שיעור 8 - תולדות השראת שכינה (יח) - העומדים לפני ה' (ב) - הלוויים (2)

  • הרב יצחק לוי

תולדות השראת שכינה (יח) / העומדים לפני ה' (חלק ב) - הלוויים (2)

לאחר שעסקנו בהרחבה בחלקו הראשון של השיעור בתפקידי הלוויים, נתמקד בחלקו השני במעמדם.

ג. מעמדם של הלויים

על מעמדם של הלוויים ניתן ללמוד מכמה ביטויים החוזרים כמה פעמים בפרשיות העוסקות בהם.[1]

1. וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

בכמה מקומות אומרת התורה כי הלוויים מובדלים מהעם: "וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ח', יד); "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי" (דברים י', ח). וכך גם אומר משה לקורח ועדתו: "הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל" (ט"ז, ט). הבדלה זו מתבטאת בכך שהלוויים אינם נפקדים יחד עם בני ישראל (א', מט)[2] ואינם חונים עמם, אלא הם חונים מסביב למשכן ומבדילים בינו ובין בני ישראל (כפי שנידון בהרחבה בשיעור הקודם).

עם זאת, הכתוב מדגיש לאורך כל הדרך כי הלוויים באים "מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כך נאמר כבר בציווי הראשוני על קירובם לעבודה והחלפת הבכורות בהם (ג', ט), והתורה שבה ומזכירה זאת במינוים מחדש לאחר מרד קורח (י"ח, ו). ברם, הביטוי הבולט ביותר לכך הוא בפרשת טהרת הלוויים וכניסתם לתפקידם: הצירוף "מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" חוזר שם ארבע פעמים (ח', ו, יד, טז, יט); המעמד נערך בנוכחות כל עדת בני ישראל (שם, ט) ובהשתתפותם הפעילה - "וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם... וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, י, כ); וגם בהנפת הלוויים על ידי אהרן באותו טקס נאמר שהיא "מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, יא).

באותה פרשייה מובא גם הנימוק להדגשה זו: "וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ" (שם, יט). לאמור: שותפותם המלאה של בני ישראל בהכנסת הלוויים לתפקידם מבטאת את העובדה שהלוויים נבחרו מתוך בני ישראל כדי לייצג את העם כולו בעבודת המשכן.[3]

2. וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם

מצד שני, התורה מדגישה כמה וכמה פעמים כי הלוויים נלקחו לה' במקום הבכורות. כך נאמר בפירוט רב בציווי על החלפת הבכורות בלוויים:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה'...

וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי אֲנִי ה' תַּחַת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל...

קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל... וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי ה' (ג', יא-יג, מא, מה).

והתורה חוזרת על כך בפרשת כניסת הלוויים לעבודה:

... וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם... כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי. כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי. וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (ח', יד-יח).

משמעות ההדגשה החוזרת ונשנית כי הלוויים הם לה' מבוארת היטב בכתוב: כשם שהבכורות שייכים לה' בעקבות מכת בכורות (ראה שיעור 6), כך שייכים לו עתה חליפיהם[4] - הלוויים.[5]

3. וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו

עד עתה עמדנו על שני צדדים במעמד הלוויים: מצד אחד - זיקתם היסודית לבני ישראל, ומצד שני - שייכותם לקב"ה. היבט שלישי של מעמדם הוא נתינתם לאהרן ולבניו, וגם על כך חוזרת התורה כמה פעמים. כך נאמר כבר בציווי הראשון על לקיחת הלוויים:[6]

הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ. וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן... וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ג', ו-ט).

בדומה לשני ההיבטים הקודמים שנידונו במעמדם של הלוויים - היותם מתוך בני ישראל והיותם לה' - תופסת גם הנתינה לכוהנים מקום מרכזי בתהליך טהרתם וכניסתם לעבודה:

וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְהַעֲמַדְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַה'...

וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לַלְוִיִּם... וַיָּנֶף אַהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' וַיְכַפֵּר עֲלֵיהֶם אַהֲרֹן לְטַהֲרָם. וְאַחֲרֵי כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה עַל הַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם (ח', יא-יג, כ-כב).

והקב"ה מנמק שוב: "וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו" (שם, יט).

גם על היבט זה חוזרת התורה לאחר מרד קורח:

וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ... וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם. וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד... וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַה' לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד (י"ח, ב-ו).

