שיעור 9 - נושאים נבחרים בפרק השני של מסכת שביעית

  • הרב משה טרגין

9 - נושאים נבחרים בפרק השני של מסכת שביעית

א. חרישת שדות עד ראש השנה

הפרק הראשון של מסכת שביעית (והמשנה הראשונה של הפרק השני) מתאר כולו את האיסורים השונים הנוגעים לחרישה ערב שביעית. בזמן המקדש התחיל איסור שמיטה מדאורייתא כבר שלושים יום לפני ראש השנה, ואיסורי דרבנן שונים חלו עוד קודם לכן (חלקם משבועות, וחלקם אפילו מפסח). ההיתר היחיד המוזכר במשנה הוא דין עשר נטיעות: ההיתר לחרוש שתילים רכים עד השמיטה ממש. מפתיעה, אם כן, פסיקת המשנה בפ"ב מ"ב כי "מעדרין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה". מדוע מותרת חרישת שדות אלו בעוד שחרישת יתר השדות אסורה?

הר"ש מסביר כי חרישה מסוג זה מיועדת לשיפור יבול השנה השישית. ירקות, שלא כתבואה או אפילו עצי פרי, מצריכים טיפול מתמשך, ומכיוון שהטיפול בתבואת השנה שעברה מותר, מותרת חרישת שדות ירק. היתר זה מתקבל, ללא ספק, על הדעת על פי שיטת רבנו תם (שנידונה בפירוט בשיעורים 4-3) כי כל עצמה של תוספת שביעית אינו דין פורמלי אלא איסור ביצוע מלאכות שיקלו או שיאפשרו עבודת אדמה בשנה השביעית. אך גם אם לא נקבל את דעת רבנו תם ונאמץ את תפיסת תוספת שביעית כאיסור פורמלי, עדיין יש מקום להתיר מלאכה שהיא חלק ממחזור העבודה של השנה הקודמת.

הרמב"ם מאמץ בפירושו למשנה את דעת הר"ש, אם כי בשינוי מסוים. הוא מניח כי העידור שמזכירה המשנה שונה מחרישה רגילה: בעוד שהחרישה נעשית על פני כל השדה, נעשה העידור רק על שורשי הנטיעה. אם כן, היתר המשנה מוגבל לחרישת השורשים בלבד. בעניין זה הר"ש חולק במפורש על הרמב"ם, וכסיוע לשיטתו הוא מביא את פסק הירושלמי כי כל חרישה המשפרת את יבול השנה שעברה - מותרת.

הרא"ש מייצג גישה שנייה בהבנת המשנה. לטענתו משנה זו היא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, המרחיב את היתר עשר נטיעות (שנאמר בעצים) גם לירקות. פירושו של הרא"ש נתקל בכמה קשיים. ראשית, הוא אינו מתיישב היטב עם מיקומה של המשנה; דין עשר נטיעות נשנה, כזכור, בפרק הקודם. יתר על כן: מלשון המשנה אין משתמע שיש מחלוקת בעניין.

כעת, משבחנו את שתי הגישות בהבנת המשנה, הבה נפנה לפסקי הרמב"ם בפרק א מהלכות שמיטה. בראשית הפרק פוסק הרמב"ם בפירוש: "מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית, שנאמר 'ושבתה הארץ שבת לה' ', ונאמר 'בחריש ובקציר תשבות'... אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה". מדבריו עד כאן משתמע (וכך אכן הבינו רוב הפרשנים בדעתו) כי אמנם אין לוקים על חרישה, אך היא אסורה מן התורה. אולם בה"ד מונה הרמב"ם להפתעתנו את מלאכת חרישה עם מלאכות האסורות רק מדרבנן מבלי לציין במפורש כי היא שונה מהן מהותית ואסורה מדאורייתא!!

הרדב"ז (בתשובה אלף תק"ס) טוען כי הרמב"ם מחלק בין חרישות שונות. חרישה שנועדה לעזור לירק או לעץ לגדול היא תולדת מלאכת נטיעה, ואסורה מדאורייתא בשמיטה (וכנראה אף בזמן התוספת). בה"ד, לעומת זאת, מתייחס הרמב"ם לחרישה שנועדה לעבד את הקרקע (ולהכינה לפעילות חקלאית עתידית), האסורה רק מדרבנן (ואינה אסורה כלל בזמן התוספת). שיטה זו עומדת כמעט בניגוד גמור לדעת רבנו תם, כי מהות תוספת שביעית היא איסור מלאכות שעשויות להשביח את השדה לקראת השנה השביעית, בעוד שנטיעה אסורה בזמן התוספת רק מדרבנן. יש להדגיש שהרדב"ז אינו מתייחס בדבריו למשנתנו אלא רק לדברי הרמב"ם, ואינו פותר, אם כן, את שאלתנו ביחס למשנה, שדומה שהיא מתירה אפילו חרישה המקדמת את גדילת הירקות!!

