שיעור 9 - איגרת מד פסקה ד - סגולת עם ישראל או סגולת ר' ישראל?

  • הרב תמיר גרנות

איגרת מד פסקה ד (המשך) - סגולת עם ישראל או סגולת ר' ישראל?

שיעור זה ממשיך את השיעור הקודם על איגרת מד. כפי שהבטחתי, נתייחס לקטע שצוטט מ"אורות" - ובייחוד לסוגיית היחס בין הפרט לאומה - ונדגיש היבט נוסף של רעיון הסגולה במשנת הרב. הבה נעיין שנית בקטע שחתם את השיעור הקודם:

כשהחיים פורחים, כשיש להם גלויי היצירה והמדע הראויים, אי אפשר כלל שהדעות תהיינה קבועות רק על פי מטבע אחת וסגנון אחד. סדורי הצביון שבהם הולכים תמיד ממטה למעלה, ממלוי של חיים מדה מועטת למלוי חיים במדה מרובה, מזהר קלוש לזהר עז ומקרין.

אבל כל זה הוא כשיש להם, עם היצירה והמדע החפשים, הבסיס היסודי של רוח האומה היחידי, של השאיפה אל הטוב הא-להי המונח בטבע נשמתה. אירופה נתיאשה בצדק מא-להים, אשר לא ידעתו מעולם. יחידי האנושיות הסתגלו אל הטוב העליון, אבל לא אומה שלמה. איך עורגים אל הטוב אל הכל לא תוכל כל אומה ולשון להבין, וקל וחומר שלא תוכל להטביע בזה את החותם של יסוד קיומה. על כן כשגברה בימינו הלאומיות וחדרה אל תוך מערכת הפלוסופיה, הוכרחה האחרונה להעמיד סמן-שאלה גדול על כל התוכן של המוסר המוחלט, הבא באמת לאירופא רק בשאלה מאת היהדות, וככל זמורת זר לא יוכל עדיין להקלט ברוחה.

אותנו, אם נהיה מה שהננו, אם לא נתגבר להתעטף בשמלת זרים, אין שאלת המוסר דוקרת כלל. הננו חשים בקרבנו כולנו, כללות אומתנו, שהטוב המוחלט, הטוב אל הכל, לזאת ראוי לכסוף, ועל יסוד זה ראוי ליסד ממלכה ולהנהיג פוליטיקה, ואנו רואים מבשרנו שהטוב המוחלט הוא הטוב הא-להי הנצחי שבמציאות כולה, והננו שואפים תמיד לצאת בעקבותיו במובן לאומי וכללי. על כן האהבה הא-להית והדבקות בא-להים היא לנו דבר עצמי אשר לא יוכל להמחק ולהשתנות... (אורות עמ' נב).

ננסה לנסח בנקודות את העולה מתוך קטע זה:

1. כשחיי החברה והתרבות של העם הם במצב של תסיסה ויצירה, מביאים הם לידי מגוון של יצירות, רעיונות וסגנונות, שלכולם מקום כחלק מהביטוי הלאומי.

2. הריבוי והמגוון מתקבל כחיובי בתנאי שהכול קשור בשאיפה היסודית של האומה אל "הטוב הא-לוהי". הכוונה אינה דווקא לטוב המוגדר על פי ההלכה או שנעשה מתוך תודעה דתית מוגדרת, אלא למובן המטפיזי של המונח, כלומר: לא ניסיונות בודדים וחלקיים ליצור חלקות של אישיות, רעיוניות או מעשיות של טוב - שהוא חלקי מבחינת מגמותיו, מבחינת התחומים שאליהם הוא מכוון או מבחינת קבוצת האנשים שלה הוא דואג - כי אם שאיפה אמתית לגילוי הטוב השלם המצוי באדם ובעולם ולתיקונו השלם של כל היש, שאיפה נעלה שכל אדם וכל קבוצה מוצאים נתיבות אישיות משלהם לקידומה במציאות ולניסוחה כאידאולוגיה מעשית.

