שיעור 9 - קידושין במלווה

  • הרב ברוך גיגי

שיעור 9: קידושין במלווה / הרב ברוך גיגי[1]

הנושא "קידושין במלווה" מקיף שלוש אפשרויות שונות של שימוש במלווה לקידושין: א. שימוש בכסף שהאיש הלווה לאישה. ב. שימוש בחוב שבמלווה. ג.הנאת ויתור על חוב קיים של האישה.

א. שימוש בכסף שהולווה

קודם שננסה להבין מדוע אי אפשר לקדש אישה במלווה נסביר את ההגבלות שיש בגמרא על דיון זה, הנובעות מדינים מעולם ההלוואות.

בקידושין מז. נחלקו התנאים בדין המקדש במלווה. הגמרא תולה את המחלוקת בשאלה אם "מלווה להוצאה ניתנה" (כלומר: האם אנו רואים את המלווה ככסף שקיים בידי הלווה או שמא תכלית ההלוואה קובעת שאנו רואים אותו ככסף שהלווה כבר משתמש בו): הסובר מלווה להוצאה ניתנה יפסול את הקידושין, ואילו הסובר מלווה לאו להוצאה ניתנה - יכשירם.

מלווה לאו להוצאה ניתנה

נחלקו ראשונים בהסבר הדעה שמלווה לאו להוצאה ניתנה (הדעה שלפיה ניתן לקדש במלווה).

ר"י הזקן מסביר בתוספותיו כי כולי עלמא מודים שאם הלווה כבר השתמש בכסף שלקח בטל כל קשר בין הממון לבין המלווה, ולא נחלקו אלא כשהלווה עדיין לא השתמש בכסף: מאן דאמר מלווה להוצאה ניתנה סובר כי כל עוד לא השתמש הלווה בכסף לא נכנס המלווה למלוא תוקפו והמלווה יכול לחזור בו מן ההלוואה ולדרוש את כספו בחזרה, ואילו מאן דאמר מלווה לאו להוצאה ניתנה סובר כי הכסף עובר לרשות הלווה לגמרי כבר מרגע ההלוואה והמלווה אינו יכול עוד לחזור בו. לפי שיטת ר"י הזקן אם מלווה לאו להוצאה ניתנה יהיו קידושין כשרים בכסף רק שהולווה אך טרם נעשה בו שימוש, שהרי הכסף לא נכנס עדיין לבעלותו של הלווה, שחייב להחזירו למלווה אם ידרוש זאת, אך אם הלווה כבר השתמש בכסף ברור שהקידושין פסולים לכולי עלמא כי בשלב זה אין המלווה יכול עוד לדרוש מן הלווה להחזיר את הכסף.

לרש"י שיטה קיצונית הרבה יותר בהסבר מאן דאמר מלווה לאו להוצאה ניתנה: לדעתו למאן דאמר זה אנו אומרים כי עקרונית המלווה איננו עומד להוצאה אפילו אחרי שהלווה הוציא את הכסף. הכיצד? לפי שיטה זו, אומר רש"י, מותר ללווה להשתמש בכסף רק באופן שהכסף תמיד יהיה נגיש ושהלווה יוכל להחזירו למלווה כל אימת שהלה ירצה בכך. למאן דאמר מלווה לאו להוצאה ניתנה יכול, אם כן, המלווה לקדש אישה בכסף שהלווה אפילו אם הלווה כבר הוציאו.

מה פשר דין זה? האין זו סתירה בוטה לעיקר מהותו של מלווה? לשם מה ניתן מלווה אם לא לשימוש? ניתן להסביר זאת באחת משתי דרכים:

1. לפי שיטה זו מלווה הוא סוג של פיקדון (מעין שואל); ואף אחרי שהלווה משתמש בכסף אנו רואים בחפץ שקנה בו תחליף לפיקדון ("חליפי מעות ההלוואה") משום שהמלווה יכול לתבוע מן הלווה להמירו בחזרה לכסף כל אימת שירצה.

