שיעור 8 - פילוג הממלכה (י"ב, א–כד) ב. 'מצעד האיוולת' של רחבעם* (חלק ראשון י"ב, א–ח)

  • הרב אלחנן סמט

. פילוג הממלכה כ'אירוע מתגלגל' באחריות רחבעם

על אף שסיפורנו מהווה המשך רצוף לסיפור שבפרק י"א בכמה ממדים, כפי שהראינו בעיון הקודם, יש בו הסבר שלם, שעשוי לעמוד בפני עצמו, לאירוע ההיסטורי הדרמטי המתואר בו – פילוג הממלכה. בנספח לעיון הקודם ציינו כי ספר דברי הימים השמיט את פרק י"א מתיאורו ההיסטורי, אך העתיק את פרק י"ב בשלמות (דהי"ב י', א – י"א, ד). השמטה זו  אפשרית, משום שבאופן בסיסי האירוע המתואר בפרקנו עומד בפני עצמו, ואינו תלוי בפרק שהושמט.[1]

עוד טענו בעיון הקודם, בסעיף 3 שלו, כי אף שהעלילה בפרק י"ב היא אמנם מימוש של הנבואה בפרק י"א, היא מתפתחת באופן טבעי, ללא צורך בהתערבות א-לוהית. הדמויות בעלילה פועלות ממניעים פסיכולוגיים-פוליטיים, ואינן מודעות לכך שבמעשיהן הן שותפות להגשמת דבר ה' בפי אחיה השילוני.

את העיון הנוכחי נקדיש אפוא להסבר העומד בפני עצמו הניתן בסיפורנו לפילוג הממלכה. את ההסבר הזה תולה סיפורנו באישיותו ובהתנהגותו של יורש כיסאם של דוד ושלמה – רחבעם בן שלמה. דמותו של רחבעם, ההחלטות שקיבל, מעשיו ומניעיו הם שמקדמים את העלילה בסיפור עד לשיאה – פילוג הממלכה, והם שיעמדו במוקד עיוננו.

 

בראשית סיפורנו פילוג הממלכה לא היה צפוי כלל. פתיחת הסיפור היא בפסוק שיש בו מעין הבטחה לטוב:

                א              וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶם

כִּי שְׁכֶם בָּא כָל יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ.

בשלב זה, לא רק רחבעם ואנשיו, אלא גם אנשי ישראל, לא חשבו על אפשרות פילוג הממלכה.[2] הראיה לכך היא בתיאור תגובתם של אנשי ישראל לתשובתו הקשה של רחבעם. הם ציפו לקבל תשובה חיובית לבקשתם והופתעו מתשובתו השלילית. אין בידם תכנית פעולה מסודרת לאפשרות זו, אלא אך קריאת המרד "לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל", ובפועל "וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו" (פסוק טז). רק לאחר ששלח אליהם רחבעם את אדורם אשר על המס והוא נהרג בידי אנשי ישראל, ולאחר שרחבעם נס לירושלים – רק בשלב מאוחר זה הופכת הפרישה של שבטי ישראל מבית דוד להתארגנות רשמית להקמת ממלכה עצמאית, כמתואר בפסוק כ.

נמצא כי פילוג הממלכה לשתי ממלכות, המתרחש רק לקראת סיום הסיפור (בפסוק כ), הוא 'אירוע מתגלגל', או מוטב להגדירו כתהליך המידרדר משלב לשלב. ראשיתו בהתכנסות לשם המלכת יורש העצר הלגיטימי, וסיומו בהמלכת מלך אחר ובהקמת מדינה עצמאית.[3]

הידרדרות האירועים במישור הפוליטי-לאומי, כפי שתיארנו זאת בפסקאות הקודמות, נובעת מהידרדרות בהתנהגותו של רחבעם – ביחסו אל העם ובתגובותיו השונות לנוכח דרישות העם ממנו.

את שלבי ההידרדרות הכפולה הזאת – בהתנהגותו של רחבעם ובתוצאותיה במישור הלאומי – נתאר בעיון זה שלב אחר שלב.

2. פשר בואו של רחבעם לשכם

א             וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶם, כִּי שְׁכֶם בָּא כָל יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ.

מהו פשר הליכתו של רחבעם לשכם? לכאורה הכתוב עונה על כך: "כִּי שְׁכֶם בָּא כָל יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ". ובכן, בשכם עומדות להיערך חגיגות ההמלכה של רחבעם, שירש זה עתה את המלוכה משלמה אביו.

אפס, לא מצאנו שטקס המלכה נעשה בעיר רחוקה מעיר בירתו של המלך. את דוד ממליכים אנשי יהודה בחברון לאחר שקבע בה את מושבו (שמ"ב ב', א–ד), ולשם באים כל זקני ישראל למשחו כמלך על כל ישראל (שם ה', א–ד). שלמה נמשח בירושלים (מל"ב א').

