שיעור 9 - פילוג הממלכה (י"ב, א–כד) ב. 'מצעד האיוולת' של רחבעם (חלק שני י"ב, ח–יד)

  • הרב אלחנן סמט

5. צעד שלישי לאחור – רחבעם מזמין עצה מפי הילדים

ח             וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ

וַיִּוָּעַץ אֶת הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ אֲשֶׁר הָעֹמְדִים לְפָנָיו.

ט             וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם:

מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְנָשִׁיב דָּבָר אֶת הָעָם הַזֶּה

אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי לֵאמֹר:

הָקֵל מִן הָעֹל אֲשֶׁר נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ.

רחבעם, המאוכזב מעצת הזקנים שאותה החליט 'לעזוב', פונה אל קבוצת היועצים האחרת המלווה אותו, "הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ אֲשֶׁר הָעֹמְדִים לְפָנָיו".

חלקו הראשון של התיאור – " הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ", מבהיר עד כמה קיימת הבנה בינם לרחבעם – הוא והם גדלו יחדיו מאז ילדותם. היכן גדלו? בארמון המלוכה של שלמה, כמובן. ביטוי זה וגם הכינוי 'ילדים' מלמד על נקודת התצפית של רחבעם ביחס אליהם: אלו הם 'הילדים אשר גדלו אתו' – האנשים הקרובים לו מילדות ועד עתה, והם המבינים ללבו.

אולם תיאור זה של חבריו של רחבעם שגדלו אתו, אפשר שיש בו גם ביקורת רמוזה כלפיהם. הוא מבהיר כי חבורה מלכותית זו מנותקת מן העם שעמו מתנהל עתה המשא ומתן.

חלקו השני של תיאורם – "אֲשֶׁר הָעֹמְדִים לְפָנָיו", בא כנגד תיאורם של הזקנים – "אֲשֶׁר הָיוּ עֹמְדִים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה אָבִיו". ניגוד זה עולה גם מכינויים של יועצים אלו – "יְלָדִים", המנוגד לכינוי "זְקֵנִים". כינוי זה אינו הולם את גילם. רחבעם היה בן ארבעים ואחת בשעה זו (י"ד, כא), ואם כן גם יועציו 'אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ' הם בני גילו. כדי ליצור הנגדה ל'זקנים' אפשר היה להשתמש במונחים אחרים ההולמים את גיל היועצים הללו, כגון 'בחורים' או 'נערים', כמו בפסוק מספר תהילים (קמ"ח, יב): "בַּחוּרִים וְגַם בְּתוּלוֹת/ זְקֵנִים עִם נְעָרִים". מסתבר כי הכינוי 'ילדים' רומז גם לדעת הכתוב עליהם ועל עצתם.

הבה נשמע אפוא את פנייתו של רחבעם אל חבריו אלו מילדות:

           ט             וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְנָשִׁיב דָּבָר אֶת הָעָם הַזֶּה

לא ניתן שלא להשוות זאת לפנייתו הקודמת לזקנים:

           ו                      ...לֵאמֹר: אֵיךְ אַתֶּם נוֹעָצִים לְהָשִׁיב אֶת הָעָם הַזֶּה דָּבָר.

שלושה הבדלים מתבלטים בין שתי פניותיו של רחבעם:

א.      לזקנים – 'אֵיךְ אַתֶּם נוֹעָצִים' – כלומר באיזה אופן לענות לעם. על השאלה 'איך' התשובה היא: בדרך א או בדרך ב. בשאלתו זו רוצה רחבעם לשמוע חוות דעת עקרונית האם לקבל את דרישת העם או לדחותה.

לילדים – 'מָה אַתֶּם נוֹעָצִים' – שאלה  זו יכולהלהתפרש כשם שנתפרשה הפנייה לזקנים, כשהבדלי הנוסח יתבארו אך כגיוון סגנוני. אולם ייתכן לפרשה: מה יהיו המילים להשיב לעם, כלומר: הבו לי טקסט שאומר אותו כתשובה לעם. ההבדלים הבאים יתמכו דווקא בפירוש זה.

ב.       לזקנים'לְהָשִׁיב... דָּבָר'. פירושו המשתמע: אתם תתנו את העצה אולם אנוכי זה שאשיב (כדבריכם או שלא כדבריכם).

לילדים – 'וְנָשִׁיב דָּבָר'. פירושו: אני ואתם נשיב. אין הכוונה כי הילדים ידברו אל העם ביחד עם רחבעם (שהרי רק רחבעם הוא שיענה לעם) אלא שרחבעם ישיב לעם את התשובה שייתנו הילדים בפיו, והרי זו תהיה תשובה משותפת להם ולו. ואם כן צדקנו בפירוש התיבה 'מה', שכוונתה כי רחבעם מבקש מהילדים מילים מדויקות שיגיד לעם.