2. ייתכן שהחפץ איננו באמת חליפי הכסף אך יש עליו שעבוד הדומה לזה שיש על אפותיקי מפורש [כאשר אדם לווה כסף משתעבדות קרקעותיו למלווה, ואם הוא אינו יכול לשלם גובה המלווה מן הקרקעות אפילו אם נמכרו, ובלבד שאין ללווה קרקעות אחרות. אם יש ללווה קרקעות שלא נמכרו צריך המלווה לגבות מהן בטרם יגבה מן הקרקעות שנמכרו. אבל אם הלווה מייחד קרקע מסוימת להיות אפותיקי - קרקע המיועדת לפירעון אותו חוב - יכול המלווה לגבותה מן הלקוחות אף אם יש קרקעות אחרות ברשות הלווה]. החפץ שנקנה במעות ההלוואה שייך אמנם ללווה, אך למלווה יש זכות עליו משום שהוא יכול לגבותו במקום החוב, והוא יכול לקדש בו אישה משום שהוא התגלמות ממשית של המלווה.

סיכום

עד כה ראינו שלמאן דאמר מלווה לאו להוצאה ניתנה יכול אדם לקדש אישה בכסף שהלווה לה: לשיטת רש"י - אפילו לאחר שהשתמשה בו, ואילו לשיטת ר"י הזקן - רק אם טרם עשתה כן. מהמשך הסוגיה עולה שלמאן דאמר מלווה להוצאה ניתנה אין המלווה יכול לקדש אישה בכסף שהלווה לה אפילו אם טרם השתמשה בו.

מלווה להוצאה ניתנה

להלכה אנו פוסקים כי מלווה להוצאה ניתנה, ועל כן שומה עלינו לברר שיטה זו ולהסביר מדוע אי אפשר לקדש אישה במלווה גם אם עדיין לא השתמשה בו.

ההבנה הפשוטה היא כי במעבר הכסף מן המלווה ללווה נקנה הכסף ללווה ובמקביל התחייב הלווה לשלם למלווה את סכום הכסף שלווה. הלווה אינו מתחייב להשיב למלווה את כספו אלא לפרוע את חובו, ומרגע ההלוואה יוצא הכסף מרשות המלווה לרשות הלווה ואין למלווה עוד חלק בו. וכשם שאין אדם יכול לקדש אישה במעות שנתן לצדקה או בכסף שקנה בו דבר מה כך אין הוא יכול לקדש אישה בכסף שהלווה. וכך כותב ריטב"א: "וכיון דדעתיה אזוזי הוה ליה מקדש בדבר שאינו שלו, דמלוה להוצאה ניתנה ואין למלוה בה כלום".

ברם, מרש"י בבא מציעא דף ד. (ד"ה והילך) עולה הסבר חדשני: אפילו למאן דאמר מלווה להוצאה ניתנה הכסף אינו עובר לרשות הלווה בשעת ההלוואה אלא רק כשהלה משתמש בו. כלומר: על אף שהמלווה עומד להוצאה אין הוא יוצא מרשות המלווה אלא משעשה בו הלווה שימוש (אין כאן המקום להוכיח שזו דעת רש"י בדבריו שם; המעוניין בכך יעיין בסוגיה שם וברש"י הנ"ל). מדוע לא יוכל, אם כן, המלווה לקדש את האישה בכסף המלווה אם זו טרם השתמשה בו? כדי להסביר את שיטת רש"י עלינו להניח כי על אף שהכסף עדיין בבעלות המלווה, אין עובדה זו פוגעת ביכולתו של הלווה לממש את זכותו ולהשתמש בכסף, הואיל וכך, הכסף לגמרי ברשותו של הלווה ואין המלווה יכול לתת אותו ללווה: הרי כשם שאברהם נתן לעפרון את הכסף עבור השדה, כך גם דרוש בקידושין מעשה נתינה. על סמך הנחות אלו נוכל עתה להסביר את שיטת רש"י: כסף המלווה נשאר אמנם בבעלותו של האיש כל עוד לא השתמשה בו האישה, אך הוא אינו יכול לקדשה בו מפני שלא תהיה בקידושין אלה נתינה, שהרי הכסף כבר נמצא ברשותה של האישה ומותר לה להשתמש בו ואין אפוא כל משמעות לנתינת האיש.

