שיעור 9 / כמות המזון החייבת ברכה

  • הרב חיים נבון

א. השיעור המחייב ברכה ראשונה

במשנה נאמר:

"...וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה, נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה, ולא בירך אחריו" (סוכה כו ע"ב).

מכאן דייקו הראשונים שדווקא לברכה שאחרי האכילה נחוץ שיעור מסוים, אך ברכה ראשונה אין לה שיעור. אסור ליהנות מן העולם בלא ברכה, ולכן תמיד חייב לברך לפני האכילה (רש"י שם; תוספות שם; רי"ף ברכות כז ע"א; רא"ש ברכות פ"ו סימן טז). וכן פסק השולחן ערוך (או"ח ר"י, א).

אמנם, הכלבו (סימן כד) כתב בשם רב אחא משבחא שעל פחות מכשיעור אין צריך לברך ברכה ראשונה, ותלמידי רבנו יונה (ברכות כז ע"ב) כתבו שעל פרי פחות מכשיעור מברך שהכול – אך, כאמור, נדחו דבריהם.

ב. טעימה

הגמרא דנה בשאלה האם טעימה ("מטעמת") חייבת בברכה:

"מטעמת אינה טעונה ברכה, והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום. עד כמה? רבי אמי ורבי אסי טעמי עד שיעור רביעתא"                                               (ברכות יד ע"א).

הראשונים נחלקו מהי ה"טעימה" המדוברת. לדעת רבינו חננאל, מדובר באדם הטועם ופולט את האוכל. בפירוש דעתו נחלקו הראשונים הבאים אחריו: לדעת הרא"ש (ברכות פ"ב סימן ו), פטור מברכה אף אם טעם ופלט בשיעור העולה על רביעית, והסתייגות גמרא "עד שיעור רביעתא" אמורה דווקא לעניין קביעתה השניה, שטעימה מותרת בתענית. לעומת הרא"ש, בספר אוהל מועד פירש שהמגבלה של שיעור רביעית נוגעת אף לפטור מברכה. הבית יוסף (או"ח ר"י) ביכר את פירושו של הרא"ש לדברי רבינו חננאל, מאחר שמסתבר יותר שחיוב ברכה תלוי באכילה ולא בהנאת הגרון בלבד – ולכן אם פולט אינו חייב בברכה אף בשיעור הגדול מרביעית.

לעומת רבינו חננאל, הרמב"ם (הלכות תעניות א', יד) כתב שמותר לטעום בתענית בלי לבלוע; אך לגבי הלכות ברכות (א', ב) לא הזכיר מגבלה זו, שאין לבלוע. ומשמע שאפילו אם טעם ובלע, עד רביעית - אינו חייב לברך ברכה ראשונה. וכן אפשר לדייק מהרי"ף (תענית ד ע"א). וביאר הט"ז (או"ח ר"י ס"ק ד) שאמנם אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, אבל כאן אין כוונתו ליהנות, אלא רק לטעום.

השולחן ערוך (או"ח ר"י, ב) הביאם כסתם (רמב"ם) ויש אומרים (רבנו חננאל), ומשמע שפסק כדעת הרמב"ם, שהטועם ובולע עד רביעית אינו מברך (ואם טועם ופולט - אינו מברך אף בשיעור גדול יותר). וכן כתב בבית יוסף, וכן פסק הרמ"א, שספק ברכות להקל. אך המגן אברהם (שם ס"ק י) טען ששום פוסק (קדמון) לא כתב במפורש שהבולע פטור מלברך, ולכן חייב לברך אם בולע אפילו מעט. והמשנה ברורה (שם ס"ק יט) כתב שכמה אחרונים פסקו כרמ"א. וכך היא הפסיקה המקובלת, שספק ברכות להקל, ואינו מברך על טעימה, אף אם בלע אחר כך כמות קטנה (השולחן ערוך המדבר על משקה הזכיר שיעור רביעית; לעניין מאכל מוצק השיעור הוא כזית [שם ס"ק יד]). וכתב (בעקבות החיי אדם) שטוב שמי שרוצה לבלוע שיתכוון ליהנות מהמאכל בתורת אכילה, ואז יברך עליו.

עוד טען המגן אברהם (שם ס"ק ו) ש"הטועם" הכוונה לאדם שטועם באמצע הבישול, כדי לדעת אם צריך להוסיף מלח או תבלין. אך אם טועם לאחר תום הבישול כדי לדעת האם התבשיל הצליח - זה נקרא אכילה לכל דבר. אך האליה רבה והפרי מגדים טענו שגם זה בכלל טעימה שאין מברכים עליה, וכמוהם הכריע המשנה ברורה (שם ס"ק יג).