ג.        בפנייתו של רחבעם לילדים הוא משנה את סדרן של ארבע המילים האחרונות בפנייה לזקנים:

לזקנים – לְהָשִׁיב    אֶת הָעָם הַזֶּה        דָּבָר.

לילדים – וְנָשִׁיב      דָּבָר         אֶת הָעָם הַזֶּה.

ההבחנה הראשונה שעשינו בין 'איך' ל'מה' תסייענו להבין גם שינוי זה: מן הזקנים ביקש דעה, האם להיענות לעם או לסרב לו; ה'דבר' עצמו – מילות התשובה – נגזר מתוכן העצה, ועל כן הוא בא בסוף המשפט. אולם מן הילדים ביקש רחבעם את המילים עצמן, את ה'דבר' שידבר אל העם, ועל כן הוא מקדים את המילה 'דבר' ומסמיכה לפועל: "וְנָשִׁיב דָּבָר".

הראיה המכרעת להבחנה שאנו עושים בין שתי פניותיו של רחבעם היא בכך שהזקנים אכן מביעים דעה עקרונית מה צריכה להיות תשובתו של רחבעם, אך אינם מנחים אותו לומר מילים מסוימות:

                ז              ... וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים

אולם הילדים מציעים לו טקסט:

                י              כֹּה תֹאמַר לָעָם הַזֶּה...כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם:

"קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי..."

אם כן, גם הזקנים וגם הילדים הבינו את פניותיו של רחבעם בדרך המוצעת כאן.

 

אם אכן רחבעם ביקש מהילדים נוסח של תשובה לעם, מתעוררת מאליה השאלה: לאיזה סוג של תשובה מבקש רחבעם נוסח מהילדים? האם לתשובה חיובית כמו זו שהציעו הזקנים, או שמא לתשובה הפוכה?

הנחתנו היא שהזקנים והילדים עמדו יחדיו לפני רחבעם בהתייעצות זו (כשם שעמדו לפניו בשעה שהעם פרש לפניו את דרישתו). ובכן, הילדים היו עדים ל'עזיבת' רחבעם את עצת הזקנים מתוך אכזבה ומורת רוח. ממחוות הגוף של רחבעם ומסגנון דיבורו אליהם מבינים הילדים שבפנייתו אליהם הוא מעוניין לשמוע עצה שונה מזו שנתנו הזקנים, שהרי עצתם של הזקנים גרמה לאותה מורת רוח של רחבעם.

גם מדברי הסיום של פניית רחבעם אליהם, יכולים הילדים להבין כיצד הוא מתייחס לבקשת העם:

           ט             ...מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְנָשִׁיב דָּבָר אֶת הָעָם הַזֶּה

אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי לֵאמֹר: הָקֵל מִן הָעֹל אֲשֶׁר נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ.

רחבעם מצטט בקיצור את תביעת העם ממנו (אף שככל הנראה שמעו הילדים תביעה זאת בעצמם). הוא לא עשה כן בפנייתו לזקנים. ובכן, לשם מה חזר על תביעת העם?

כדי להבין זאת ראוי להשוות את דברי העם במקורם לקיצור שעשה רחבעם:

דברי העם

ציטוט דבריהם בפי רחבעם

אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ

------

וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל

הָקֵל

מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה

------

וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ

מִן הָעֹל אֲשֶׁר נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ.

וְנַעַבְדֶךָּ.

------

הקיצור שעשה רחבעם הוא קיצור דרסטי, ורבים יותר ההבדלים וההשמטות מן הדמיון בין שני הדיבורים:

א.      העם החל בפרישת הרקע לתביעתם – המצב כבר בימי שלמה לא היה תקין. רחבעם משמיט דברי רקע אלו.

ב.       המילים "וְאַתָּה עַתָּה" בדברי העם באות כניגוד לרקע שקדם: "וְאַתָּה" בניגוד ל"אָבִיךָ"; "עַתָּה" בניגוד למה שהיה עד עתה. כיוון שרחבעם השמיט את הרקע – אין טעם למילים אלו.

ג.        העם מבקש הקלה משתיים: 'מעבודת אביך' ו'מעולו'. רחבעם מותיר רק את העול.

ד.       'העבודה' מתוארת בדברי העם כ'קשה', והעול מתואר כ'כבד'. דבר מזה לא נותר בדברי רחבעם. ה'עול' הוא סתם עול.