זהו התיאור המפורט ביותר בתורה של תפקידי הלוויים מכוח היותם נתונים לכוהנים: הם נלווים לכוהנים ומשרתים אותם - כלומר, מסייעים לכוהנים בניהול השוטף של עבודת המשכן (אך לא בעבודת הקרבנות ובעבודת הקודש עצמן); והם שומרים את משמרתם של הכוהנים - כלומר, שותפים להם בשמירת המשכן.[7]

4. מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַה'

למדנו עד כה על שלושה היבטים במעמדם של הלוויים: מצד אחד, הם מייצגים את בני ישראל; מצד שני, הם שייכים לה'; ומצד שלישי - הם נתונים לאהרן ובניו הכוהנים. מה היחס בין שלושת ההיבטים?

הדבר מבואר בפרשת כניסת הלוויים לתפקידם:

כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי. כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי. וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
(ח', טז-יט).

כלומר: הקב"ה לקח לו את הלוויים מתוך בני ישראל תחת הבכורות; ואַחַר שלקחם לו, חזר ונתנם לכוהנים.[8]

כמובן, השלבים השונים בתהליך אינם מוציאים זה מיד זה, אלא הם בנויים נדבך על גבי נדבך: הבדלת הלוויים לה' מתוך בני ישראל אינה מנתקת אותם מן העם, אלא הופכת אותם לקבוצה נבחרת, המייצגת את שאר העם; ונתינתם לאהרן אינה מפקיעה אותם מרשות ה', אלא היא הביטוי המעשי לשייכותם לו. מדובר אפוא בשלושה מרכיבים משלימים במעמדם של הלוויים, וכפי שאומר ה' לאהרן:

וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַה' (י"ח, ו).

מורכבות זו בזהות הלוויים מתבטאת כמובן בעבודתם. הם מצווים לשמור בעת ובעונה אחת "אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ [של אהרן הכוהן] וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה" (ג', ז) - יש בהם צד של פנים (משמרת אהרן ובניו) וצד של חוץ (משמרת בני ישראל): בחנייתם סביב המשכן הם חוצצים בינו ובין בני ישראל,[9] אך הם גם המחברים את בני ישראל למשכן ומייצגים אותם בו; הם משרתים את הכוהנים בעבודות המשכן החיצוניות, אך אין בהם קדושה עצמית, ועל כן אסורים גם הם לקרב אל כלי הקודש ואל המזבח, ואין הם משתתפים בעיקר עבודת המשכן. מעמדם המורכב של הלוויים - היותם הנציגים של עם ישראל בתוך הקודש פנימה - מציב אותם ב'מעטפת' של המשכן: הם חלק מן המשכן, אך הם מצויים בצדו החיצוני - בנקודת החיבור בין העם שמחוץ למשכן לבין לב המשכן, שהוא מקומם של הכוהנים.[10]

ד. טהרת הלוויים והכנסתם לעבודה

במהלך השיעור למדנו רבות על מעמדם של הלוויים מטקס טהרתם וכניסתם לעבודה. נסיים אפוא את דיוננו בעבודת הלוויים בעיון קצר בתהליך זה, המתואר בבמדבר ח', ה-כב.

טהרה

השלב הראשון בתהליך הוא טהרת הלוויים, הכוללת שלוש פעולות:

(ה) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ו) קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם: (ז) וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם (1) הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת (2) וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם (3) וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ (ח', ה-ז).

שתיים מן הפעולות - הזאת מי חטאת וכיבוס הבגדים - מוכרות לנו היטב מן הטהרה מטומאת מת (ראה י"ט, יז-יט),[11] והן נועדו אפוא למלא את הצורך בטהרת הלוויים מטומאה זו, וכפי שכתב חזקוני:

לפי שמכאן ואילך מוטל עליהם להוריד ולהקים את המשכן הוצרכו הזאת שלישי ושביעי, שהרי אי אפשר שלא נטמאו במת לשעבר.

את גילוח כל הגוף, לעומת זאת, מצינו רק במקום אחד נוסף: טהרת המצורע (ויקרא י"ד, ח-ט). וכך ביאר זאת רש"י:

מצאתי בדברי רבי משה הדרשן: לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו עבודה זרה, והיא קרויה זבחי מתים (תהילים ק"ו, כח), והמצורע קרוי מת (במדבר י"ב, יב), הזקיקם תגלחת כמצורעים.

מדרש זה הנו חלק ממסכת פירושים ומדרשים הסובבים כולם על ההבנה הרווחת, לפיה הוחלפו הבכורות בלוויים בעקבות חטאם בחטא העגל, והלוויים אף כיפרו על חטא זה בפדותם את הבכורות (כפי שנידון בהרחבה בשיעור 6).