עוד כתב המגן אברהם (שם ס"ק ט) שדין לועס ופולט כדין טועם ופולט. וכן כתב המשנה ברורה (שם ס"ק יח), שהלועס לתינוק, אפילו הרבה, אינו מברך, משום שאינו בולע.

המגן אברהם (שם ס"ק ט) העלה ספק, האם צריך לברך על עשן סיגריות: האם דומה לטועם ופולט, שאין מברכים עליו, או שמא לריח, שמברכים עליו (וקל וחומר כאן שהגוף נהנה ממנו, שלפעמים מביא לתחושת שובע). ופסק המשנה ברורה (שם ס"ק יז) שאין מברכים עליו. וכל שכן בימינו, לאחר שנתגלה שעשן הסיגריות מזיק מאוד לבריאות.

ג. השיעור המחייב ברכה אחרונה

שיעור כזית

בגמרא בברכות (לט ע"א) נאמר שמברכים ברכה אחרונה על שבעת המינים רק אם אכל כשיעור זית בינוני. ר"י טען שברכת "בורא נפשות", שאינה ברכה חשובה, מברכים על כלשהו. אך התוספות דחו את דבריו (ברכות לט ע"א). וכן משתמע מדברי הרמב"ם (הלכות ברכות ג', יב), שגם ברכת "בורא נפשות" מברכים רק אם אכל כזית. וכן פסק השולחן ערוך, שהאוכל פחות מכזית, בין מפת בין משאר מאכלים, אינו מברך לאחריו כלום (או"ח ר"י, א).

עוד טען ר"י שאם אכל משבעת המינים פחות מכשיעור - יברך לאחר האכילה בורא נפשות. והראשונים דחו את דבריו.

"ברייה"

רבי יוחנן אכל זית אחד, ובירך אחריו ברכה אחרונה. רבי ירמיה שאל: איך נהג כך רבי יוחנן?! הרי ברכה אחרונה מברכים רק על שיעור "כזית", שהוא שיעור נפח של זית שלם, כולל גרעינו. ורבי יוחנן, כמובן, לא אכל את הגרעין של הזית! השיב לו רבי זירא: שיעור "כזית" מתייחס לזית בינוני, ורבי יוחנן אכל זית גדול. הנפח של זית גדול בלי גרעין אינו קטן מהנפח של זית בינוני עם גרעין (ברכות לח ע"ב-לט ע"א).

בירושלמי העלו אותה קושיה על רבי יוחנן, והשיבו באופן שונה: על "ברייה" (היינו, יחידה אורגנית שלמה) מברך אפילו אם היא קטנה - "אפילו אכל פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רימון - שהוא טעון ברכה לפניה ולאחריה" (ירושלמי ברכות פ"ו ה"א). התוספות (ברכות לט ע"א) כתבו שהתלמוד הירושלמי חולק בזה על התלמוד הבבלי (שאינו מזכיר כלל את השיקול של "ברייה"), ואין הלכה כירושלמי. וכך כנראה פירשו הרי"ף והרמב"ם, שהשמיטו לחלוטין את דברי הירושלמי.

אך הוסיפו התוספות (שם) בשם רבנו יוסף שלדעתו אין כאן מחלוקת, אלא הבבלי חשב שמדובר בזיתים שהוסרו גרעיניהם ונמלחו, ולפיכך אינם נחשבים עוד "ברייה", והירושלמי חשב שרבי יוחנן אכל זית שלם (הרא"ש [ברכות פ"ו סימן טז] כתב שאולי היו אלו שני מעשים שונים, שרבי יוחנן אכל שני זיתים בשתי הזדמנויות שונות, והלכה כשניהם). תלמידי רבנו יונה (כז ע"ב באלפס) כתבו לתרץ שדווקא זית אינו ברייה, משום שאין נוהגים לאכלו עם גרעינו, ומראש עתיד להוציא ממנו את הגרעין ולפגוע בשלמותו. אך ענב אחד או גרגר רימון אחד - ברייה היא, ומברכים עליה ברכה אחרונה לדעת הכול.

