שיעור 8 - שביתת הארץ

  • הרב משה טרגין

8 - שביתת הארץ

כפי שכבר צוין בשני השיעורים הראשונים, תיאור השמיטה בפרשת בהר משופע באזכורים של הארץ. המילה "ארץ" מוזכרת בכמה הקשרים שונים, והאיסורים השונים המובאים שם מתייחסים לעבודות המבוצעות בארץ - ולא לצורות עיבוד שנועדו להשגת יבול. ואכן, כמעט כל הראשונים מסכימים כי מלבד צורות העבודה שנאסרו בתורה במפורש (נטיעה, קצירה, בצירה וכו') קיים גם איסור כללי לעבוד את האדמה, הנובע מציווי התורה על שביתת הארץ (ויקרא כ"ה, ב). בשיעור מס' 3 הזכרנו את מחלוקת הראשונים אם חרישה אסורה מדאורייתא. ברם, ללא קשר לשאלה אם חרישה כלולה ברשימת העבודות האסורות, ברור שהיא אסורה בשמיטה בגלל פגיעתה בשביתת הארץ.

אלא שמהגמרא במסכת עבודה זרה נראה שלמושג "שביתת הארץ" הגדרה מיוחדת במינה. בדרך כלל אנו רואים איסורים כמתייחסים לפעולות של בני אדם. בנידון דידן, התורה אוסרת ארבע מלאכות במפורש, ונוסף עליהן היא אוסרת את כל המלאכות האחרות בציווי על שביתת הארץ. אדם מישראל מחויב להימנע מעברה על הלאווים של עבודות השמיטה בכך שלא יעשה עבודות מסוימות אלו, והוא גם מחויב להימנע מכל העבודות האחרות על מנת לאפשר את שביתת הארץ. על פי הבנה זו, התורה מתמקדת באדם ובפעולות שבהן הוא אסור. אך ישנם גם מקרים שבהם האיסור מתייחס לחפצים, ולא לפעולות. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא השבת, שבה אסור אדם בל"ט מלאכות, אך נוסף עליהן מצווה אותו התורה גם על שביתת בהמתו, כלומר: אסור לבהמתו לעבוד בשבת - ואפילו על ידי גוי. הלכה זו מופיעה בתורה (שמות כ"ג, יב), והיא מפותחת בגמרא במסכת עבודה זרה (דף טו). הגמרא שם תוהה על המושג "שביתת שדהו": האם מלבד איסורי המלאכה המוטלים על החקלאי בשביעית קיים גם גדר של שביתת השדה, בדומה לגדר "שביתת בהמתו" בשבת?

הגמרא שם דנה בהיתרו של רב הונא למכירת בהמה לגוי (מכירה זו אסורה באופן כללי, גזרה משום השכרה או השאלה לגוי, שתביא לעבודת הבהמה בשבת אצלו): רב הונא מכר בהמה לגוי בנימוק שייתכן שהגוי קנה אותה לשחיטה, ולא לעבודה. הגמרא מנסה להוכיח את שיטת רב הונא מדעת בית הלל במשנה בשביעית שמותר למכור לישראל החשוד על השביעית בהמה בשמיטה "מפני שיכול לשוחטה". רבה דוחה ראיה זו: "אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית"! על כך משיב אביי בראיה אחרת: בית הלל מתירים גם למכור קרקע בשנה השביעית - אף על פי ש"אדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית" - "מפני שיכול להובירה [להימנע מלעבדה באותה שנה]"; כלומר, מותר למכור חפץ שיש לגביו איסור אם ניתן להניח שלא ייעשה בו איסור על ידי הקונה(למרות הגזרה שמא ישאיל). מן הסוגיה עולה, מכל מקום, ש"אדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית"!

ואכן , תוספות רי"ד מסיק מן הסוגיה כי אדמת ישראל חייבת במנוחה בשמיטה. ודומה שגם רש"י, המצטט בפירושו למילים "אדם מצווה על שביתת שדהו" את הפסוק "שנת שבתון יהיה לארץ", מאמץ פרשנות זו. תוספות (ד"ה מי), לעומתם, מפרשים את הסוגיה באופן שאין משתמע ממנה בהכרח ציווי כלשהו על שביתת הארץ. לדעתם השיקול "אדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית", אין פירושו שהבעיה שעשויה להיות במכירת הקרקע נובעת מכך שיש ציווי על שביתתה; אלא פירושו שהבעיה נובעת מכך שעבודת הקרקע כשלעצמה היא איסור (בניגוד למצב בבהמת ישראל, שהעבודה בה כשלעצמה אינו איסור, והיא תהיה איסור רק אם יעבוד בה בקרקע). בקיצור: פירוש הביטוי "אדם מצווה על שביתת שדהו" הוא שאיסורי שביעית - המוטלים על האדם -ממוקדים בקרקע, ולא שיש חיוב שביתה על הקרקע עצמה.