ובכלל, מה צורך יש בהמלכת רחבעם? הרי הוא היורש החוקי והבלתי מעורער של מלכות שלמה ודוד, ובשלטון מלוכני-דינאסטי דיו למלך שהוא עולה לשלטון מכוח ירושת אביו, ואין צורך להמליכו בטקסי המלכה של העם![4]

מהמשך סיפורנו מתברר, כי באמור הכתוב "כִּי שְׁכֶם בָּא כָל יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ", כוונתו לשבטי 'ישראל' בלבד למעט שבט יהודה. מלכותו של רחבעם על בני שבטו, שבט יהודה – הייתה דבר ברור מאליו, ולא היה לרחבעם צורך בטקס המלכה רשמי עליהם. לפיכך גם לאחר שאנשי ישראל מרדו ברחבעם נאמר: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה – וַיִּמְלֹךְ עֲלֵיהֶם רְחַבְעָם" (פסוק יז). ואף לאחר שכל ישראל המליכו עליהם את ירבעם נאמר: "לֹא הָיָה אַחֲרֵי בֵית דָּוִד זוּלָתִי שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ". רחבעם חוזר לירושלים, ומתקבל בה כמלך הלגיטימי, ולא זו בלבד אלא שבני שבטו (ואף בני בנימין) מוכנים לצאת למלחמה למענו, כדי להשיבו בכוח להיות מלך על כל ישראל (פסוק כא).

עובדות אלו יש בהן כדי ללמד, שאף בימי דוד ושלמה הייתה ממלכת ישראל מורכבת משתי חטיבות נפרדות, 'יהודה' ו'ישראל', שלהן מלך משותף.[5] אולם זיקתן למלך המשותף הייתה שונה: אנשי יהודה ראו בבית דוד את בית המלוכה הבלעדי, ושמרו לו את נאמנותם – משעה שזקני יהודה מינו עליהם את דוד בחברון ועד חורבנה של ירושלים.[6]

אנשי ישראל, לעומת זאת, אמנם בחרו בדוד שימלוך עליהם לאחר מותו של איש בושת מלכם במחניים, אך לא קיבלו עליהם מראש להיות נאמנים לו ולזרעו אחריו בכל התנאים ובכל הנסיבות.[7] לפיכך, עם מותו של שלמה, שהיה מלך מוסכם על כל ישראל, אנשי ישראל אינם מקבלים באופן אוטומטי את רחבעם כמלך. הם רוצים לנהל עמו משא ומתן,ולשם כך הם מזמינים אותו לשכם, העיר הראשית בהר אפרים.[8] בכך הם מַתנים את קבלת מלכותו עליהם בהצלחת המשא והמתן שיקיימו עמו.[9]

יש להניח כי רחבעם עצמו ואף אנשי יהודה לא היו שותפים להשקפה הפוליטית הזו של אנשי ישראל. רחבעם ראה עצמו כמלך הלגיטימי על כל שבטי ישראל מכוח היותו בנם של דוד ושלמה, וכך ראוהו בני שבטו. לפיכך בחזרתו לירושלים משכם מקהיל רחבעם "אֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה וְאֶת שֵׁבֶט בִּנְיָמִן...לְהִלָּחֵם עִם בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב אֶת הַמְּלוּכָה לִרְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה". נרמז כאן כי על פי השקפתם של הללו, המלוכה על כל ישראל היא נחלתו של רחבעם בדין, וזאת מכוח היותו "בֶּן שְׁלֹמֹה".[10]

מדוע אפוא מסכים רחבעם לבוא לשכם ולנהל בה משא ומתן על מה שבתודעתו שייך לו בדין?

התשובה היא שהוא עושה זאת בחירוק שיניים ובלית ברירה, משום שהוא חפץ להיות מלך על כל ישראל, והוא מעריך כי בדרך זו יסתייע בידו הדבר.

דברים אלו נאמרים לשבחו של רחבעם: בראשיתו של סיפורנו מגלה רחבעם מדיניות פייסנית כלפי שבטי ישראל: הוא מוחל על כבודו ופועל בניגוד להשקפתו הפוליטית, והולך אל שבטי ישראל כמחווה של רצון טוב, מתוך נכונות לנהל עמם משא ומתן במגרשם שלהם על קבלת מלכותו עליהם.

האם הייתה לו אפשרות אחרת? קשה לענות על כך בוודאות, אך אין זה בלתי סביר שהוא יכול היה לסרב להזמנה לבוא לשכם, ולהודיע לשבטי ישראל שהוא המלך הלגיטימי עליהם, ואם יסרבו לקבל את מלכותו – יפעל לכפות זאת עליהם בכוח הזרוע (כפי שעמד לעשות לבסוף, לאחר שנכשל המשא ומתן והם מרדו במלכותו).

בשלב זה פועל רחבעם במתינות ובפייסנות בהסכימו להזמנת שבטי ישראל לבוא לשכם לניהול משא ומתן עמם. מה אירע לו בהמשך הסיפור? כיצד הגיע רחבעם למצב שהעם מורד בו וממליך מלך אחר במקומו? כמו שאמרנו, רחבעם מידרדר לכך צעד אחר צעד, כפי שנתאר בסעיפים הבאים.