הרא"ש (ברכות פ"ו סימן טז) והטור (או"ח ר"י) כתבו שכיוון שיש ספק בדבר, נכון להיזהר שלא לאכול ברייה שקטנה מכזית, כי ספק האם צריך לברך אחריה או לא. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח ר"י, א). הרמ"א כתב שאם הוציא את הגרעין מן הזית שוב אינו נקרא ברייה. הגר"א הסביר שלדעת הרמ"א אין להבחין כאן בין פרי שרגילים לאוכלו עם גרעינו לבין פרי שאין רגילים לאוכלו עם גרעינו, ובכל מקרה נחשב ברייה רק אם אכל את הפרי עם הגרעין.[1] וכן פסק המשנה ברורה (שם ס"ק ז, ושער הציון שם ס"ק כב).[2]

הפוסקים מסכימים שקליפה שאין נוהגים לאוכלה, אם קילפוה מהפרי - עדיין נחשב ברייה. אך אם נוהגים לאוכלה ובמקרה זה קילף אותה - הקילוף מפקיע מהפרי מעמד של ברייה (פסקי תשובות ר"י, ד).

עוד העיר המגן אברהם (שם ס"ק ג) שקטנית אחת נחשבת ברייה, אף שיש הרבה בשרביט אחד. ועל פי זה פסקו שגם כל אלו דינם כברייה: פלח של תפוז, גרגר תירס, גרעין חמנייה, גרעין דלעת, גרגר שומשום ופרג (אלא אם כן נתנם על המאפה, שאז בטלים לו) (פסקי תשובות ר"י, ג).

אם נתרסקה הברייה לפני שאכלהּ, או שנתחלקה לשניים - שוב אינה נחשבת ברייה (משנה ברורה שם ס"ק ו, שער הציון שם ס"ק כא). והוא הדין אם נפל ממנה קצת על ידי בישול (משנה ברורה שם ס"ק ז).

לסיכום, טוב להיזהר שלא לאכול פרי או ירק שלם וקטן מאוד, הנחשב ברייה לפי ההגדרות שנידונו כאן, בכמות קטנה, הפחותה מכזית; זאת משום שנכנס לספק האם צריך לברך אחריו או לא. ואם בכל זאת אכל בכמות זו - לא יברך.

שיעור שתייה לעניין ברכה אחרונה

התוספות (סוכה כו ע"ב) התלבטו האם גם שיעור שתייה לברכה אחרונה הוא כזית, או שמא נחוץ שיעור כביצה. שהרי חכמינו דרשו "ואכלת - זו אכילה; ושבעת - זו שתייה" (ברכות מט ע"ב); ושמא יש ללמוד מכאן שחייב לברך על שתייה רק אם שתה כשיעור המשביע אותו, שהוא שיעור כביצה. ראשונים אחרים הזכירו בהקשר זה שיעור אחר - רביעית הלוג (כביצה וחצי). אם אדם שתה משקים האסורים בשתייה, חייב בעונש רק אם שתה שיעור רביעית. ייתכן שאפשר ללמוד מכאן שזהו השיעור המשמעותי בהלכה לעניין שתייה, והוא השיעור המחייב ברכה אחרונה על משקים. וכך פסק הרמב"ם (הלכות ברכות ג', יב; כסף משנה שם). וכן פסק השולחן ערוך (או"ח ר"י, א), ששיעור ברכה אחרונה במשקים הוא רביעית. אך הוסיף (בעקבות הרא"ש) שטוב להיזהר שלא לשתות אלא פחות מכזית או לפחות רביעית, וכך לא להיכנס לספק ברכות.[3]

שיעור הזמן

המשנה ברורה (ר"י ס"ק א) פסק שחייב בברכה אחרונה רק אם אכל כמות של כזית בשיעור זמן של "כדי אכילת פרס" (היינו, הזמן הנורמלי שלוקח לאכול "פְּרס", שהוא [לענייננו] כמות של שלוש ביצים). האחרונים הציעו אומדנים שונים למשך זמן זה - בין שתי דקות לתשע דקות. והמנהג הרווח לשער ארבע דקות.[4]

הפרי מגדים כתב שאם אכל פת כדי שביעה, שחייב מן התורה לברך ברכת המזון, חייב גם אם אכל מעט מעט, שעל כל פנים קיים את הדרישה המופיעה בכתוב: "ושבעת". שער הציון (שם ס"ק י) הסתפק מה הדין בזה למעשה.[5] נדמה לי שנדיר הוא שאדם יאכל כמות גדולה ומשביעה של לחם באיטיות מופלגת כזו.