3. השאיפה אל הטוב הא-לוהי בצורתה הלאומית היא ביטוי של אופייה של האומה הישראלית, ואין לה אח ורע באומות. אמנם יש שאיפה לטוב הא-לוהי אצל יחידים מבין אומות העולם, אבל היא אינה מתגלה בחברה ובעם בכלל; שם שולטים האינטרסים הפרטיים, והטוב הוא פרטיקולרי, וודאי אינו כללי וא-לוהי.

4. הזרם הלאומי-רומנטי שהתחזק באירופה בסוף המאה הי"ט כתנועה מודרנית ריאקציונית, יש בו ניגוד לרוח המוסרית-הומניסטית שאפיינה את אירופה הנאורה של ראשית המודרנה. בתודעה המערבית קשור המוסר בנורמות של יחידים, ולכן הוא אוניברסלי, על-לאומי. הלאומיות, לעומתו, היא אגואיסטית-שוביניסטית, עסוקה בעצמה; הטוב שלה הוא הטוב הפרטי. עם לא יוותר על טובתו האישית מתוך הקרבה, מה שיכול היחיד לעשות. התוצאה היא שהלאומיות מופיעה כשלילת המוסר, או לפחות כנייטרלית כלפיו.

5. השאיפה אל הטוב הא-לוהי היא תכלית הלאומיות הישראלית ונשמת אפה, לכן הסתירה שבין לאומיות למוסריות כלל אינה קיימת אצלה.

להלן נרחיב על נקודות 3 ו- 5.

השאיפה אל הטוב הא-לוהי כמייחדת את הלאומיות הישראלית

זוהי נקודה חשובה מאוד במשנת הרב, והיא מהווה מקור לאי-הבנות רבות. לאחרונה ראיתי באתר אינטרנט חילוני העוסק בניגוח אובססיבי של כל מה שקשור בתורה ובאמונה ציטוט של הקטע הבא:

ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה, מאוייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמת הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי (אורות, עמ' קנו).

פסקה זו צוטטה יחד עם עוד כמה פסקות כדי להראות שבמחשבת ישראל מבוססים גזענות ואפליה מהותיים. טענה מצערת זו, יסודה באי-הבנה (כפי שקורה לא מעט). כפי שלמדנו, המונח "הנשמה הישראלית" מגדיר את האופי הפנימי-רוחני, המהות השכלית והרצונית, של כנסת ישראל - כלאום, ולא כיחידים; בדומה לכך מכוון גם הביטוי "נשמת הגויים כולם" לנשמה הלאומית של הגויים. זאת אומרת: הרב אינו מתייחס כאן להבדל בין יהודי לגוי במובן האישי, כי אם להבדל בין אופיים הרוחני של ישראל לבין זה של האומות.

במובן מסוים נכון אפילו לומר שלאומות כלל אין נשמה, שכן חייהן הלאומיים אינם קשורים בשאיפות מוסריות או רוחניות אלא רק באינטרסים חומריים ומעשיים, או לפחות שהממד הנשמתי שלהן מנותק מהצדדים החומריים-נפשיים של הקיום.

נקודה זו הייתה בסיס לאי-הבנה גם בהתכתבות בין אלכסנדרוב לבין הרב קוק:

זכורני שהוא [הכוונה לרב קוק] מזכיר לשבח את החכם ו. סולובייב אך כפי הנראה שאך שמעו שמע... כי לוּא קרא את ספרי הפילוסוף הזה כי אז בטח היה נוכח לדעת כי גם מגדולי הרוח הנוצרים לא זר המושג של עבודה מאהבה ויראת הרוממות במובנה היותר טהור ונעלה... (ש' אלכסנדרוב, כתבי מחקר ובקורת, עמ' 28).