ה.      העם מתחייב כי תמורת היענות רחבעם לתביעתם – "וְנַעַבְדֶךָּ". רחבעם משמיט התחייבות זאת. ברם, בדברי העם ישנו גם איום מרומז שאם לא ייענה לתביעתם – לא יעבדוהו. בהשמיטו התחייבות זו של העם, רחבעם גם משמיט את האיום המשתמע ממנה, כביכול רומז לחבריו הילדים: 'אינני חושש מן האיום המרומז של העם'.


מה נותר אפוא מתביעת העם כפי שרחבעם מצטט אותה? אך תביעה קנטרנית לשינוי מדיניותו של שלמה (שאין בה כל רע – על פי הצגת הדברים בפי רחבעם). לא ביטוי לתסיסה והתמרמרות שהחלו כבר בימי שלמה; לא אנחה סוציאלית של עם הנאנק תחת העבודה הקשה והעול הכבד; לא נכונות להכיר במלכותו של רחבעם אם יבוא לקראת העם. בפי רחבעם נשמעת בקשת העם כניצול ציני שמנצל העם את התפר שבין מלכות שלמה למלכות רחבעם בשעה זו של בין השמשות כדי לסחוט הקלות שלא כדין.

כך רואה רחבעם את תביעת העם! כך הוא גם מציג את תביעת העם בפני הילדים ששמעו את התביעה המקורית, והקיצור שהוא עושה הוא אפוא קיצור מגמתי, הרומז לילדים כי לדעתו אין כל הצדקה לתביעת העם.

אם כן, מפנייתו של רחבעם לילדים הם יכולים לשער מה ציפייתו מהם: רחבעם רומז בדבריו כי הוא מצפה לתשובה שתדחה את תביעת העם. זו מגמתו כעת, אלא שחסר לו הטקסט המתאים, והוא מקבל על עצמו מראש כל טקסט שיציעו הילדים: 'ונשיב דבר (– אני ואתם) את העם (– החצוף) הזה'.

 

ואכן, הילדים מציעים לו תשובה הדוחה את פניית העם, ולא סתם דוחה בנימוס אלא דוחה בגסות! האם ציפה רחבעם לקבל מהילדים טקסט כה קיצוני בנימה כה ארסית?

אין זה סביר שרחבעם מצפה לתשובה כמו זו ששמו הילדים בפיו! זוהי תשובה בוטה המזמינה משבר יחסים בין רחבעם לעם. הרי לא לשם כך בא רחבעם לשכם. יש לשער כי רחבעם ציפה מהילדים לשים בפיו תשובה בנימה הפוכה: תשובה דיפלומטית, מנומסת, שתוכנה – סירוב לדרישת העם, אך סגנונה מרוכך, מעורפל ומשאיר פתח להמשך המשא ומתן. בימינו היינו מבטאים זאת בלשון מעין זאת: 'הבה נקים ועדה לבדיקת העניין, שתמסור את המלצותיה בעוד חצי שנה, ואז נדון בתביעתכם מחדש'. כיוון שרחבעם אינו דיפלומט מנוסה, הוא מבקש מחבריו טקסט מתאים, שיעזור לו לדחות את תביעת העם באמצעות תשובה דיפלומטית מעורפלת, שלא תקומם את העם כנגדו.

אלא שבכך חשף רחבעם את עצמו למה שיבוא מיד בהמשך: לעצתם הטיפשית והילדותית של הילדים אשר גדלו איתו. ולא רק שחשף עצמו לכך, אלא כמעט והתחייב בפניהם לקבל כל טקסט שיציעו לו, והפך אותם מראש לשותפיו במשא ומתן.

וכך התרחק רחבעם ממטרתו למלוך על כל ישראל צעד נוסף וחמור: הוא מסר עצמו מדעת בידי חבריו הצעירים וחסרי הניסיון, הכוחניים והטיפשים.

ועדיין המצב בר-תיקון, אם יתעשת רחבעם כשישמע את דברי ההבל שבפי הילדים, ויחליט לעזוב את עצתם.

6. צעד רביעי לאחור – רחבעם נחשף לעצת הילדים

           י              וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ לֵאמֹר:

כֹּה תֹאמַר לָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ לֵאמֹר:

אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת עֻלֵּנוּ, וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ[1]

כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם: קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי.[2]

יא           וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד

           וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם

           אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים

           וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.[3]

התשובה הארסית ש'מכתיבים' הילדים לרחבעם מפתיעה את קורא הסיפור, ואפשר שאף את רחבעם היא הפתיעה. התשובה נראית כה טפשית , שכן היא מזמינה פיצוץ של המשא ומתן. מוטל אפוא על המעיין בסיפורנו להיחלץ ולנסות להבהיר את אורח המחשבה של המציעים: מה עלה על דעתם בהציעם תשובה כה קיצונית שכישלונה נראה ברור מראש?