קרבנות

כעת מצווים הלוויים להכין שני פרים, שיוקרבו בהמשך לחטאת ולעולה:

(ח) וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת... (יב) וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּרִים וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה לַה' לְכַפֵּר עַל הַלְוִיִּם:

מה טיבם של פרים אלו, ועל מה באו לכפר? אי אפשר שלא להיזכר בעגל העולה ובעגל החטאת של קרבנות היום השמיני, שבאו לכפר על חטא העגל (ראה על כך בהרחבה בשיעור 26 לשנת ה'תשס"ז). וכן פירש רש"י גם כאן:

ולקחו פר בן בקר - והוא עולה... והוא קרבן צבור בעבודה זרה.[12]

ופר שני [בן בקר תקח לחטאת]... ואומר אני שהוראת שעה היתה, ששעיר היה להם להביא לחטאת עבודה זרה עם פר העולה.[13]

קרבנות הלוויים ביום כניסתם לעבודה הם, אם כן, ביטוי נוסף של כפרה על חטא העגל במעמד זה.

סמיכה

לאחר הכנת הקרבנות מצטווה משה:

(ט) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

זהו אפוא מעמד פומבי, הנערך בנוכחות כל עדת בני ישראל; ואף בכך יש דמיון ליום השמיני, שגם בו קרבה כל העדה אל פתח אוהל מועד לאחר הכנת הקרבנות (ויקרא ט', ב-ה). העם גם נוטל תפקיד פעיל בטקס:

(י) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי ה' וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם:

מה טיבה של סמיכה זו? על דרך הפשט, עניינה החלפה והעברה: בסמיכת ידיהם על הלוויים מורים בני ישראל כי מעתה ישמשו הלוויים במקומם בעבודת המשכן וייצגו אותם בה. הדבר מוחשי ביותר על פי פירוש חזקוני:

וסמכו בני ישראל, הם הבכורות שבישראל שהלוים נתנו כפרה תחתיהם, וכל בכור סומך על שלו.

אך אין ספק כי זו משמעותה הפשוטה של הסמיכה גם אם נבין כי הסומכים הם נציגי העדה, ולא הבכורות ממש.

ברם, רש"י פירש כי זוהי סמיכה של קרבן:[14] "לפי שהלוים נתונים קרבן כפרה תחתיהם, יבואו ויעמדו על קרבנם ויסמכו ידיהם עליהם". ומבאר המהר"ל בגור אריה על אתר:

הלויים ניתנו בעד ישראל לפי שישראל שלחו הבכורות שלהם לעבוד העגל, לכך עתה שלחו ישראל הלויים לעבוד ה'... כי הלויים הם קרבן כפרה של ישראל... והלויים תחת הבכורות בעצמם, ולפיכך הוצרכו לעמוד ישראל על קרבניהם.

בכך ממשיך רש"י בקו שהנחה אותו לאורך ביאורו לפרשה עד כה, לפיו נועד התהליך כולו לכפר על חטאם של בני ישראל בעגל, עד כדי כך שהלוויים עצמם הם, באופן סמלי, קרבן כפרתם של ישראל.

תנופה

לאחר הסמיכה על הלוויים, יש להניפם לפני ה'. הציווי על כך חוזר בפרשייה שלוש פעמים, השזורות בציוויים על המעשים המשלימים את התהליך - סמיכת הלוויים על קרבנם, הקרבת הקרבנות, העמדת הלוויים לפני אהרן ובניו והבאתם לעבוד את עבודת אוהל מועד:

(יא) וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה': (יב) וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּרִים וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה לַה' לְכַפֵּר עַל הַלְוִיִּם: (יג) וְהַעֲמַדְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַה': (יד) וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם: (טו) וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה:

מה משמעות ההנפה, ומדוע חוזר עליה הכתוב שלוש פעמים? רש"י פירש (פס' יא), על פי דרכו, כי הלוויים מונפים כקרבן: "והניף אהרן את הלוים תנופה - כדרך שאשם מצורע טעון תנופה חי". על דרך הפשט נראה פירושו של רש"ר הירש (שם), כי התנופה היא "ביטוי של הקדשה[15] יעידה והפניה" לקב"ה.[16]

לאחר פסוקים אלו מופיע ההסבר לתהליך כולו - לקיחת הלוויים במקום הבכורות ונתינתם לכוהנים (פס' טז-יט) - שעליו עמדנו בחלקו הקודם של השיעור. והפרשייה מסתיימת בתיאור הביצוע של הטקס:

(כ) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (כא) וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם וַיָּנֶף אַהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' וַיְכַפֵּר עֲלֵיהֶם אַהֲרֹן לְטַהֲרָם: (כב) וְאַחֲרֵי כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה עַל הַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם:

ברצוננו להתעכב כאן על נקודה אחת במהלך הביצוע: כיצד נעשתה בפועל הנפת הלוויים?