3. צעד ראשון לאחור – רחבעם דוחה את תשובתו ומתייעץ

ג          ...וַיָּבֹא יָרָבְעָם וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיְדַבְּרוּ אֶל רְחַבְעָם לֵאמֹר:

ד              אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ

וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה

וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ.

ה             וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: לְכוּ עֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים וְשׁוּבוּ אֵלָי

וַיֵּלְכוּ הָעָם.

רחבעם הולך לשכם מתוך נכונות לשמוע את תביעות העם ולנהל עמם משא ומתן, שבסופו תתקיים מטרת הכינוס הזה – "לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ". האם יכול היה לשער מה יהיו תביעות העם, או לפחות לאיזה תחום יהיו שייכות תביעות אלו? מסתבר שהתשובה על כך חיובית. הקלה במס – זו התביעה התמידית שעם מבקש משליטיו מאז ועד היום הזה. רחבעם גם יודע, כי מאז תחילת ימי מלכותו של שלמה ועד עתה – מזה עשרות שנים, מוטל על ישראל עול כבד של מס עובד ו"כָּשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל". אולי הוא אף יודע על תסיסה שרוחשת בקרב העם – הרי ירבעם כבר 'הרים יד' בשלמה אביו על רקע כובד המס.

ואם כך, רחבעם יכול היה להתכונן נפשית וגם פוליטית לתביעות העם, ולבוא עם תשובה מוכנה (או תשובות אחדות מוכנות לתביעות שונות אפשריות).

אכן, סביר שרחבעם התכונן לתביעה שהוצגה לפניו, וכיוון שהחליט ללכת לשכם, מסתבר גם שהייתה בו מוכנות להאזין לתביעת העם ולקבלה במידה זו או אחרת.

אלא שכשהעם פורש את תביעתו לפני רחבעם, המלך הצעיר והבלתי מנוסה, חושב רחבעם בליבו: אין זה מכבודו של מלך להיכנע מיד לתביעת העם. בפוזה מלכותית הוא דוחה את העם:

           ה             וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לְכוּ עֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים וְשׁוּבוּ אֵלָי[11]

ומה יעשה רחבעם בשלושה ימים אלו? הרי הוא חייב להצדיק דחייה זו, ולצקת בימים שבינתיים 'תוכן מלכותי'. ובכן, מה עושה מלך במצבים מעין אלה? מתייעץ עם יועציו, שהרי לשם כך יש לו יועצים.

בפמליה המלכותית שליוותה את רחבעם לשכם היו כלולות שתי קבוצות: קבוצה אחת – "הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הָיוּ עֹמְדִים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה אָבִיו בִּהְיֹתוֹ חַי" (פסוק ו); קבוצה שנייה – "הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ אֲשֶׁר הָעֹמְדִים לְפָנָיו" (פסוק ח). שני דורות מיוצגים אפוא בפמליה: דורו של שלמה המלך – האב שהסתלק מן העולם זה עתה, ודורו של רחבעם – הבן שנושא פניו אל העתיד.

הזקנים אמורים לדאוג להמשכיות ולרצף במדיניות בית המלוכה, ואילו הילדים, כדרכו של עולם, פניהם לחידוש ולשינוי. רחבעם מתכנן להציג עצמו כמי שנועץ בשתי הקבוצות וכמי שמחליט איזו עצה מבין השתיים יקבל, וכך יכירו הכול כי מלך הוא. וסוף סוף, לשם מה יש בפמלייתו שתי קבוצות יועצים, אם לא כדי שהמלך יעמתן זו עם זו ויכריע בין שתיהן?

אם כן, במקום לפעול על פי האינטואיציה שלו, זו שהביאה אותו לשכם מתוך נכונות לשאת ולתת עם העם, נוקט רחבעם שתי פעולות שהוא מדמה כי הן מגדילות את כבודו כמלך בעיני עצמו ובעיני אחרים: ראשית הוא דוחה את התשובה בשלושה ימים, ושנית הוא פונה ליועציו.

דחייה לשם דחייה והתייעצות לשם התייעצות אינן פעולות רצויות, והן עלולות להסיט אדם מן הדרך שלבו מורה לו ללכת בה. בייחוד אמורים הדברים כאשר הדחייה וההתייעצות נועדו לפצות על רגש הגאווה הפגוע הקוסס בלבו של רחבעם, ומייסרו על שהשפיל עצמו לפני העם בעצם היענותו לבוא אליהם שכמה. בשלב זה החל רחבעם להתרחק ממטרתו, והוא נסוג צעד אחד לאחור. אלא שהמצב עודו בר-תיקון.

4. צעד שני לאחור – רחבעם עוזב את עצת הזקנים ופונה לקבל עצה אחרת

ו              וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם  אֶת הַזְּקֵנִים

אֲשֶׁר הָיוּ עֹמְדִים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה אָבִיו בִּהְיֹתוֹ חַי לֵאמֹר: 

אֵיךְ אַתֶּם נוֹעָצִים לְהָשִׁיב אֶת הָעָם הַזֶּה דָּבָר.