והרב משיב לאלכסנדרוב:

כן מה שמזכיר כתר"ה אותי, שהציורים של אהבה העליונה אינם מיוחדים דוקא לישראל, כי טובי חושבי אומות העולם גם הם מדברים בזה. לא אמרתי מעולם שהידיעות העליונות חסרות הן למין האנושי. אם היו חסרות בטבע, לא היתה שום תקוה להעלותם למרומי האושר שאנו מקוים לו, אלא שהן עלומות הרבה, ואינן חיות בלב האומות במהותן הלאומית, ובנחלת ד' האהבה הא-לקית היא צביונה הפנימי, שחייה הלאומיים נובעים ממנה. וממילא מוכרח הדבר, שיהיה גם כן הפרש, בין האישים הפרטיים, אף על פי שההבדל הוא לפעמים מתעלם מאד, שמכל מקום רוח הכלל חלק ממנו שורה הוא על כל יחיד, על כן אומר גם היחיד בשמחה "שלא עשני גוי" (אגרות א, איגרת קי, עמ' קלה).

דברי הרב נראים ברורים: ההבדל בין ישראל לאומות אינו הבדל גנטי. אם נשווה סתם יהודי לסתם גוי מבחינת תכונות האישיות, הפוטנציאל, הנטיות או התשוקות, אין הכרח שנמצא הבדל כלשהו, ואפשר בהחלט שיהיה יהודי שלא תימצא אצלו אותה נטייה של דבקות א-לוהית ושל שאיפה לטוב כללי, ולעומתו גוי שיבטא במעשיו ובדעותיו את השאיפות הדתיות והמוסריות השלמות ביותר.

ההבדל הוא בציבור, ביחידה הלאומית. כפי שכבר למדנו, העם אינו רק אוסף של יחידים המאוגדים לצורך אינטרס כלשהו; עם הוא ישות אורגנית, שיחידיו הם לו כאברים. לכן אפשר לדבר - לא כמטפורה אלא בממש - על נשמת הכלל, על אופיו ועל מהותו, כעל בעלי קיום נפרד ממעשיהם ומחשבותיהם של היחידים השייכים לעם.

נכון אמנם, מוסיף הרב, שאחד מחלקי האישיות של היחיד הוא הצד הלאומי (כפי שראינו גם בתחילת האיגרת), ודבר זה מעניק יתרון לישראל גם כפרטים: ליהודי יש מקור יניקה והשפעה ממהותה הא-לוהית והמוסרית של האומה, בעוד שהקשר של הגוי לאומתו מתבטא לכל היותר ביסודות החומריים או התרבותיים.

כאשר גוי מצליח להגיע להשגה דתית או מוסרית נעלה, הדבר נובע מן הגילוי הא-לוהי שבנשמת האדם שלו. הפוטנציאל הדתי והמוסרי השלם, קובע הרב, מוכרח להיות טבוע בנשמת האדם הכללי; האדם הוא "הומורליג'יוס", וזהו נתון אוניברסלי, ולא פרטיקולרי, שאם לא כן, אין בסיס לשאיפה של השתלמות האנושות כולה ולקיום החזון "ומלאה הארץ דעה את ה' ". ניתן היה אמנם לטעון שחזון זה מתאר נס, בריאה חדשה; אך כזכור משיעור 1, הרב רואה את העולם כמצוי במסלול של השתלמות, של יציאה מן הכוח אל הפועל, ולכן אין זה פלא שיחידים מבין אומות העולם מקדימים את ההתפתחות הכללית.

להשלמת העניין חשוב לעמוד על היבט נוסף שלו. המוסר השלם - המוסר של הטוב הא-לוהי המתגלה במציאות - הוא פנומן חברתי-לאומי מעצם הגדרתו. יישום עקרונות מוסריים בחיים מלאים, הכוללים יחסים חברתיים, חוק, פוליטיקה, צורות שלטון וכל שאר ההיבטים הקשורים לחיי הכלל שיש בהם מגמות אידאליות, אפשרי רק במסגרת החברתית; היחיד בעל המוסר אינו משנה את המציאות בכללה. זו גם הסיבה שרבים מהאישים הדתיים והמוסריים הדגולים היו דווקא אנשים שפרשו מן העולם ולא החשיבו את החיים הממשיים: לאנשים אלה לא הייתה סביבה מתאימה לממש בה את האידאל המוסרי שלהם.