ב. שימוש במלווה עצמו

עמדנו על כך שאי אפשר לקדש את האישה בכסף המלווה אפילו אם טרם נעשה בו שימוש משום שמלווה להוצאה ניתנה. עתה עלינו לבחון פן נוסף של מלווה, שאף לו משמעות ממונית - המלווה כחוב. ברור לחלוטין שיש משמעות ממונית לחוב שחייבים לאדם: לא יעלה על הדעת להחשיב אדם הנושה בחברו חוב בסך מיליון דולר לחסר כול רק מפני שברגע זה ממש אין כסף בארנקו. ישנה אפוא משמעות ממונית לחוב גם אם הכסף שניתן בשעת ההלוואה כבר אינו ברשותו. עלינו לברר, אם כן, אם אפשר לקדש אישה בחוב עצמו כדבר בעל ערך ממוני. האם ניתן לקדש אישה בממון מופשט?

השאלה אם ניתן לקדש בחוב תלויה לכאורה בהגדרת הכסף הדרוש לקידושין: אם די בדבר בעל ערך ממוני - מלווה עונה על הקריטריונים למרות היותו מושג מופשט; אך אם יש צורך ב"חפצא" של ממון (עיין שיעור מס' 3) - מלווה, שהוא מושג מופשט ולא חפץ מוחשי, לא יתאים [מדברים אלו עולה אולי הסבר מדוע יכשיר מאן דאמר מלווה לאו להוצאה ניתנה קידושין במלווה: על פי הגדרתו של רש"י שראינו לעיל סובר מאן דאמר זה כי החפץ שנקנה בכסף המלווה קשור עדיין למלווה, ואם כן קיים חפץ מוחשי המייצג את החוב אפילו לאחר הוצאת הכסף].

הבה נבחן את שיטות הראשונים בנושא.

שיטת רמב"ן

רמב"ן בבבא קמא (מלחמות ה', יח. מדפי הרי"ף) קובע כי לא ניתן להתייחס למלווה כאל ממון: "ועוד אמרו 'המקדש במלווה אינה מקודשת', וכן במקח וממכר, אלמא כדבר שלא בא לעולם דמיא". לדעת רמב"ן מלווה הוא אפוא ממון מופשט שאי אפשר להשתמש בו.

רמב"ן משווה לדין מקדש במלווה את דין מקדש במשכון, הנידון בדף ח.: "דהויא לה כהלואה, דליתא בעין", והוא אף משווה לו את דין מקדש במלווה ביד אחרים (הנידון לקמן מז:-מח.): "מכל מקום דוקא במלוה של אחרים, דהא נפיק שעבודא מיניה דמקדש לידה דמתקדשת, אבל שעבודא דידיה, כגון חייב אני לך מנה בשטר או בקניין, אין אשה מתקדשת בכך, דומיא דמלוה, דהכא לא מטי לידה כלום והכא לא נפיק מיניה כלום, דשעבודא ברשות לוה הוא וכיון דאגיד ביה לאו קידושין נינהו".

את החיסרון בקידושין בחוב לשיטת רמב"ן ניתן להבין בשתי דרכים: הרב גוסטמן (קונטרסי שיעורים על מסכת קידושין, עד: ד"ה והרמב"ן) מסביר כי החיסרון בקידושין אלה הוא שאין מעבר כסף בין האיש לאישה משום שהמלווה אינו נחשב כסף; ואילו אחרים מסבירים כי המלווה נחשב כסף והחיסרון הוא בהעדר מעשה נתינה (וכך ניתן להבין מדברי רשב"א בסוגיית משכון ובמז: ד"ה לעולם).

שיטת הרמב"ם

בפסיקותיו של הרמב"ם מוצאים אנו סתירה. בהלכות אישות (פ"ה הי"ג) הרמב"ם פוסק כי קידושין במלווה אינם חלים, בעוד שבהלכות מכירה (פ"ז ה"ד) הוא פוסק כי ניתן לקנות קרקע או מיטלטלין בכסף שניתן כמלווה. פסיקות אלו סותרות לכאורה את השוואת הגמרא (מז.) דין מכר במלווה לדין קידושין במלווה.