ז              וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר:

אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם

וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים

וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים.

ח             וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ

וַיִּוָּעַץ אֶת הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ אֲשֶׁר הָעֹמְדִים לְפָנָיו.

עם כינון מלכותו, עומד רחבעם לפני פרשת דרכים אופיינית: בנים שיורשים את תפקיד אבותיהם הגדולים בהנהגה (בין אם מדובר במלוכה, בין אם בראשות ישיבה, בין בהנהגת עדת חסידים) עומדים תמיד בפני השאלה האם ימשיכו בדייקנות את דרך האב הגדול, תוך חיקוי והתבטלות עצמית גמורה, או שמא יסללו להם דרך חדשה ושונה מזו של האב.

שאיפה זו של הבן לסלול לו דרך משלו, לא בהכרח נובעת מגאווה. לעתים היא נובעת מכך שאישיותו של הבן שונה משל אביו, לעתים היא נובעת מכך שהשתנו הנסיבות ההיסטוריות בין הדורות, ולעתים משתי הסיבות גם יחד.[12] אפס לא נכחד, כי רוח היא באנוש, ואכן יש בה ממידת הגאווה, שאדם חפץ להיות שונה וייחודי ולהטביע את חותמו האישי שלו, ואינו מסתפק בהמשכיות פשוטה של אביו הדגול תוך ביטול עצמי.

זאת העמדה הנפשית שבה מצוי רחבעם בשעה זו. לא רק הכרה בעצם מלכותו הוא מבקש בשכם, אלא גם יציקת תוכן חדש למלכותו, שיהא שונה מזה שאפיין את מלכות אביו.

השאלה אם לקבל את תביעת העם או לדחותה קשורה בקשר אמיץ גם להתלבטותו של רחבעם בשאלה אם להמשיך את דרך אביו או לסלול לעצמו דרך חדשה. הרקע לתביעת העם מרחבעם, הוא בביקורת קשה שיש בדבריהם על מדיניות המס של שלמה אביו, כפי שמתואר בפסוק ד. יש לשים לב כי רוב דברי העם מוקדש לתיאור תקופת שלמה:

           אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ

וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל

מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ

וְנַעַבְדֶךָּ.

כפי שאמרנו בסעיף הקודם, עצם בואו של רחבעם לשכם מתוך ידיעה כי בקשה כזאת יכולה לעלות במסגרת המשא ומתן, מעיד על גישה מתונה ורצון טוב ללכת לקראת העם. באופן בסיסי, נוטה רחבעם להיענות בחיוב לבקשת העם, ולשנות את מדיניות אביו. אלא שמסיבות שאינן ענייניות הוא דוחה את תשובתו לעם, ופונה ולהתייעץ עם יועציו – כיאה למלך.

בתחילה פונה רחבעם, כמקובל, להיוועץ "אֶת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הָיוּ עֹמְדִים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה אָבִיו בִּהְיֹתוֹ חַי". מדוע מאריך הכתוב בתיאורם של הזקנים? לו היה כתוב אך 'זקנים', היינו כבר יודעים מעצמנו שהם שייכים לדורו של שלמה ולחבר יועציו. אריכות זו בתיאורם באה ללמד על נקודת התצפית שממנה משקיף רחבעם על אישים אלו, ועל העצה שהוא מצפה לקבל מהם.

מהי העצה שרחבעם מצפה לשמוע מהזקנים?

כפי שאמרנו לעיל, על פי דרכו של עולם, היועצים הזקנים אמורים לדאוג להמשכיות ולרצף של מדיניות בית המלוכה, ולשמר את המצב שהיה בלי לחולל מהפכות. "הַיְלָדִים", לעומת זאת, שואפים בדרך כלל  לחידוש ולשינוי.

הביקורת הקשה של העם על מדיניות שלמה אמורה, להערכתו של רחבעם, לקומם את "הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הָיוּ עֹמְדִים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה אָבִיו". הרי הם הללו שיעצו לשלמה ונתנו גיבוי למדיניותו, והביקורת כנגד שלמה מכוונת גם נגדם!

רחבעם מצפה אפוא מהזקנים להיאבק למען שימורה של מדיניות המס של שלמה, ואף להביע כעס והתנגדות לדברי העם המבקר במילים קשות מדיניות זו. לא רחבעם, וגם לא אנו, היינו מופתעים לו היו הזקנים עונים לרחבעם תשובה מעין זו: 'לא תאבה ולא תשמע אל דברי העם הזה אשר דיבר סרה באביך. אמור להם כי כל אשר היה בימי אביך – הוא אשר יהיה בימיך'.

מ"הַיְלָדִים" בני דורו מצפה רחבעם שישיאו לו עצה כלבבו. הללו פניהם לחידוש ולשינוי, ולהם הבנה לנפשו של רחבעם בשעה גורלית זו. עצתם ודאי תהא מהפכנית, עצה שיש בה משום שינוי מדיניות ויציקת תוכן חדש שונה מזה שאפיין את מלכות אביו. רחבעם מתאר לעצמו שהילדים יעודדו אותו בדרכו הפייסנית ויחזקו את רצונו לשנות את מדיניות אביו.