המודל של חברה-עם השואפים אל הטוב ומנסים ליישמו בממד החברתי-לאומי הוא אפוא תנאי להחלת המוסר הא-לוהי על המציאות כולה, שכן מקיומו החברתי הנעלה של ישראל ילמדו הלאומים כולם:

אין המדינה האושר העליון של האדם. זה ניתן להאמר במדינה רגילה שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידיאות, שהן עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם נוגעים בה. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהוויתה תוכן האידיאלי היותר עליון שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון. אמת, שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול (אורות עמ' קס).

העמדה ההומניסטית שהאושר הגדול ביותר הוא אושרו של היחיד, והמדינה נועדה לאפשר ליחידים לממש את אושרם, נובעת מתפיסת עולם הרואה במדינה פונקציה טכנית-חומרית, ובמוסר - שאלה של חובה או מידה אישית. אנו, לעומת זאת, רואים במדינה זירה למימוש המוסר הא-לוהי, וממילא תלויים שלמותם ואושרם הגדול של החיים האנושיים בייסודה של מדינה אידאלית מבחינה מוסרית ודתית.

מוסריות ודתיות בזהות הלאומית

נקודה 5 דלעיל עשויה לעורר בלבול מסוים: בשיעורים הראשון והשני ראינו שהמהות של כנסת ישראל מתגלה באידאל של הקריאה בשם ה' - פרסום הרעיון המבוטא באמונה בשם ה' - בעוד שבשיעור זה ובסוף השיעור הקודם הודגשה דווקא הבחינה המוסרית של השאיפה אל הטוב השלם בחיים הפרטיים והלאומיים. הבדל זה משקף דגשים שונים העולים בדברי הרב עצמו. יש קטעים שבהם מנסח הרב את הזהות הישראלית בבחינה הדתית, כמו זה:

אמנם בישראל מונחת התכונה הא-להית במעמקי טבע נשמת האומה. הצמאון לדעה והרגשה א-להית, בתכלית עליונותה וטהרתה, היא לו הנקודה שהחיים מורגשים בה, והעידונים הנובעים משלמות ציור זה בכל רחבי החיים ועמקיהם הן המגמות האסתתיות. הדעה הפנימית, המכרת שבמילוי תשוקה עליונה זו הכל מתמלא, שאין שום דבר מכל מגמות החיים ועדוני החיים סדרי החיים ותכניהם, שלא יהיה כלול בתוך נקודת עולמי עולמים זאת, הכרה זו היא ענין מיוחד לישראל מונח בטבע האומה, מתגלה בהכרה פנימית אפילו להמוני המונים, והולכת ומתחוורת ומתבררת לסגולי הסגולות בכל דור ודור. הענין הא-להי, בתוך כל ערך החיים בעומק מבע הנשמה בהתאמה ללשד המחיה את ההיסתוריה הלאומית, המתגלה בכשרון של יצירת הנבואה בבחירי בניה, המביאה למדרגת עם עולם, שכל האנושיות תכיר את סגולת נשמתה... (אורות עמ' סד).

ויש קטעים שבהם הוא מעמיד את הזהות הישראלית על הנטייה המוסרית, השאיפה לטוב מוחלט וכללי:

עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל (אורות עמ' קלט).

לאור מה שלמדנו ברור שאין כאן אי-בהירות או מגמות שונות כי אם שני צדדים של אותו רעיון. רעיון האמונה הישראלית עומד על היחס לאידאלים הא-לוהיים, ולכן משמעותו העיקרית היא החיים הא-לוהיים - יישומם של האידאלים הא-לוהיים במציאות.

נסכם דיון זה בקטע מהמאמר "עבודת א-להים" (שחלקים ממנו ציטטנו בשיעור הקודם), הכולל את עיקרי הדברים:

אבל ההכרה המבוכרת שהיא מיוחדת לישראל, "בני בכורי ישראל", "כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה בתאנה בראשיתה", והיא העיבוד של האידיאלים הא-להיים, לעבדם לשכללם, להשתדל לשגבם, להאדירם בעם, באדם, ובעולם. וזה הוא עומק הדעה של "עם חכם ונבון - אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת", המלאה אידיאלים נשאים ועצות א-להיות אדירות ונאמנות איך להוציאם מן הכח אל הפועל לדור דורים; זאת היא עבודת ד' הנאורה, עבודת בנים החשים בקרבם יחש פנימי אל אביהם מחוללם מקור הטוב החיים והאורה (אדר היקר עמ' קמה).

