד לזה שבפרק כ"ג, אך עם שינויים והדגשות שונים הנובעים מחטא העגל, ע"ש. יש לשים לב גם לכך, שאין חזרה נוספת על פרשת משפטים: כיוון שבמעשה העגל הופרה הברית בין ישראל לקב"ה בלבד, אין צורך לשוב ולהזכיר מצוות שונות שבין אדם לחברו (תודה לרב יואל בן נון על הערה זו).

[4] תהילים קו כ.

[5] ויקרא ט ד.

[6] שמות לט מג.

[7] על השוואה יפה זו עמדתי מתוך עיון במדרש גופו. אך מאוחר יותר התברר לי שזו השוואה מפורסמת עוד ברמת פשטי הכתובים, שכבר עמדו עליה רבים. עיין למשל 'דעת מקרא' במבוא לספר בראשית המרחיב השוואה זו. בתגלית זו ישנו מסר כפול: ראשית, יש בכך משום תנא דמסייע להצעתי שרעיון זה הוא העומד ביסוד הדרשה. אך מעבר לכך, זה מחזק את התיזה הבסיסית לפיה חז"ל היו רגישים להקבלות אלה בתורה, והן עומדות בתשתיתן של דרשותיהן למרות שאינם מציינים זאת במפורש!

[8] המשכן הוקם בראש חודש ניסן. ויתכן שהקבלה זו עומדת גם ביסוד דעתו של ר' יהושע שהעולם נברא בניסן.

[9] לא עלה בידי עד כה להסביר על פי הקבלה זו את תשובת ישראל לפי ר' מאיר "ויהי נועם ה'...", ואת המקור לדעתו של תנא קמא שהברכה היא "תשרה שכינה במעשה ידכם". ממילא גם הבנת משמעותה של המחלוקת ביניהם נעלם ממני, ו-ה' יאיר עינינו.

[10] שיר השירים ב יא.

[11] כאן יש לתת את הדעת לנקודה עקרונית (שעמדתי עליה בעבר, ועוד אחזור אליה בעתיד מפאת עקרוניותה). אני לא טוען שרמיזות והקבלות מעין אלו הן פשוטו של מקרא. ענייני כאן הוא לא בלימוד תנ"ך כשלעצמו, אלא בלימוד המדרש; ובמסגרת זו אני מנסה לחשוף את מה שחשב הדרשן כשדרש. על כן, גם אם פסוק זה כפשוטו לא מדבר על המשכן, נראה בבירור שהדרשן עצמו חשב עליו כשדרש את הפסוק, למרות שהוא לא מציין זאת במפורש.

[12] יתכן שכאן ישנה רמיזה נוספת אף לבית המקדש שבירושלים, עליה בונה הדרשה המקבילה בסוף מסכת תענית: "'וביום שמחת ליבו' - זה בית המקדש" (וראה הערה קודמת).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)