לעיל ראינו, כי הציווי על הנפת הלוויים חוזר שלוש פעמים. בפעם הראשונה (פס' יא) מצטווה אהרן להניפם לאחר סמיכת בני ישראל עליהם. בפעם השנייה (פס' יג), לאחר סמיכת הלוויים את ידיהם על ראש קרבנותיהם, מצטווה משה להעמידם לפני אהרן ובניו ונאמר לו "וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַה'" - ומשמע כי משה הוא שצריך להניף. הפעם השלישית (פס' טו) באה לאחר המילים "וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד", כלומר, לאחר שנראה כי הטקס כבר הסתיים; ואף כאן נאמר "וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה". בביצוע, לעומת זאת, מתוארת הנפה אחת בלבד, שאותה עושה אהרן (פס' כא). לפנינו, אם כן, שתי שאלות בעצם: כמה תנופות היו? ומי עשה אותן - האם אהרן בלבד, או שמא גם משה?

רש"י (לפס' יא) פירש כי שלוש התנופות הן כנגד שלושת בתי האב של הלוויים:

שלש תנופות נאמרו בפרשה זו. הראשונה לבני קהת, לכך נאמר בם 'והיו לעבוד את עבודת ה'', לפי שעבודת קדש הקדשים עליהם הארון והשלחן וגו'. השניה לבני גרשון, לכך נאמר בם 'תנופה לה'', שאף עליהם היתה עבודת הקודש יריעות וקרסים הנראים בבית קדש הקדשים. והשלישית לבני מררי.

משמע מדבריו שאכן היו בפועל שלוש תנופות נפרדות, תנופה לכל בית אב. ואין לתמוה על כך שבביצוע מתוארת רק תנופה אחת, שהרי סוף סוף, כל אחד מבתי האב הונף רק פעם אחת. רש"י אינו מתייחס לבעיית זהות המניף, אך הוא יוכל ליישבהּ בנקל כפי שיישב אותה ראב"ע (לפס' יג וטו): "והנפת - בצִווי", כלומר, במילה "והנפת" אין הכוונה שמשה עצמו יניף, אלא שיצווה על אהרן להניף.[17]

רש"ר הירש, כפי שראינו, מסביר כי התנופה היא "ביטוי של הקדשה יעידה והפניה" לה', ובהתאם לכך הוא מבאר את שלוש התנופות כך:

בשלש הקדשות מתחנכים הלויים לעבודתם והן מתבארות בפסוקים טז-יט: ישראל מקדיש אותם לה', ה' מקדיש אותם לאהרן, אהרן ובניו מקדישים אותם לעבודת המקדש. נמצאת אומר: בשם ה', בשם האומה ובשם אהרן תופסים הלויים את מעמדם וממלאים את תפקידם; ושלוש הבחינות האלה של תפקידם מובאות לתודעתם על ידי שלוש התנופות. כאן תחילת מסירת הלויים מישראל אל ה': והניף וגו' לפני ה' מאת בני ישראל והיו לעבד את עבדת ה'.

על פי דרכנו במחצית הראשונה של השיעור, נוכל להציע פירוש דומה, ולפיו שלוש התנופות הן כנגד שלושת ההיבטים במעמדם של הלוויים: התנופה שבפס' יא היא כנגד נתינת הלוויים לאהרן ובניו, ועל כן המניף הוא אהרן; בפס' יג מדובר על "תְּנוּפָה לַה'", כלומר, זוהי תנופה כנגד לקיחת הלוויים לה', ומשה מצטווה לעשותה כנציג השכינה; ואילו התנופה שבפס' טו - הסמוך מלפניו לציווי "וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (פס' יד), ומאחריו לנימוק כִּי "נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (פס' טז) - היא כנגד לקיחתם מתוך בני ישראל, ואותה נאמר למשה לעשות בתורת נציגם של בני ישראל.