ובכן, האם עצה מעין זו הייתה מעוררת תמיהה לו הייתה ניתנת (בהתאמות הנחוצות) למורה צעיר הנכנס למלא מקומו של מורה ותיק בכיתת בנים פרועה? או האם הייתה מוזרה בעינינו לו הייתה ניתנת למפקד הנכנס לפקד על מחלקת טירונים? ותרנות ורכות אנושית בכניסה לתפקיד החדש של אלו – מתפרשות כגילוי חולשה, ומנוצלות כנגד בעל הסמכות, עד שלא יוכל למלא את תפקידו. נאום מעין זה לו היה נאמר לפני שני אלו והדומים להם, בכוחו היה לחסוך בעיות משמעת קשות שהיו צצות במהרה אלמלא נאמר.

כך או בדומה לכך חשבו הילדים כשהשיאו לרחבעם את עצתם. זהו נאום ההסבר המשוער שהיו הילדים נושאים כדי להסביר את פשר עצתם לרחבעם: 'אתה מצוי בשעת מבחן מול העם. העם בוחן את כושר המנהיגות שלך ואת מידת הנחרצות שלך למולם.אם תקבל את עצת הזקנים, ותדבר אליהם דברים טובים, ותיענה לבקשתם אפילו במקצת, לא תוכל יותר למלוך עליהם. הם יגבירו את דרישותיהם עוד ועוד, ואתה תהפוך להיות עבד לעם הזה במקום להיות מלכו. עליך להפגין תקיפות בראשית דרכך, להבהיר לעם מי כאן המלך, ולא לתת להם לנצל את שעת התפר בין שלטון אביך לשלטונך שלך עליהם'.[4]

אם שכנעו דברים אלו מי מן הקוראים, עלינו למהר ולהבהיר כי הדוגמאות שהבאנו אינן דומות כלל לנידון: שבטי ישראל העומדים מול רחבעם במשא ומתן אינם כיתת ילדים פרועה ואינם מחלקת טירונים. אלו הם אנשים מבוגרים, בעלי משפחות, שמס העובד שהטיל עליהם שלמה במשך עשרות שנים הקשה מאוד את חייהם ואת חיי משפחותיהם, והם קצו בו. יתרה מזאת: רחבעם על פי תפיסתם אינו בעל זכות מגבוה למלוך עליהם (לא כאותו מורה שנשלח לכיתת ילדים בידי המנהל, או כאותו מפקד שנשלח בידי שלטונות הצבא), אלא הוא תלוי בקבלתם אותו כמלך, והם יקבלוהו עליהם רק אם ייענה לתביעתם.

בשתי הנקודות הללו טעו 'הילדים': ביחסם לשבטי ישראל כאל פורעי חוק שיש להשליט בהם משמעת, וביחסם למלכותו של רחבעם על שבטי ישראל כמציאות שאין לערער עליה. רחבעם עצמו כנראה לא היה רחוק משתי ההנחות הללו של יועציו, אלא שבבואו לשכם כדי לנהל משא ומתן על המלכתו, הוא מגלה פרגמאטיות, ומעוניין בפשרה כלשהי שתאפשר לו למלוך על ישראל.

נמצא כי יועציו הצעירים של רחבעם לוקים בתפיסת המציאות שלהם. הם אינם מבינים את הסיטואציה שבה מצוי מלכם: מי הם העומדים מולו, מה מציק להם, וכיצד הללו תופסים את מלוכתו של רחבעם. סיבת הדבר, היותם מנותקים מן העם, שהרי הם גדלו מילדותם ביחד עם רחבעם בארמון המלכות של שלמה, רחוקים מהמון העם ומסבלותיו.

הפוך הדבר ביחס ליועצים הזקנים: הללו מבינים היטב את הסיטואציה, מכיוון שהם מכירים את העם ומתוכו באו. עצתם הנבונה, יש בה כדי לסיים בוודאות את המשא ומתן בהצלחה שתספק את שני הצדדים ותאפשר לרחבעם למלוך על שבטי ישראל כולם.

אלא שעצת הזקנים דורשת מרחבעם לוותר לשעה על גאוותו ועל השקפתו הפוליטית שעל פיה מלכותו קנויה לו משמים, ואילו עצת הילדים דווקא בונה את גאוותו ומטפחת אותה, ובכך היא מחניפה לו. ועל כך אומרת הברייתא השנויה במסכת מגילה לא ע"ב (ומקבילה בנדרים מ ע"א):

           רבי שמעון בן אלעזר אומר:

           אם יאמרו לך זקנים: סתור!

                                  וילדים: בנה!