תירוץ דברי הרמב"ם נעוץ בחילוק שכבר עמדנו עליו: למלווה יש ערך ממוני אך הוא איננו "חפצא" של ממון. בקניין רגיל הכסף משמש כפיצוי וכתמורה בעד הקרקע, ועל כן די לו בערך הממוני של המלווה. בקידושין, לעומת זאת, הכסף אינו פיצוי אלא פריט הכרחי לביצוע מעשה הקניין, ולשם כך צריך, כמובן, חפץ מוחשי ואין די בערך מופשט (אבן האזל על אתר ותוספות ר"י הזקן מז.) [בסוף השיעור נעלה הסבר אחר לדברי הרמב"ם].

ג. השימוש במחילת מלווה

זה לשון רש"י כתובות עד.: "[המקדש] במלוה - שמחל לה מלוה שחייבת לו, ואמרינן בקידושין דאינה מקודשת, דמשום דמשעה שלוותה ניתנת להוצאה וברשותה קיימא והשתא לאו מידי יהיב לה". תוספות שם (ד"ה המקדש) חולקים על רש"י: "לפירושו צריך לחלק בין מקדש במחילת מלוה למקדש בהנאת מחילת מלוה - דמקודשת, כדאמרינן בפ"ק דקידושין. ולרבינו יצחק אין נראה, דשמא אין לחלק, והכא יש לפרש דמיירי כגון דאמר לה 'התקדשי לי במעות מלוה שאת חייבת לי', דהתם ודאי אינה מקודשת". תוספות טוענים כי אין הבדל בין קידושין במחילת מלווה לבין קידושין בהנאת (מחילת) מלווה, שאותם מכשירה הגמרא (להלן ו: מסיקה הגמרא שניתן לקדש אישה באמצעות "הנאת מלוה" שהוא "ארווח לה זימנא", עיין בסעיף הבא של שיעור זה; לגבי הביטוי שתוספות משתמשים בו - "הנאת מחילת מלווה" - ראה רש"י שם ד"ה לא צריכא: "וכל שכן..."), ועל כן הם מפרשים כי הגמרא בכתובות עוסקת בקידושין במלווה עצמו. לפנינו, אם כן, מחלוקת בדין המקדש במחילת מלווה: האם הקידושין פסולים - כקידושין במלווה, או שמא הם כשרים - כקידושין בהנאת מלווה. מה יסוד מחלוקתם של רש"י ותוספות?

ייתכן שהמחלוקת היא במשמעותן המילולית של המילים "הרי את מקודשת לי במחילת מלווה שבידך" - האם הכוונה להנאה שמקבלת האישה ממחילת המלווה, ואז תהיה מקודשת, או שמא הכוונה לעצם המחילה על החוב, ואז לא תהיה מקודשת כדין קידושין במלווה.

אך אפשר גם שתוספות סוברים כי ניתן לקדש את האישה בעצם המחילה, אף כי רק בגלל ההנאה שמפיקה ממנה האישה. ואילו רש"י סובר כי כל עוד לא אמר האיש בפירוש שרצונו לקדש בהנאה, ולא במחילה עצמה, אין האישה מקודשת.

מחלוקת זו מקבילה למחלוקת תוספות ותוספות רי"ד בדין "שתי בנותיך לשני בני בפרוטה" (ז:). תוספות ותוספות רי"ד נחלקים שם מיהו המוקד בקביעת סכום הקידושין: לדעת תוספות די בכך ש"המקבל" - המתקדשת (או אביה, אם היא קטנה) - יקבל שווה פרוטה, ואילו רי"ד בתוספותיו סובר כי מכל מקום צריך המקדש לתת שווה פרוטה. כך גם בנידון דידן: אם אזלינן רק בתר המקבל - תהיה האישה מקודשת, שהרי היא קיבלה הנאה ממחילת המלווה; אך אם גם הנתינה היא קריטית ייתכן שהאישה לא תהיה מקודשת, שהרי האיש לא רק מוחל החוב אבל אינו נותן לו הנאת מחילה ואם כן אפשר שלא הייתה כאן נתינה של ממש.

ד. ארווח לה זימנא

"אמר אביי: המקדש במלוה אינה מקודשת, בהנאת מלוה מקודשת... האי הנאת מלוה היכי דמי?... לא צריכא דארווח לה זימנא". הגמרא מחלקת, אם כן, בין מלווה לבין הנאת מלווה ומסיקה שהנאת מלווה נוצרת על ידי הרווחת זמן. מהי הרווחת זמן זו? בכך נחלקו הראשונים:

1. רש"י: האישה מקודשת בכסף שהייתה מוכנה לשלם על מנת לשכנע את המלווה (האיש) לדחות את מועד הפירעון.