לעיון נוסף

1. בפסקה הבאה מדבר הרב על מהותו של משיח בן יוסף ומפרש את מחלוקתם של חז"ל (סוכה נב ע"א) במדרש פסוקי המספד בזכריה (י"ב, י), שהם המקור לרעיון משיח בן יוסף. הסבירו לאור מה שלמדנו: מדוע הריגת משיח בן יוסף ושחיטת יצר הרע הם בעצם שתי פנים של אותו הדבר?

במשיח בן יוסף מתגלה התכונה של לאומיות ישראל מצד עצמם. אמנם התכלית האחרונה אינה התגדרות התיחדות הלאומיות בלבדה כי אם השאיפה לאחד כל באי עולם למשפחה אחת לקרא כולם בשם ד', ואף על פי שזה צריך גם כן מרכז מיוחד מכל מקום אין הכונה כולה רק המרכז כי אם פעולתו גם כן על הכלל הגדול. וכשצריך העולם לעבור ענין הלאומיות אל הכללות צריכה להיות גם כן כעין הריסה אל הדברים שהושרשו מצד הלאומיות המצומצמת, שיש עמה המגרעות של אהבה פרטית יתרה. על כן עתיד משיח בן יוסף ליהרג, ומלכות אמתית וקימת תהיה משיח בן דוד. וכשמדת הכוסף אל הטוב הכללי מגיעה לביטול ערכה של התיחדות הלאומיות, הנה עוד צעד אחד והרע יהיה מבוער גם כן מחיי היחידים, נמצא שביטול יצר הרע והריגת משיח בן יוסף קרובים הם בענינם זה לזה. לפיכך נחלקו חז"ל בפ' החליל על הפסוק "והביטו... את אשר דקרו", אם הוא על משיח בן יוסף שנהרג או על יצר הרע שנהרג (אורות עמ' קס).

2. אני מצרף כאן פִסקה מדברי המהר"ל, שבה הוא מתבטא בנושאים שבהם עסקנו. המהר"ל הוא ממקורותיו החשובים של הרב, לכן חשוב לראות את דבריו בנושא ולבחון מה לקח מהם הרב ומה הוסיף או שינה. חִשבו: האם דברי הרב הם המשך לדברי המהר"ל, או אולי הם פולמוס עִמו?

אך אם התמיה הוא על דבר זה, כי איך תהיה האומה הקדושה העליונה, שבחר השם יתברך בה (דברים ז', ו), יגיע לה השפלות כמו זה, ויגיעו מהפך אל הפך. הלא בארנו מזה קצת בחבור גבורות ה', עיין שם. ובמקום זה נוסיף ביאור, להעמיד אותך על שורש הדברים.

וזה כאשר ישראל מיוחדים ונבדלים מכל האומות, אשר הם במדרגה החומרית, וישראל במדריגת הצורה. ודבר זה בארנו פעמים הרבה, כמו שאמרו חז"ל (יבמות סא ע"א) "אתם קרויין אדם, ואין האומות קרויין אדם". כאילו דבר פשוט הוא אצלם שמדרגת ישראל בערך אל האומות, כמדרגת האדם אל בעלי חיים הבלתי מדברים. וזה כי האדם נבדל מן הבעלי חיים במה שאין האדם חומרי גשמי כמו שאר בעלי חיים, והאדם הוא שכלי. וכך מדריגת ישראל, שהם נבדלים מן החומר, ואינם מוטבעים בחומר. וכאילו אצל ישראל בטל החומר אצל הנפש, ואין החומר רק נושא שעליו רוכב הנפש, ובטל החומר הזה אצל רוכבו, כמו שבטל וטפל החמור אצל מי שרוכב עליו. וכך ענין ישראל כאשר עושים רצונו של מקום, ואז הם צורה נבדלת בלבד. ואילו אצל האומות הוא ההיפך, כאילו היה הנפש בטל אצל הגוף, וכאילו היה כולו גוף וחומר בלבד.