           סתור ואל תבנה,

          מפני שסתירת זקנים ­– בנין

           ובניין נערים – סתירה

           וסימן לדבר: רחבעם בן שלמה.[5]

    חשיפתו של רחבעם לעצת הילדים אשר גדלו איתו יכולה להיות לו שעת מפנה בהידרדרותו: היא כה קיצונית (אף שהסברנו את ההיגיון העומד מאחריה, היגיון שאינו מתאים לסיטואציה הנוכחית), וסכנתה כה ברורה לעין. נראה שרחבעם גם לא ציפה לעצה כזאת (כפי שהסברנו בסעיף הקודם), כך שאפשר שדווקא עצה זו תגרום לו לרחבעם להתעשת ולשוב אל עצת הזקנים, שסתירתה (– את רגש הגאווה של רחבעם) היא באמת בניין (– מלכותו על כל ישראל).

מאידך, עצת הילדים מבוססת על הנחות המקובלות על רחבעם, היא מחניפה לו ומחזקת את גאוותו – גאווה המושפלת מחמת עצם הצורך שלו לקבל את אישור העם במשא ומתן. לפיכך יש סכנה חמורה שרחבעם יתפתה לקבל עצה זו.

    חשיפה זו לעצת הילדים וההתלבטות שהיא מעמידה את רחבעם בפניה, הם צעד נוסף לאחור בדרכו של רחבעם להשיג את המלוכה על כל ישראל.

    ואף עתה, לאחר כל ה'צעדים לאחור' שבאמצעותם הרחיק עצמו רחבעם ממטרתו, המצב עודו הפיך. יש ביכולתו של רחבעם להתעשת ברגע האחרון, בטרם ישוב אליו העם, ולדחות את עצתם ההרסנית של חבריו.

7. צעד חמישי לאחור – תשובת רחבעם לעם – הצעד המכריע  ב'מצעד האיוולת' של רחבעם

יב            וַיָּבוֹ יָרָבְעָם וְכָל הָעָם אֶל רְחַבְעָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי.

יג             וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ[6] אֶת הָעָם קָשָׁה

                                וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ.

יד            וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר:

אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם

                                אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.

בפסוק יב נפתחת המחצית השנייה של סיפורנו, באירוע המהווה תפנית דרמטית במהלך הסיפור: בשיבת העם אל רחבעם ובתשובתו להם לאחר שלושת ימי ההמתנה.

פסוק יב אינו 'מסגיר' עדיין בפירוש את החלטתו של  רחבעם: האם התעשת והוא עומד לדחות עתה את עצת הילדים, ולאמץ את עצת הזקנים? אם יעשה כן – תהא זו תפנית דרמטית חיובית במהלך העלילה: ההידרדרות של רחבעם לאחור צעד אחר צעד תיבלם, והסיפור יעלה על פסים חיוביים לקראת המלכת רחבעם על כל ישראל.

אולם גם אם ימשיך בנסיגתו לאחור, וישיב לעם כעצת הילדים, תהא זאת תפנית דרמטית שלילית במהלך העלילה: צעד כזה כבר יהא בלתי-הפיך, והוא עלול להביא לתוצאות מרחיקות לכת בהמשך הסיפור, בשל תגובת העם הצפויה על תשובה זו.

למזלנו, אין הכתוב ממשיך למתוח את עצבינו, והוא מודיע כבר בפסוק הבא את מה שחששנו מפניו:

           יג              וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת הָעָם קָשָׁה, וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ.

           יד            וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים...

ובכן, אנו יודעים שפנינו עתה לפיצוץ המשא ומתן, ולתוצאות קשות שיהיו תואמות את תשובת רחבעם 'הקשה'.

הכתוב אינו מסתפק בהודעה שרחבעם 'עזב את עצת הזקנים', ודיבר אל העם 'כעצת הילדים', אלא טורח לצטט את דברי רחבעם לעם ציטוט ישיר:

           ...לֵאמֹר: אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם

וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם

אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים

וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.

מה הטעם בחזרה זו? הרי עצת הילדים ידועה לנו, וכאן חוזר עליה רחבעם כמעט מילה במילה?

ההבדל הבולט בין עצת הילדים המקורית לבין ציטוטה בפי רחבעם הוא בהשמטה שהשמיט רחבעם את הפתגם ששמו הילדים בראש הטקסט שהציעו לו (בפסוק י):

                           ...כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם: קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי

מדוע השמיט זאת רחבעם?

תשובה אפשרית היא שרחבעם שומר על כבוד אביו, ואינו מוכן להגדיל את כבוד עצמו על חשבון כבוד אביו. אולם אם זהו ההסבר, היה עליו לדחות את עצת הילדים מכל וכל. שהרי גם במילים שאימץ רחבעם מתוך עצת הילדים, הוא 'מגדיל' עצמו בהשוואה לאביו.[7]

אנו מציעים הסבר אחר להשמטתו של רחבעם: רחבעם משכלל את האפקט האירוני הארסי בתשובתו לעם, וזאת הוא עושה ביצירת  ממד של הפתעה בנאומו. הבה נסביר דבר זה.