ב. המחלוקת בעניין גיזום עצים

משנה ב מביאה מחלוקת משולשת בעניין הסרת ענפים או עלים שיבשו (המשפרת את גדילת העץ). הדעה המובנת ביותר היא דעת תנא קמא, המתיר עבודה זו בזמן התוספת אך אוסר אותה בשנת השמיטה. הר"ש מפרש כי כל העבודות האסורות בשמיטה רק מדרבנן מותרות בזמן התוספת. עמדה זו הופכת את הדעה השלישית במשנה, דעת רבי שמעון, האוסר עבודה זו כבר משבועות שלפני שנת השמיטה (כחרישת שדה אילן, הנאסרת אף ההיא ממועד זה ואילך), לתמוהה במקצת: האם סובר רבי שמעון כי גם איסורי דרבנן אסורים בזמן התוספת? ואם כן, מדוע אין הוא חולק על רשימת המלאכות המותרות בזמן התוספת שהובאה במשניות הקודמות?

דומה שמחלוקת רבי שמעון ותנא קמא סבה על גורם אחר. אפשר בהחלט לראות במלאכות אלו, המסייעות לצמיחת הגידולים, איסורי דאורייתא, ובהתאם לתפיסה כזו נראה מועד התחלת האיסור אליבא דרבי שמעון (שבועות) הגיוני. תנא קמא סבר, כנראה, כי תוספת שביעית אינה הרחבה של שנת השמיטה אלא איסור עשיית מלאכות המכינות את הקרקע לשנה השביעית (כדעת רבנו תם). הסרת ענפים יבשים אינה משפיעה על הקרקע, ולפיכך אינה אסורה בתוספת שביעית. נראה אפוא שרבי שמעון ותנא קמא נחלקו באותו עניין שבו נחלקו רבנו תם וראשונים אחרים מאות שנים מאוחר יותר (עיין שיעורים 4-3, שם נידונה מחלוקת רבנו תם והראשונים בעניין תוספת שביעית).

ג. עשיית מלאכה בפרות בזמן תוספת שביעית

תמונה דומה עולה ממשנה ה. קיימות שיטות לסייע להבשלתו המלאה של הפרי. תנא קמא מתיר, כצפוי, עבודות אלו, המשפרות את יבול השנה השישית, בזמן תוספת שביעית, אך אוסר אותן בשביעית עצמה (גם בפרות שישית). רבי יהודה, לעומתו, מגביל את ההיתר למקומות שבהם אין עבודות אלו נהוגות, ואוסר אותן אפילו בזמן התוספת במקומות שבהם נוהגים לבצען באופן קבוע. שיטת רבי יהודה נראית הגיונית: פעולות אלו מוגדרות כעבודה רק במקומות שבהם הן נעשות באופן קבוע. מהו, אם כן, המקור לאיסור המוחלט שמטיל תנא קמא על הפעולות הללו, גם במקומות שבהם אין הן נעשות כחלק משגרת העבודה החקלאית?

ייתכן שגם מחלוקת זו נובעת מהבנת איסור תוספת שביעית. אם תקופת התוספת היא הרחבה של שנת השמיטה, אכן נצטרך להגדיר פעולה כעבודה על מנת לאסרה בתקופה זו, והגדרות פורמליות של עבודה אכן תלויות במנהג המקום. לעומת זאת, אם תוספת שביעית מחייבת הימנעות מכל פעולה שעשויה להביא תועלת לקרקע בזמן השמיטה, כי אז אין אנו נדרשים להגדרת המלאכות באופן פורמלי אלא רק למידת השפעתן על מצב הקרקע בשמיטה, וכל פעולה שתסייע להבשלת הפרות בשמיטה תיאסר גם לפניה - אף אם איננה מוגדרת כמלאכה. אפשר אפוא שגם רבי יהודה ותנא קמא נחלקו במחלוקת הראשונים בעניין הגדרת תוספת שביעית.