וכבר התבאר בראיה ברורה כי הנפש גובר בישראל. וזה נודע מן המדה הפחותה שבישראל, שהעיד עלינו יוצרנו "כי עם קשה עורף אתה" (דברים ט', ו). רוצה לומר שהם בלתי מקבלים תוכחה, ואינם שומעים מוסר, והם עם קשה עורף. ודבר זה בשביל שאינם חומריים, שהחומר בלבד הוא מקבל התפעלות. ולא כן דבר שהוא כמו הצורה בלבד, שהוא עומד קיים ואינו מתפעל. ולפיכך ישראל הם עומדים במדתם, ואינם מתפעלים לקבל תוכחה. ועוד אמרו ז"ל (ביצה כה ע"ב) כי ישראל הם העזים שבאומות. וזה מפני כי כל זה יש לו כח הצורה. ועוד האריכו עליהם במסכת ביצה (שם) שהם עזים כמו אש. וכל זה מפני שהם נבדלים מן החומרי, כי האש - שהוא להב - אין בו גוף, והוא קשה וחזק, וכך הם ישראל שאינם חומריים, לכך הם קשים לקבל התפעלות. ואילו האומות הם קלים להתפעל, ולקבל תוכחה ומוסר. ובשביל כך אמרו ז"ל (ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ה) שלא היה יונה רוצה ללכת בשליחותו של מקום לנינוה, שידע כי הגוים קרובי תשובה הם, ובודאי יחזרו בתשובה, ויקבלו תוכחה ומוסר מן הנביא אשר מוכיח אותם, כמו שעשו (יונה ג', ד-י), ויחייבו את ישראל; שהאומות חוזרים בתשובה, ואילו ישראל אין חוזרין בתשובה כלל. וכל זה מפני כי האומות הם הפך ישראל; שכמו שישראל הם קשה עורף, ועומדים במדתם מפני שאינם חמריים, לכך אינם מתפעלים, כך האומות שהם חומריים, הם מתפעלים ומוכנים לקבל התפעלות, כמו שהחומר הוא מקבל התפעלות, ולכך הם מקבלים דברי תוכחה וחוזרין בתשובה. כי כאשר מוכיח אותם, הם מתפעלים ומשנים דרכם.

והתבאר לך שיש בישראל כאילו היה החומר בטל אצל הנפש. וזה שאמרו (יבמות סא ע"א) " 'אדם אתם' (יחזקאל ל"ד, לא) - אתם קרוים אדם ולא האומות קרוים אדם". וכאשר אתה עומד על ענין זה תדע, כי יש לישראל משפט הצורה הנבדלת, ולאומות משפט החומר. וידוע כי הצורה שהוא פועל ומושל בחומר. ולכך כאשר ישראל עושים רצונו של מקום, הם באמת מושלים על כל האומות, ואז מקוים "ונתנך ה' על כל גוים" (דברים כ"ח, א). ובשביל כך אין ראוי אל הצורה הפחיתות ויציאה מענין הראוי לה, כי זה הוא ענין עצם הצורה בעצמה, שהיא שלימה בלא חסרון. ואין ענין הזה בדבר שהוא חומרי, כי אין עצם החומר שהוא שלם... וכאשר אין הצורה כאשר ראוי להיות, הרי כאילו אין לה מציאות כלל. ולכך כאשר ישראל, שיש להם משפט ומדריגת הצורה, שראוי לה השלימות, והם במעלתם - הם על הכל. אבל אם יוצאים מן השלימות, שאז כאילו חס ושלום אין להם מציאות כלל, וכאילו הם נעדרים. כי הצורה - כאשר אינה בשלימות שלה - יש לה בטול, והכל מושלים עליה (נצח ישראל, פרק יד).