כפי שביארנו בסעיף 5, רחבעם ביקש מחבריו הילדים טקסט שאותו יאמר לעם. הילדים אכן סיפקו לו טקסט כזה, שמלבד תוכנו החריף, מצטיין גם בסגולות ספרותיות אחדות: הטקסט המוצע פותח במשל פיקנטי, וממשיך בביאור כוונתו של המשל. ביאור זה בנוי בלשון שירה: הוא מכיל שתי תקבולות ניגודיות, כשהניגוד בשתיהן הוא בין "אָבִי" לבין "אֲנִי". כראוי ללשון שירה, מכיל הטקסט מטפורות מסוגים שונים והפרזות לשוניות. [8]

איכותו הספרותית של הטקסט הזה נועדה, לא רק לענות לעם תשובה שלילית על תביעתו, אלא להפוך תשובה זו לגורם מטיל אימה. מטרת התשובה היא אפוא להרשים, להדהים את העם, ולהטיל עליו אימה באמצעות מילים אכזריות ומופרזות. תשובה כוחנית כזאת, שתיאמר באמצעים רטוריים מתאימים, תגרום לעם לסגת מבקשתו – כך מקווים הילדים ורחבעם – ולהיכנע למלכותו של המלך התקיף רחבעם.

נראה שרחבעם מוצא בנוסח שנתנו לו הילדים חיסרון אחד: הפתגם הפותח אותו מגלה מיד בתחילתו את תוכן התשובה, וכך מתקפחת ההפתעה והאכזבה שניתן להשתמש בהן כנגד העם. ברם, השמטת הפתגם מראש התשובה, תעניק לנאום רחבעם ממד נוסף של הפתעה מרה, שלא הייתה קיימת בנוסח שהציעו הילדים.

וכך נפתחת תשובת רחבעם:

                           אָבִי – הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם

ובכן, אומר העם בלבו, רחבעם מסכים עם הביקורת שבה פתחנו את דברינו ביחס למדיניות המס של שלמה, כשאמרנו "אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ" (פסוק ד).[9]

רחבעם ממשיך ואומר: "וַאֲנִי – ...", וההמשך הצפוי והמתבקש לאוזני העם הוא 'אקל מעולו הכבד' – כפי שביקשתם. אלא שאז בא ההמשך המפתיע והמר: "וַאֲנִי – אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם!"

תדהמה אוחזת את שומעיו של רחבעם: לכך לא ציפו, ורחבעם שבע רצון מהצלחתו הרטורית. כבר בהפתעה זו קיים רחבעם את דבריו "וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים". תשובתו 'עקצה' את בני שיחו והותירה בהם כאב מר של הפתעה ואכזבה. ואת זאת השיג רחבעם דווקא בהשמטת הפתגם מראש דבריו.

 

בסעיף הקודם טענו כי רחבעם לא ציפה שהילדים יציעו לו תשובה כה חריפה לעם. מדוע אפוא אימץ תשובה זו בשתי ידיו, ועוד שִכלל אותה והוסיף בה עוקץ מר?

אולי משום שחִייב עצמו מראש לקבל את מה שיאמרו לו ("מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְנָשִׁיב דָּבָר אֶת הָעָם הַזֶּה" – פסוק ט). אך נראה שיש לכך סיבה נוספת או אחרת: רחבעם נכבש בכוחן של המילים החזקות והמאיימות, ונשבה בקסם הלשון החריפה והציורית של הילדים, וחש לאמץ פנינה ספרותית זו. האם לא חבל לאבדה?[10]

זהו הצעד המכריע במצעד האיוולת של רחבעם, שבו נסוג מכוונתו הראשונה לשאת ולתת עם העם כדי שימליכוהו בשכם. בשלב זה אולי נדמה היה לו שישיג את המלוכה דווקא בתשובה האכזרית והגסה הזו שאימץ מחבריו הילדים, אך במהרה יווכח רחבעם שתשובה זו הביאה לו את ההפך הגמור: איבוד סופי של הסיכוי למלוך על כל ישראל.

           ולאחר שנשא בפני העם את נאומו זה, המצב כבר אינו בר-תיקון.

           אלא שכדי להבין זאת, על רחבעם לעבור שלבים נוספים.

 

 

 

 



[1] ציטוט דברי העם בקיצור בעצת הילדים מעורר שתי שאלות: ראשית, לשם מה ציטטו זאת בכלל? שנית, מדוע שינו את הקיצור שערך רחבעם עצמו בציטוט דברי העם בפנייתו אל הילדים (בפסוק ט), וקירבו את נוסח הקיצור שלהם אל דברי העם המקוריים? על שאלות אלו נענה באחד מעיונינו הבאים – 'על החזרות'.