ברמב"ם יש עמימות מסוימת בעניין זה. המצווה הראשונה שהוא מונה בכותרת להלכות שמיטה ויובל היא "שתשבות הארץ בשביעית ממלאכתה". מאידך, בתיאור מצווה זו (פ"א ה"א) הוא מטיל אותה על האדם: "מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית, שנאמר 'ושבתה הארץ שבת לה' ', ונאמר 'בחריש ובקציר תשבות' ". וכיוון דומה עולה גם מדבריו בספר המצוות (מצוות עשה קלה): "שצונו לשבות מעבודת הארץ בשנה שביעית" (רבים התייחסו לסתירה לכאורה בדבריו; ועיין במיוחד בדברי הרב ירוחם פישל פרלא בפירושו לספר המצוות של רס"ג מצווה סא).

אם אכן נכיר בשביתת הארץ כמצווה ממצוות השמיטה - מה יהיו השלכותיה ההלכתיות? המנחת חינוך (מצווה קיב) מסיק מן הגמרא במסכת עבודה זרה כי אם אכן קיימת מצווה כזו, אסור לגוי לעבד שדה של יהודי. כפי שכבר אמרנו לעיל, מצווה זו תכלול, כנראה, סוגי עבודה רבים, גם כאלה שלא נאסרו בפירוש על ידי התורה. ואף אם לא נאסור את כל סוגי העבודה, ברור שנאסור חרישה - על אף שאינה כלולה בארבעת המלאכות שהתורה אסרה בפירוש. למעשה, המנחת חינוך סובר כי ייתכן שאפילו נשים חייבות במצוות שביתת הארץ - למרות היותה מצוות עשה שהזמן גרמה (שנשים אמורות להיות פטורות ממנה) - מכיוון שהיא מתייחסת לקרקע ולמצבה במהלך השמיטה; נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן הקשורות לבני אדם, אך ייתכן שהן חייבות במצווה כזו הקשורה לקרקע.

במצווה שכו מעלה החינוך נפקא מינה נוספת למצוות שביתת הארץ. בשיעורים על תוספת שביעית הזכרנו כי דיני תוספת אינם חלים בזמן החורבן. הרמב"ם סובר כי קיים בכל זאת איסור תוספת שחל גם בימינו - נטיעת עצים ארבעים וחמישה ימים לפני השמיטה משום מראית עין. המנחת חינוך מסתפק אם מותר לזרוע שלושה ימים לפני ראש השנה: ברור שהזרעים ישרישו שהזריעה עצמה הסתיימה לפני ראש השנה (כלומר: לפני השמיטה), אפשר שהזורע מפר את שביתת הארץ בכך שזרע זרעים שייקלטו במהלך השביעית. טענה דומה העלה המקדש דוד (סימן נט) כנימוק לאיסור נטיעת עצים שלושים יום קודם השמיטה: המשנה סבורה כי פרק הזמן המינימלי להשרשת עצים הוא שלושים יום, ואם ההשרשה תיגמר בשמיטה, יפגע הדבר בשביתת הארץ(רוב הראשונים מבינים שהאיסור הוא מדין תוספת שביעית).

הרב ירוחם פישל פרלא מפתח נפקא מינה מעניינת לנידון. מה הדין אם אדם ייטע עץ בסוף שנת השמיטה באופן שהשרשתו תסתיים רק לאחריה? ברור שהנוטע עבר על איסור עשיית מלאכה בשנת השמיטה, שהרי נטע בשביעית; אולם אין ברור שהפר את שביתת הארץ - שהרי העץ השריש רק לאחר השמיטה!

בשיעור 3 עסקנו בשיטת רבנו תם בדין תוספת שביעית. לדעת רבנו תם, תקופה זו אינה המועד שבו מתחילים לחול דיני השביעית (הרחבה של שנת השמיטה) אלא תקופה שבה אסורה כל מלאכה שתאפשר את עיבוד השדה בשביעית. לא רק העבודה בשמיטה אסורה, אלא אף הבאת הקרקע למצב שניתן יהיה לעבדה בשמיטה. על אף שרבנו תם לא קשר בין דעתו ובין מצוות שביתת הארץ, הקשר מתבקש. יהיה זה הגיוני לומר שאיסור הכנת הקרקע לעבודה בשמיטה נובע מציווי על מנוחתה. מנוחה אינה רק הפסקה מעבודה, אלא ניתוק גמור מעולם החקלאות האנושי, על כן עשויה אפילו הכנת הקרקע לעבודה לעמוד בניגוד לרוח הציווי על מנוחת הארץ.