לו כך היו מתנהלים הדברים במציאות, היה רחבעם מקבל את עצת הילדים ונענה לבקשת העם. פילוג הממלכה לא היה מתרחש, ושלום על ישראל.

אלא שה'הצגה' שלקראתה התכונן רחבעם לא התנהלה על פי התחזית המצופה, אלא התגלגלה בכיוון הפוך בתכלית. היפוך זה הסיט את רחבעם ממגמתו.

למרבה הפלא, שומע רחבעם מהזקנים עצה הפוכה ממה שציפה לשמוע מהם:

           ז              אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם

וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים

וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים.

יש לשים לב: אין הזקנים מעלים את טובת העם בעצתם: בדבריהם הם אינם מזדהים בגלוי עם מצוקתו ואינם מצדיקים את תביעתו. הם מנסחים את דבריהם כדאגה לטובתו של רחבעם ולביסוס שלטונו. עצתם מנוסחת כעצה טקטית: 'כדאי לך להיענות לתביעת העם היום, כי בכך תזכה לנאמנותו ותוכל למלוך עליהם כל הימים'. ברם אוזן רגישה חשה שמאחורי דבריהם מסתתרת הצדקה במשתמע של תביעת העם.

עצה זו כשלעצמה הולמת את כוונותיו של רחבעם, אשר בא לשכם לשאת ולתת עם העם על מנת שימליכוהו עליהם. היא מזדהה עם מטרתו של רחבעם לזכות בהכרה בו כמלך. עצה זו גם מבטאת חכמה פשוטה ומעשית: כדאי לוותר ויתור זמני (אף אם הוא כואב) כדי לזכות בהישג לאורך ימים.

אולם רחבעם אינו מקבל את העצה, וזאת עוד בטרם שמע עצה נוספת:            

ח              וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ וַיִּוָּעַץ אֶת הַיְלָדִים...[13]

מדוע עוזב רחבעם את עצת הזקנים?

נראה כי שתי סיבות לכך: תוכנה של עצת הזקנים אכזב את רחבעם, וסגנונה פגע בגאוותו. את הפירוט נעשה בסדר הפוך:

לעובדה שסגנון עצתם של הזקנים יש בו כדי לפגוע בכבודו של רחבעם, שם לב כבר בעל ספר דברי הימים, אשר מתוך מגמתו לשמור על כבוד מלכות בית דוד, שינה את סגנונם (וכבר עסקנו בכך בנספח לעיון הקודם).[14] נשוב ונשווה את פסוק ז בשני הספרים:

מלכים

דברי הימים

אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה

אִם תִּהְיֶה לְטוֹב לְהָעָם הַזֶּה

וַעֲבַדְתָּם...

וּרְצִיתָם...

וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים.

וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים.

הזקנים בדבריהם, השוו כבוד עבד לכבוד מלכו, ובכך פגעו בכבודו של רחבעם המלך הצעיר, הנאבק על מעמדו כמלך, והחש מושפל במעמד זה בשכם.

ודאי לא לכך התכוונו הזקנים בדבריהם. השימוש הכפול שעשו בשם 'עבד' – פעם ביחס לרחבעם ופעם ביחס לעם – מכוון היה: הם יצרו בדבריהם משוואה מכוונת בין:

           "הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם ...                וְהָיוּ (– העם) לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים"

הניגוד בין שני חלקי המשוואה הוא בין יחיד לרבים, הן במילה 'עבד' והן במילה 'יום'. וכוונתם: כדאי להיות 'עבד' 'היום' ולהרוויח 'עבדים' רבים 'כל הימים' הרבים שיבואו.[15]

בדברי הזקנים הללו יש מעין תגובה לשונית למשוואה אחרת סביב השורש עב"ד, שמצויה בדברי העם לרחבעם בפסוק ד (ונראה שהזקנים נכחו בעת שירבעם והעם דברו אל רחבעם, ועל כן לא היה רחבעם בפנייתו לזקנים צריך לחזור על דבריהם):

                           וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה ...               וְנַעַבְדֶךָּ

כאן הניגוד הוא בין 'עבודת אביך' לבין 'עבודתך': אם תקל עלינו מעבודת אביך, נקבל עלינו את עבודתך שלך. רצונם לומר: אין אנו חפצים לפרוק את עול בית דוד מעלינו מכל וכל, אלא להקל אותו. וכשיוקל העול – אנו מקבלים את עבודתך כמלך הלגיטימי היורש את כיסא אביו.

הזקנים תומכים בהיענות לתביעת העם, אך אומרים לרחבעם יותר ממה שאמר לו העם: לא רק הקלת 'עבודת אביך' הם מציעים לו, אלא נכונות להיות "עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם", ולא חס ושלום בהטיית שִכמו לסבול, אלא בדיבור רך לעם, כמו שהם מפרשים מהי עבודה זו: "וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים".