[2] "קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי" – משפט זה נראה כפתגם עממי (המיושם כאן ביחס שבין אב לבנו, אך במקורו יכול הוא להיאמר ביחס שבין כל שני אנשים). רש"י פירש 'קטני' – "אצבע קטנה שלי", כלומר זרתי, ורד"ק פירש: "האבר הקטן שבי עבה ממתני אבי". כוונת השימוש בפתגם זה מתפרשת בהמשך דבריהם, בפסוק יא.

[3] עקרב הוא חרק שעקיצתו כואבת ביותר, ונזכר בדברים ח', טו "נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב". ברם כאן נראה שהכוונה להכאת העם בקוצים מכאיבים, כעין אלו שבהם היכה גדעון את שרי סוכות (שופטים ח', טז), שהכאב שהם גורמים הוא מעין עקיצת העקרבים. והשווה ליחזקאל ב', ו "כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים(- מיני קוצים) אוֹתָךְ, וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב". משה יצחק אשכנזי בביאורו 'הואיל משה' פירש כי הכוונה ל"שוטים שרצועותיהם מזוינות בברזל", כלומר רצועות שבקצותן גולות ברזל.

[4] כך הסביר החכם משה יצחק אשכנזי מטריאסט בביאורו 'הואיל משה' את דברי הילדים: "ולא מסכלותם השיאוהו עצתם, רק באמרם היפך דברי הזקנים: אם תשפיל עצמך פעם אחת, תודיע כי יראת מהם, וכל מה שתוסיף ותתן להם, כן ירבו לשאול, עד שלא יישאר בידך כלום ממשפטי המלוכה."

[5] במסכת נדרים מסודרת הברייתא בסדר הפוך, שאינו תואם את מהלך הסיפור אודות רחבעם: "אם יאמרו לך ילדים 'בנה' וזקנים 'סתור', שמע לזקנים ואל תשמע לילדים. שבניין ילדים סתירה, וסתירת זקנים בניין, וסימן לדבר – רחבעם בן שלמה".

מקבילה נוספת לברייתא זו בתוספתא עבודה זרה פרק א הלכה ג: "אם יאמרו לך ילדים 'בנה בית המקדש' – אל תשמע להן. ואם יאמרו לך זקנים 'סתור בית המקדש' – שמע להן. מפני שבניין ילדים סתירה וסתירת זקנים בניין, וראייה לדבר – רחבעם בן שלמה".

(בכל שלושת המקומות נאמרת הברייתא בשמו של רבי שמעון בן אלעזר). רש"י במסכת נדרים פירש את הברייתא בתלמוד על פי הברייתא בתוספתא, אך הוסיף: "והמורה לא פירש בבית המקדש". ובאמת קשה להבין את הנוסח בתוספתא – מה שייכותו של בית המקדש לעניין העקרוני הנידון בברייתא. הנוסח בתלמוד בשני המקומות הוא כללי ומתאים לכוונת הברייתא ולדוגמה הבאה בסופה "וסימן לדבר – רחבעם בן שלמה".

אף בתנחומא שמות כט משבחים חכמים את ההיוועצות בזקנים: "לעולם הזקנים מעמידין את ישראל...אימתי ישראל עומדין? כשיש להם זקנים...שכל מי שנוטל עצה מן הזקנים – אינו נכשל". ועיין שם בדוגמאות שמביא המדרש.

[6] בראש פסוק יב, מכונה רחבעם תחילה בשמו, ואילו בהמשך פסוק יב ובראש פסוק יג הוא מכונה בתוארו "הַמֶּלֶךְ". כדאי אפוא לבחון את מדיניות הכתוב עד לכאן בכינוייו של רחבעם: בפסוקים א-ג מכונה רחבעם בשמו פעמיים. אולם בפסוק ו נאמר "וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת הַזְּקֵנִים..."נראה שהכתוב רומז לכך שמטרתו של רחבעם בהתייעצות היא להדגיש את היותו 'מלך'. בפסוק יב באים ירבעם וכל העם אל "רְחַבְעָם", כשם שבאו אל "רְחַבְעָם" בפסוק ג לעיל, שהרי לדידם הוא עדיין אינו מלך. אולם כאן מזכיר לך הכתוב שהם דחו את בואם ליום השלישי, מחמת שכך דיבר אליהם "הַמֶּלֶךְ", ודחייתו זו נבעה מרצונו להיראות כ'מלך', ועל כן משתמש הכתוב בתואר זה. זוהי גם הסיבה לאריכות הלשון בפסוק יב: כל המחצית השנייה שלו נראית מיותרת, שהרי עצם הציון בחלקו הראשון, שבאו אל רחבעם "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי", רומז לכך שעשו כדבריו לעיל (בפסוק ה). אולם החזרה על דברי המלך בציטוט ישיר (שאינו זהה למקור) – "כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי" – נועדה להחזירנו לאווירה של השלב הראשון במשא ומתן, שנפסק בשל התנהגותו המתנשאת של רחבעם שדחה את תשובתו לעם.