לעניין משקה נחלקו האחרונים האם חייב ברכה רק כששתה רביעית בבת אחת (כשיעור שתיית רביעית, שהוא קצר מאוד), או אף כששתה רביעית בזמן של כדי אכילת פרס. מהשולחן ערוך (או"ח תרי"ב, י) משתמע שפסק כדעה הראשונה, בעוד הגר"א הסכים לדעה השנייה. למעשה מנהג העולם כדעת השולחן ערוך, לברך ברכה אחרונה על משקים רק אם שתה לפחות כשיעור רביעית בבת אחת (וזאת הברכה פרק ה, עמ' 41). שער הציון (ר"י ס"ק יא) כתב שכאשר השולחן ערוך מדבר על שתייה בבת אחת, אין הכוונה שצריך לשתות שיעור רביעית בלגימה אחת ממש, אלא כדרך שבני אדם שותים, בשתי לגימות רצופות. ויש שכתבו שבימינו השיעור הוא שלוש לגימות, שכך דרך בני אדם לשתות כמות זו (וזאת הברכה, עמ' 227). נראה שלמעשה כל אדם ששותה כמות של רביעית באופן נורמלי ומקובל, צריך לברך ברכה אחרונה. דוגמה נפוצה לשתייה איטית יותר: מי ששותה בקשית, שבדרך כלל שותה לאט, ופטור מברכה אחרונה (שם, עמ' 228). והוא הדין במי ששותה לאטו משקה מוגז וכו'.

הט"ז (שם ס"ק א) כתב שכאשר שתה יי"ש (ברנדי וכו') - שאדם אינו יכול לשתות ממנו כשיעור רביעית בבת אחת - הולכים אחר שיעור השתייה של רוב בני האדם, שהוא איטי יותר. ומי ששתה כדרך שאנשים שותים בפעם אחת, או אפילו בפעמיים רצופות, יכול לברך לאחר מכן בורא נפשות (בפרט שיש אומרים שאפשר לברך בורא נפשות גם על כלשהו). אך המשנה ברורה (ק"צ ס"ק יד) דחה את דבריו.

באופן דומה נחלקו האחרונים בדין ברכה אחרונה על משקאות חמים, כגון תה וקפה, שקשה לשתותם בבת אחת. וכתב המשנה ברורה (ר"י ס"ק א) שמנהג העולם שלא לברך עליהם ברכה אחרונה. וכתב שאנשי מעשה נוהגים להותיר בסוף שתייתם שיעור רביעית כדי שיצטנן, ואז שותים אותו בבת אחת ומברכים ברכה אחרונה, וטוב לעשות כן (ובזה יוצא גם ידי דעת הגר"א, שבכל מקרה חייבים לברך, גם אם לא שתה בבת אחת).[6] אמנם, הרב עובדיה יוסף כתב שפתרון זה שייך בתה, שלפעמים שותים אותו פושר, אך כשמדובר בקפה, אם שותה רביעית ממנו כשהוא פושר - לא יברך ברכה אחרונה, שאנשים אינם נוהגים לשתות קפה כשאינו חם מאוד, ובטלה דעתו אצל כל אדם (יביע אומר או"ח ה סימן יח).

כתב האדמו"ר הזקן: "אוכל שנימוח כל כך עד שראוי לשתיה - יצא מתורת אוכל. וכן משקה שנקרש עד שראוי לאכילה - יצא מתורת משקה" (שולחן ערוך הרב, סדר ברכת הנהנין פרק ח, ח). ולפי זה גם מאכלים שעתידים להימס בתוך הפה דינם לעניין שיעור הכמות והזמן כמאכל ולא כמשקה. וכן הדין לגבי שוקולד, סוכריות, לֶבֶּן, גלידה, וכו' (אך אם הגלידה נימוחה עד שמיד עם הכנסתה לפה נבלעת כמשקה - דינה כמשקה [פסקי תשובות קע"ד, ג; ר"י, ב]). לֶבֶּן מנוער ונוזלי דינו כמשקה (שם). קרחונים, שאינם גלידה אלא מיץ קפוא, ועיקרם מים - דינם כמשקה (וזאת הברכה פרק ה, עמ' 44).

אמנם, הרב עובדיה יוסף, החושש יותר לספק ברכות, הורה שגם גלידה, ואפילו שוקולד שאינו נוגס בו אלא מוצץ בפיו, דינם לעניין ברכה אחרונה כמשקה (יביע אומר או"ח ח סימן כה). 

חישוב שיעור כזית

המגן אברהם (ר"י ס"ק א) כתב שכל המאכלים מצטרפים לשיעור כזית. ואם אכל חצי כזית משבעת המינים וחצי כזית אחר - מברך אחריהם בורא נפשות. וכתב שנראה לו שהוא הדין אם אכל חצי כזית פת וחצי כזית מאכל אחר. בדומה לכך, כל המשקים מצטרפים לרביעית[7] - אבל מאכלים ומשקים אין מצטרפים זה לזה. אך כאשר טבל פרוסת לחם ביין או במשקה אחר - מצטרפים יחדיו הלחם והמשקה לחישוב שיעור כזית. וכן פסק המשנה ברורה (שם ס"ק א).