אלא שרחבעם לא קרא עיון זה, ולבו לא היה פנוי לדייק בכוונת מילותיהם של הזקנים. למשמע העצה בנוסח זה, בשעה קשה זו כשהוא ממילא חש מושפל במעמד המשא ומתן בשכם, גאוותו נפגעת.

עתה הבה נשער מדוע התאכזב רחבעם מתוכנה של עצת הזקנים.

מאחר שהעריך כי הזקנים יעמדו מאחרי מדיניותו של שלמה ויתנגדו לשינויה, נראה כי רחבעם התאכזב לשמוע עצה זו לשינוי המדיניות דווקא מפיהם של הזקנים. היטב חרה לו שהזקנים תומכים בתביעת העם ללא כל הסתייגות, ולא זו בלבד, אלא שהם עוד מטיפים לו, למלך ישראל הלגיטימי, להיות עבד לעם המחציף פניו אל מלכו.

לו הייתה עצה זו נשמעת מפי הילדים – ייתכן מאוד שהיה רחבעם נשמע לה. אולם כשהיא נשמעת מפי הזקנים – רחבעם אינו מסוגל לקבלה, והוא מתקומם כנגדה:

מעצת הזקנים עולה במשתמע כי הם מצדיקים את בקשת העם ושותפים לביקורת שלו על מדיניות שלמה. אם כך, חושב רחבעם, מדוע שתקו כל הימים? מדוע הם מגלים את דעתם רק עתה, לאחר מות שלמה ועליית בנו על כסאו? אין זאת, חושב רחבעם, אלא שפחדו לומר זאת לשלמה אבי! עתה הם מעריכים כי אני הנני חלש, ואותי ניתן לכופף. על כן הם מייעצים לי להשפיל עצמי בפני העם! רחבעם שומע בעצת הזקנים זלזול כלפיו כמלך צעיר הנאבק על מעמדו. [16]

אם כן, האופן שבו נאמרה העצה והעובדה שהיא נאמרה מפי הזקנים, בשילוב עם מצבו הנפשי הרגיש וכבודו המעורער – הביאו את רחבעם 'לעזוב' אלטרנטיבה זו של היענות לעם. ואף שהעצה עצמה טובה – ולו הייתה נאמרת בסגנון אחר ומפיהם של הילדים, ייתכן שהיה רחבעם מקבלה – כעת כבר פיתח בלבו נוגדנים לעצה זו.  

וכך התרחק רחבעם ממטרתו צעד נוסף לאחור: דחה עצה טובה ונבונה שהייתה מסייעת לו לממש את מטרתו למלוך על כל ישראל, ופנה לקבל עצה אחרת ושונה, שאיננו יודע מהי, בתקווה שעצה זו תשמור על כבודו כמלך ושמא אף תיצוק תוכן חדש למלכותו. נראה כי טובה לא תוכל לצמוח מכך. ועדיין המצב אינו אבוד.

 



* כותרת עיוננו היא שם ספרה של ההיסטוריונית ברברה טוכמן 'מצעד האיוולת' (תרגום: יוסף אשכול, הוצאת ספריית מעריב, תשנ"ו). בספרה היא סוקרת רשימה של מנהיגים במהלך ההיסטוריה האנושית שפעלו בטיפשות והביאו על עצמם ועל הכפופים להם נזקים חמורים ואף אסונות כבדים. בראש חיבורה (עמ' 16–19) מביאה טוכמן את סיפור רחבעם. לא עם כל פרטי הניתוח שלה אנו מסכימים, אולם ודאי שהיא צודקת בהכללת הסיפור כאחד התיאורים הקדומים בספרות העולמית הממחישים איוולת של מנהיג שניתן היה לצפות את תוצאותיה כבר בשעת מעשה.

בשם שנתנה טוכמן לספרה, 'מצעד האיוולת', התכוונה כי זהו מצעד אוניברסלי של מנהיגים בכל הדורות. בשימוש שאנו עושים בשם זה לגבי רחבעם, הכנסנו כוונה מעט שונה: כוונתנו בעיון זה (ובשניים הבאים אחריו) לתאר את 'מצעד האיוולת' הפרטי של רחבעם – שורה של צעדים טיפשיים שדירדרו אותו, צעד אחר צעד, עד לקריעת הממלכה.

[1] בנספח לעיון הקודם הסברנו מדוע לא השמיט ספר דה"י מסיפורו את אותם פרטים ופסוקים שאין ניתן להבינם ללא ידיעת פרק י"א שהושמט. אולם תיאורטית היה ניתן להשמיט בנקל חלקים אלו בסיפור (כגון פסוק ב ופסוק טו), ולהותיר את סיפור פילוג הממלכה כסיפור עצמאי ומובן היטב, שאינו קשור כלל לקודמו.

[2] רק מי שקרא את הסיפור הקודם יתייחס בחשדנות ובחוסר אֵמון למילים החותמות את פסוק א "כִּי שְׁכֶם בָּא כָל יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ".