עד כה ראינו דעות הגורסות כי אכן היו שלוש תנופות. בכיוון אחר הלכו אברבנאל והמלבי"ם על אתר. לדעתם, היו רק שתי תנופות - תנופה על ידי אהרן ותנופה על ידי משה - אך התנופה הנזכרת בפס' טו היא חזרה וסיכום של האמור קודם לכן.

בהבנת טיבן של שתי התנופות הלכו מפרשים אלו בכיוונים דומים, אך לא זהים. המלבי"ם כותב כי שתי התנופות מייצגות את שני השלבים בתהליך המהותי של בחירת הלוויים: התנופה בפס' יא מייצגת את לקיחת הלוויים לה' במקום הבכורות, ואותה עושה אהרן; ואילו התנופה שבפס' יג מסמלת את נתינתם לכוהנים, ועל כן יש להעמידם קודם עשייתה "לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו", ומי שמבצע אותה הוא משה, שהרי הלוויים צריכים להינתן לאהרן על ידי מישהו אחר, ואין הוא יכול לתתם לעצמו.

באברבנאל הניסוח שונה מעט. לדבריו, שתי התנופות הן כנגד שני שעבודים שונים החלים על הלוויים: התנופה הראשונה היא כנגד שעבוד הלוויים למשכן ולעבודתו, וכאן מניף אותם אהרן, כנציג המשכן; ואילו התנופה השנייה היא כנגד שעבודם לכוהנים, ואותה עושה משה מן הטעם שהוסבר לעיל.

אשר לבעיית היחס בין הציווי על התנופות לבין תיאור הביצוע - שתנופת אהרן כתובה בביצוע במפורש ("וַיָּנֶף אַהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'", פס' כא), אך תנופת משה אינה מוזכרת - אברבנאל מסביר כי תנופה זו רמוזה במילים "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה עַל הַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם" (פס' כב), כלומר: שתי התנופות אכן מופיעות גם בתיאור הביצוע.

***

שני חלקיו של שיעור זה עסקו בבחירת הלוויים ובעבודתם. בחנּו את עיתוי הבחירה, את תפקידי הלוויים, את מעמדם ואת תהליך טהרתם וכניסתם לעבודה.

השיעור הבא יעסוק בע"ה בבחירת הכוהנים ובהשוואה בין הכוהנים והלוויים.



[1] ובפרט בשלוש פרשיות בספר במדבר: בציווי הראשון על קירוב הלוויים לעבודה והחלפת הבכורות בהם (פרק ג'), בציווי על טהרתם ומינוים לתפקידם (ח', ה-כב), ובדברי ה' לאהרן לאחר מרד קורח (י"ח, א-ז).

כמו בשיעור הקודם, גם בשיעור זה ההפניות לפסוקים מן המקרא הנן לספר במדבר, אלא אם צוין אחרת.

[2] לא עסקנו כאן בעניינם של שני מפקדי הלוויים (ג', יד-לט; פרק ד'). את ההבדלים בין המפקדים ביאר יפה ידידנו הרב תמיר גרנות בשיעורו בבית המדרש הווירטואלי לפרשת נשא ה'תשס"ז "מפקד הלויים ובחירת הלויים": המפקד בפרק ג', מבן חודש ומעלה, נועד לקבוע את מעמדם המיוחד של הלוויים כמחליפי הבכורות, בעוד שהמפקד בפרק ד', מבן שלושים שנה ומעלה, הנו חלק מארגון המחנה, והוא המשך למפקד העם.

[3] ואכן, הפרשייה שבה ומזכירה את בחירת הבכורות והחלפתם בלוויים, כלומר: כשם שהבכורות יִיצגו את בני ישראל למשפחותיהם, כך (באופן דומה, אך לא זהה) יְיַצגו אותם מעתה הלוויים, וכדברי ספורנו (שם, יט): "לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד - לעבוד אותה העבודה שהיתה ראויה לבכוריהם".

[4] פרשת פדיון 273 הבכורות העודפים על הלוויים מוכיחה מעל כל ספק כי הלוויים הנם חליפין ממשיים ללוויים, אחד כנגד אחד.

[5] אמנם יש כאן גם נקודת שוני: בעוד שהבכורות קדושים בקדושת פטר רחם, ביחס ללוויים אין מופיע מושג הקדושה, כלומר, הלוויים שייכים לה', אך אין בהם קדושה עצמית מיוחדת (במובן זה שונים הלוויים גם מהכוהנים, ובע"ה נרחיב על כך בשיעור הבא).

[6] הפרשייה בא', מח-נג עוסקת בתפקידם של הלוויים בתוך המבנה של מחנה ישראל (כפי שבואר בשיעור הקודם), אך אין בה עדיין ציווי מפורש להקריב את הלוויים לעבודתם.