כאשר אוכל מרק, אין מצרפים את הנוזל שבמרק ואת חלקים המוצקים שבו (ירקות וכו') לחישוב שיעור ברכה אחרונה, אלא צריך לחשב כל אחד מהם בנפרד. וחייב לברך ברכה אחרונה רק אם אכל כשיעור הראוי מהמרק הנוזלי או מהמוצקים שבתוכו, כל אחד לפי דינו (אגרות משה או"ח א סימן עה).

מאכל שתפח, משערים בו שיעור כזית כמות שהוא, ואין צריך לדחוס אותו. אך אם יש בו חללים גדולים, כמו שיש לפעמים בסופגנייה וכו', אינם מצטרפים לשיעור כזית (וזאת הברכה, עמ' 207-208).

אם אכל חצי כזית פת וחצי כזית מזונות - מברך על המחיה. והוא הדין אם אכל חצי כזית פת וחצי כזית מזונות וחצי כזית תפוח. ונחלקו הפוסקים מה יברך אם אכל חצי כזית פת (או מזונות) וחצי כזית משבעת המינים (פסקי תשובות ר"י, ו).

בשיעור הבא נדון בע"ה בחישוב שיעור כזית ושיעור רביעית במידות המקובלות בימינו.

 



[1] נבאר זאת מעט יותר: המגן אברהם (שם ס"ק ד) ביאר שיש שלוש שיטות בראשונים בהגדרת ברייה: לפי הרא"ש, אם הובא לפניו זית שלם נחשב ברייה, גם אם לא אכל את הגרעין. לפי רבנו יונה, כאשר לפרי יש גרעין שנוהגים לזרוק אותו ולא לאוכלו, כגון זית, לעולם פרי זה אינו נחשב ברייה - אפילו אם באופן חריג אוכל את הגרעין. ולדעת הרשב"א השאלה הרלוונטית היא האם אכל את הגרעין, ואם עשה כך -  תמיד נחשב ברייה, בין אם רגילים לאוכלו ובין אם לאו. לדעת המגן אברהם, הרמ"א לא הכריע במחלוקת זו, אלא התייחס לענבים ולרימונים, שנוהגים לבלוע את גרעיניהם, ולכן לדעת כל הראשונים אם הוציא את הגרעין ולא אכלו - אינו נחשב ברייה. אך הגר"א סבר שהרמ"א פסק כרשב"א, שכל פרי נחשב ברייה רק אם אכלו עם גרעינו.

[2] ופסק עוד המשנה ברורה (שם ס"ק ט) שאם יש בגרעין תוך הראוי לאכילה ואכל אותו (עם הפרי עצמו) וזרק את קליפת הגרעין - גם זה נחשב ברייה.

[3] וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק יב) שאם כבר שתה כזית ואין לו רביעית, טוב להיזהר לא יוסיף לשתות עד רוב רביעית, וודאי לא עד כביצה, שיש אומרים שאלו השיעורים המחייבים ברכה אחרונה על משקים, וכך המצב של ספק ברכות הופך בעייתי יותר.

[4] וזאת הברכה פרק ה, עמ' 42; פסקי תשובות ר"י א. לזקנים ולילדים יש להקל עד תשע דקות, היינו שאפילו אכלו לאט מאוד, כמות של כזית רק בתשע דקות - יברכו לאחר אכילתם (פסקי תשובות שם; שמירת שבת כהלכתה פרק נד הערה קל).

[5] שער הציון כתב שבכל אופן אם כזית אחד מתוך הפת אכל בשיעור הזמן של כדי אכילת פרס - ודאי חייב בברכת המזון מדאורייתא.

[6] אמנם, חכמים רבים נהגו כדעת הגר"א, ובירכו ברכה אחרונה על משקאות חמים ששתו בכדי אכילת פרס, אף שלא גמעו רביעית בבת אחת. ולכן ודאי שהנוהג כך יש לו על מי לסמוך (וזאת הברכה פרק ה, עמ' 42).

[7] שער הציון (שם ס"ק ד) כתב שזה דווקא לגבי שאר המשקים חוץ מיין, אך לגבי יין - ספק האם חצי רביעית יין וחצי רביעית שיכר מצטרפים לברכת בורא נפשות.