[3] בפסוקים כא–כד החותמים את סיפורנו נשלם התהליך 'המתגלגל', כשגם רחבעם ועמו מכירים במציאות החדשה.

[4] המלכת שלמה הייתה אירוע יוצא דופן: היא נעשתה עוד בחיי דוד ועל פי מצוותו, כדי לסכל את תפיסת השלטון בידי אדוניהו. אולם רחבעם עלה למלוכה כבנו הבכור של שלמה, ולא שמענו על ערעור כלשהו ביחס לכך.

[5] שתי החטיבות הללו התקיימו כנראה אף בימי הממלכה המאוחדת:

בימי שאול – שמ"א י"א, ח; שמ"א ט"ו, ד. בימי דוד– הסיפור על השבת דוד למלכותו לאחר מרד אבשלום – שמ"ב י"ט, מא– כ', ב; שמ"ב כ"ד, ט. בימי שלמה – מל"א ד', כ; מל"א  ה', ה.

[6] בכך יש להסביר את היציבות של שלטון בית דוד בירושלים לאורך כל התקופה. מעולם לא נעשה ניסיון להחליף את שושלת בית דוד בשושלת חדשה. אף כאשר מרדו בשלטונו של מלך מסוים, כגון בקשר שקשרו עבדיו של יואש לרצוח אותו (מל"ב י"ב, כב), ממליכים מיד את אמציה בנו. אף את אמציהו הורגים הקושרים עליו בירושלים, אך מיד ממליכים במקומו את עזריהו בנו ( שם י"ד, יט–כא). אף פרעה נכֹה ונבוכדנאצר, המתערבים במינוי מלכים מטעמם על ממלכת יהודה, אינם מעלים על דעתם למנות מלכים שאינם מבית דוד (מל"ב כ"ג, ל–לד; שם כ"ד, טו–יז), ודאי משום שידעו נכונה כי העם לא יקבל מינוי כזה.

[7] א. בכך יש להסביר את הקלות שבה פרץ מרד שבע בן בכרי בדוד. בגלל תרעומת של שבטי ישראל על שבט יהודה, שהקדים להעביר את דוד את הירדן בטרם הגיעו שבטי ישראל להשתתף בהעברתו, תוקע שבע בן בכרי בשופר ונושא את סיסמת המרד בבית דוד "אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי, אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל" (שמ"ב כ', א) – אותה סיסמא שנושא העם המורד ברחבעם בפרקנו – ומיד: "וַיַּעַל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי, וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם" (שמ"ב כ', ב). כבר כאן ניכר ההבדל בין יחסו של שבט יהודה לדוד (ואף שמרדו בו זמן קצר לפני כן – הלכו אחר אבשלום בנו), לבין יחסם של שבטי ישראל לדוד.

ב. לא רק את בית דוד לא קיבלו עליהם שבטי ישראל ללא סייג, אלא גם שום בית מלוכה אחר לא קיבלו עליהם, ומכאן חוסר היציבות הפוליטית המאפיין את ממלכת ישראל והתחלפות השושלות המתמדת כתוצאה ממרידות בלתי פוסקות. מדובר אפוא ב'תרבות פוליטית' שונה ביהודה ובישראל; על תפיסה שונה של מוסד המלוכה ושל זכויות העם אל מול המלך.

[8] הדרישה מרחבעם לבוא לשכם נובעת מרצונם של שבטי ישראל לנהל את המשא ומתן ב'מגרש הביתי' שלהם. לו היו נציגי שבטי ישראל באים לנהל משא ומתן בירושלים לא היו חשים בה חופשיים, ואולי גם ביטחונם האישי היה נפגע כשהיו מגיבים על סירובו של רחבעם לדרישתם כפי שהגיבו.

אפשר גם שהדרישה מרחבעם לבוא לשכם נבעה מרצונם של שבטי ישראל לזכות בהכרת המלך בהיותם חטיבה עצמאית בתוך הממלכה, ששכם היא העיר המרכזית בה.

[9] פרופסור בוסתנאי עודד בביאורו לפרקנו (עולם התנ"ך עמודים 128–129) מזדהה עם דעה אחרת, המבארת את הרקע לכינוס בשכם כ"עניין פורמלי בלבד. רחבעם הלך לשכם לא כדי שיבחרו בו למלך, אלא... רק כדי להשתתף בטקס החגיגי, שעיקרו הכרת העם במלכותו, במסגרת רשמית של חידוש הברית...אין לעם או לנציגיו זכות לבחור במלך, אלא רק הזכות להודות במלכותו".

ואמנם צודקים בעלי דעה זו באמרם כי רחבעם "ראה עצמו בדין יורש לגיטימי של המלוכה על כל ישראל" וכי "ההתנהגות היהירה של רחבעם בשכם מעידה על כך", וגם אנו אומרים זאת למעלה להלן. אולם אינם צודקים בייחוס דעה זו לשבטי ישראל המתכנסים בשכם. הללו מתכוונים לנהל משא ומתן כתנאי לקבלת מלכותו של רחבעם עליהם, וגם רחבעם מבין זאת, אף אם אינו שותף להשקפתם שזכותם לעשות כן. בעל כורחו הוא נאלץ לבוא אליהם ולנהל עמם משא ומתן על המלכתו.