[7] וכבר עמדנו בחלקו הראשון של השיעור על היישום המעשי הפרטני של ניסוחים עקרוניים אלו.

[8] דגם זה - שדבר ניתן לה', ואז נותנו ה' לכוהנים - מוכר גם ממקומות אחרים. דוגמה בולטת לכך היא מתנות הכהונה (הנזכרות אף הן בציווי לאהרן לאחר מרד קורח): "זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ כָּל קָרְבָּנָם לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי - קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ... כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' - לְךָ נְתַתִּים. בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם אֲשֶׁר יָבִיאוּ לַה' - לְךָ יִהְיֶה" (י"ח, ט, יב-יג; ועוד שם בפרשה). וכפי שניסחו זאת חז"ל: "שאני מתנות כהונה, דכי קא זכו - משלחן גבוה קא זכו" (בבא קמא יג ע"א, ובלשון דומה במקומות נוספים בש"ס).

[9] החציצה גופה מכוונת הן כלפי פנים הן כלפי חוץ. כלפי פנים, יש לשמור על הקודש מהנזקים האפשריים במגע מתמיד עם החול (טומאה, מעילה, זלזול). כלפי חוץ, יש להגן על החול מפני התוצאות ההרסניות של מגע בלתי-מבוקר עם הקודש - "וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (א', נג) (וראה בשיעור הקודם).

[10] בדברינו כאן הדגשנו את הרצף וההמשכיות בין לקיחת הלוויים לה' מתוך בני ישראל לבין נתינתם לאהרן ולבניו. נציין כי במאמרו הנזכר בהערה 2 עומד הרב תמיר גרנות דווקא על ההבדלים בין שני התהליכים. הוא רואה בתהליכים אלו ביטוי לשתי בחירות שונות של בני לוי - בחירתם למשרתי הכוהנים, ובחירה עצמאית שלהם לה' - וקושר את המעמד הכפול הזה של הלוויים לשני מפקדיהם.

[11] במילה "וְהִטֶּהָרוּ" הכוונה אולי לטבילה, שאף היא חלק מרצף הפעולות של טהרת טמא מת (שם), וייתכן שכך משמע בחזקוני על אתר. וראב"ע פירש: "וכבסו בגדיהם - ואחר כן יהיו טהורים בטהרם במי חטאת".

[12] וביתר הרחבה בחזקוני: "ולקחו פר בן בקר - לחנכת עבודתם. דבר אחר: ולקחו פר בן בקר, לפי שהבכורות עבדו עבודת כוכבים בהוראת אחרים במעשה העגל, כדכתיב 'ויאמרו אלה אלהיך ישראל' (שמות ל"ב, ד), ומצינו שהצבור מביאין פר לעולה בהעלם דבר של צבור, כדכתיב 'והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה' וגו' (במדבר ט"ו, כד)".

[13] אמנם חזקוני, בניגוד לרש"י, טוען כי הפר השני לא בא על עבודה זרה, אלא "בו מלאו ידי הלוים, והיה מלואים". והוא מוסיף כי הבאת פר לחטאת, ולא שעיר, נועדה להדגיש שקרבן זה אינו בא על חטא העגל: "חלק הכתוב להם ללוים כבוד שלא הביאו שעיר לחטאת, שאילו כך היה נראה שעל כפרת עבודת כוכבים בא, והם לא נכשלו בה".

[14] אמנם גם סמיכה על קרבן משמעה בעצם החלפה והמרה: המקריב מורה כי הבהמה היא תחתיו, וכל מה שייעשה לה, ראוי היה שייעשה לו (ראה רמב"ן ויקרא א', ט). אך מכל מקום, ברור כי הפירוש שזוהי סמיכה על קרבן מעניק לה משמעות ספציפית יותר, ויוצק תוכן חדש לתפקידם של הלוויים בתהליך כולו.

[15] המונח "הקדשה" בא כאן בהשאלה בלבד, ראה הערה 5.

[16] ושוב: מובן כי גם הנפת קרבן משמעה הפניה והַכְוונה לה'; אבל פירוש הנפת הלוויים כהנפת קרבן נותנת לה משמעות מסוימת יותר.

[17] ראייתו של ראב"ע מפס' יב, שם נאמר למשה "וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה לַה'" - וברור כי אין הכוונה שמשה עצמו יקריב את הפרים, אלא שעליו לומר לכוהנים לעשות זאת.