נמצא שכינויו "הַמֶּלֶךְ" במחצית השנייה של פסוק יב, אינו מבשר טובות ביחס לתשובה שתישמע מפיו. השימוש בכינוי "הַמֶּלֶךְ" בפסוקים יב-יג ובפסוק טו להלן ממשיך לשרת את תיאור המעשים שעושה רחבעם מתוך 'התנשאותו המלכותית'.

אולם בפסוק טז מכונה רחבעם עוד פעמיים "הַמֶּלֶךְ" בכינויים שאמורים לשקף את נקודת התצפית של העם, והדבר קשה לכאורה:

                                וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם

וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר...

המילים בפסוק זה "לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם" הן חזרה על אותן מילים בפסוק הקודם – "וְלֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם", אלא שבהקשר החדש הן מבטאות כוונה אירונית: העם נוכח שרחבעם מתנשא למלוך עליהם בכוח, ועל כן אינו שומע אליהם, לפיכך הם משיבים את 'המלך המתנשא' דבר, אולם דברם הפוך מדברים שמשיבים ל'מלך' – דבר המרידה במלכותו.

[7] אמנם אמת הוא, כי השימוש בפתגם "קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי" הוא תיאור בוטה וגס של יתרונו של הבן על פני אביו, יותר מהמשך דברי הילדים.

[8] כבר לשון הפתגם הפותח משתמשת בהשאלות: היא משתמשת בשמות של אברי גוף במשמעות של 'תוקף', 'גבורה', וכמובן שבעצם הציור הלשוני שבפתגם ישנה הפרזה בלתי אפשרית.

השימוש במילה 'עול' כביטוי למס עובד כבד אף הוא מטפורה, שמקורה במכשיר המועמס על בהמת עבודה. זוהי מטפורה שחוקה הנוהגת בלשון הדיבור היומיומי, ובסיפורנו היא מופיעה לראשונה בדברי העם (פסוק ד).

שימוש בשוט או בשבט לייסור מופיע במקרא ביחס לבהמות ולעבדים נרפים "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט" (שמות כ"א, כ); "שׁוֹט לַסּוּס מֶתֶג לַחֲמוֹר / וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים" (משלי כ"ו, ג). אין זה מסתבר ששלמה ייסר את בני ישראל העובדים את עבודת המס בשוטים, שהרי לא היו עבדים, אלא בני חורין. משמעות הביטוי בהשאלה היא: 'אבי נהג בכם כעבדים' (בהכבידו את מס העובד עליכם).

ייסור בעקרבים נעשה כעונש לפושעים – ראה שופטים ח', ז, אם הכוונה לקוצים, וראה תהילים ב',ט – אם הכוונה לשוט שבקצה הרצועה שלו גולת ברזל (על הפירושים ל'עקרבים' ראה בהערה 3 לעיל). משמעות המשפט אפוא 'אני אנהג בכם כבפושעים' (– בגלל בקשתכם להקלת העול).

 

[9] נוסח דברי רחבעם לעם – "אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם", שונה מהנוסח שנתנו לו הילדים בפסוק יא – "וְעַתָּה אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד...". המילה 'ועתה' בדברי הילדים נועדה לקשר בין הפתגם לבין ביאורו, והיא מיותרת לאחר שרחבעם השמיט את הפתגם. הילדים השתמשו בפועל 'העמיס' ובתואר 'כבד' בצירוף עם המילה 'עול', ורחבעם ממיר זאת בצירוף התמציתי 'הכביד עול', צירוף שהילדים כבר השתמשו בו במבוא לדבריהם (בפסוק י) ועל כן לא רצו לחזור עליו. בקיצור משפט זה השיג רחבעם משקל זהה בין שני חלקי התקבולת:

                אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם

וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם                                

[10] וכך כתב המשורר יצחק שלו בשירו "כשאתה צעיר" ('שמלת הריון', הוצאת א. לוין אפשטיין, ירושלים, 1972, עמ' 9):

                ...כשאתה צעיר

                הולך לבבך לצבעים חזקים ובוטים...

                ומאוהב אתה כשאתה צעיר

                במילים שתכתוב.

                וחלילה לך מגעת בהן

                כי נולדו בנשיקה.