החיזוק הגדול לדעתנו, וכנגד דעתו של עודד, הוא מה שפתחנו בו סעיף זה: לא מצאנו במקרא טקסים חגיגיים של הכרה במלכותו של מלך שמלכותו מקובלת על כל העם ונחשבת לגיטימית מכוח עיקרון ההורשה, וודאי לא בעיר רחוקה מעיר בירתו של אותו מלך.

מלבד זאת, הדבר מפורש בדברי העם לרחבעם (פס' ד) "... וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה... וְנַעַבְדֶךָּ". ומכלל ההן אתה שומע לאו: אם לא תקל – לא נעבדך ולא נמליך אותך עלינו.

[10] ביטוי בהיר לכך שזו הייתה ההשקפה של רחבעם ושל בית דוד מובע בנאום אביה בנו של רחבעם בהר צמריים בדבה"י, שבו הוא פונה לירבעם ואנשי ישראל (דהי"ב י"ג, ה–ז):

                                הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל

לְעוֹלָם לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח.

וַיָּקָם יָרָבְעָם בֶּן נְבָט עֶבֶד שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד וַיִּמְרֹד עַל אֲדֹנָיו.

וַיִּקָּבְצוּ עָלָיו אֲנָשִׁים רֵקִים בְּנֵי בְלִיַּעַל וַיִּתְאַמְּצוּ עַל רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה...

וכבר הבענו את דעתנו בנספח לעיון הקודם (בהערה 21) כי תיאור פילוג המלוכה בנאום זה משקף אמנם את דעת אביה, אך לא את ספר דברי הימים עצמו.

 

[11] שלושה ימים הם פרק הזמן המקובל במקרא להבשלת תהליכים. הנה שלוש דוגמאות, מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים: שלושה ימים אורכים ימי הליכת אברהם ויצחק אל מקום העקדה (בראשית כ"ב, ד); יונה מתפלל לה' לאחר שלושה ימים ששהה בבטן הדג (יונה ג', ג); אסתר מבקשת שיצומו עליה שלושה ימים בטרם תתייצב לפני אחשורוש (אסתר ד', טז).

[12] ראה דברים שכתבתי בעניין זה בכיוון קצת שונה ב'פתח דבר' לספר פרקי אלישע עמוד 12.

וכאן יש לציין ששלמה אף הוא, שינה לחלוטין את אופי המלוכה של דוד אביו, ודי להדגים זאת כעובדה שאין מסופר ולו על מלחמה אחת שניהל שלמה. עם זאת, שלמה מתייחס בענווה ובהתבטלות עצמית מתמדת לדוד אביו, ומייחס את כל הישגיו לזכותו של דוד.

[13]לכאורה ניתן היה לפרש את המילים 'וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים' לא כדחיית העצה, אלא כהשארתה תלויה לשם התייעצות נוספת עם הילדים. פירוש זה דחוק, שכן די היה לכתוב לומר 'ויוועץ גם את הילדים...', ואילו 'עזיבת עצה' היא ביטוי אקטיבי הרומז לדחייתה. חיזוק לכך בא בהמשך הסיפור: כאשר מתברר שרחבעם הכריע נגד עצת הזקנים ובחר בעצת הילדים, חוזר הכתוב בפסוקים יג–יד על אותן מילים מפסוק ח:     

 וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ

וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים...

חזרה זו רומזת לקורא הנבון, שעוד לפני שפנה רחבעם לשמוע את עצת הילדים, 'עזב' רחבעם בלבו את עצת הזקנים משום שלא ישרה בעיניו.  

[14] על פי זאת יש לומר, כי בשינוי סגנון זה שעשה בעל ספר דברי הימים הוא שינה גם את תוכנו של סיפורנו, שכן הפגיעה בכבודו של רחבעם בסגנון דברי הזקנים היא סיבה לעזיבתו את עצתם, ובדברי הימים התבטלה סיבה זו. אמנם כן הוא, אך העיקרון של שמירת כבוד מלכות בית דוד גבר על השיקול הזה.

[15] גם את כוונתם זו של הזקנים טשטש שינוי הנוסח בדברי הימים, ושוב מחמת העיקרון של שמירת כבוד מלכות בית דוד.

[16] אין צורך לומר שלא לכך התכוונו הזקנים. וכבר אמרנו כי הזקנים אינם מנמקים את עצתם בטובת העם, אלא בטובתו של רחבעם עצמו. אף סגנון הצעתם אינו מכוון לזלזל בכבודו של רחבעם אלא להמחיש לו באמצעים לשוניים את כדאיות הצעתם כפי שהסברנו לעיל. אלא שרחבעם מצוי בעמדה נפשית שאינה מאפשרת לו להתבונן בכל זאת.