2. תוספות: האיש מקדש אישה שחייבת כסף למלווה אחר באמצעות שכנוע של אותו המלווה לדחות את מועד הפירעון.

3. רבנו חננאל חולק עקרונית על תפישתם של רש"י ושל תוספות: לדעתו אין לקידושין בהנאת מחילה יתרון על קידושין במלווה עצמו, שכן ההנאה הכרוכה בוויתור על המלווה איננה ממשית יותר מן המלווה עצמו. לשיטתו מדובר כאן במקרה שבו הגיע מועד הפירעון, האישה פרעה את חובה ואז החזיר לה האיש את הכסף ודחה את מועד הפירעון - במקרה כזה יש נתינה בשעת הקידושין והאישה מקודשת.

4. שיטת הראב"ד (בהשגותיו על הרמב"ם הלכות אישות פ"ה הט"ו; דבריו הובאו גם ברשב"א) קיצונית פחות מזו של רבנו חננאל. גם הוא טוען שמועד הפירעון כבר הגיע, אך לדעתו האישה אינה צריכה להחזיר את החוב ודי בעובדה שהאיש יכול לגבות את חובו להעניק לכסף ממשות מספקת לקדש בו.

5. הרמב"ם עצמו (שם) מסביר שמדובר באיש שזה עתה עומד להלוות לאישה כסף והוא מקדש אותה בהנאה שהיא מקבלת מהארכת ממשך תקופת ההלוואה.

בניתוח סוגיה זו יש לתת את הדעת על שתי שאלות מרכזיות (שבראשונה שבהן כבר נגענו בשיעור זה): האחת - האם יש צורך במעשה נתינה או שמא די בכך שהאישה תקבל כסף או שווה כסף, והאחרת - האם כל הנאה ראויה להיחשב ככסף או שמא רק סוג מסוים של הנאה יכול להיחשב ל"כסף".

ניתן לומר כי הראשונים הסוברים שדרושה נתינה ממשית של כסף בשעת הקידושין - הרמב"ם ור"ח (לעניות דעתי אין הבדל משמעותי בין דעותיהם, אם כי יש מקום לדון בכך) - חושבים שהחיסרון בארווח לה זימנא במצב שהכסף אינו בעין הוא העדר מעשה הנתינה: הארכת תקופת המלווה אמנם מעניקה לאישה הנאה, אך האיש לא נתן דבר ממשי; ולעומתם סוברים רש"י ותוספות כי די בהנאה שהאישה מקבלת ואין צורך במעשה נתינה (כפי שכבר הטעמנו לעיל לגבי שיטת תוספות במחלוקתם עם רי"ד).

הראב"ד - אפשר שהוא מסכים בעיקרון עם ר"ח והרמב"ם שצריך נתינה ממשית אלא שלדעתו נחשב הכסף העומד לגבייה כגבוי ועל כן דחיית זמן הפירעון היא כגביית הכסף והחזרתו לידיה ויש כאן נתינה מעלייתא; אך אפשר גם שהוא סובר כי בעצם העובדה שהאיש יכול לגבות את הכסף ואינו עושה כן גלומה הנאה, וחסרון הנתינה אינו פוסל את הקידושין משום שבנקודה זו סובר הראב"ד כשיטת תוספות שאין צורך במעשה נתינה.

אך אפשר גם שהמחלוקת היא איזו הנאה נחשבת "כסף". הברייתא (סג.) אומרת כי ניתן לקדש אישה באמצעות שירות בר תשלום ("שחוק לפני, רקוד לפני"), שכן נתינת השירות חינם היא כנתינת כסף. ברם, כאשר האיש מקדש בדבר הקשור לערך ממוני צריך הכסף להינתן בפועל בשעת הקידושין, ולהנאת דחיית מועד הפירעון אין מעמד של כסף. רש"י ותוספות, לעומת זאת, סוברים, כנראה, כי כל הנאה שראוי לשלם עבורה נחשבת כסף ואפשר לקדש בה.

[מחלוקתם של רש"י ותוספות באשר למקרה המדויק שבו מדובר היא בעצם מחלוקת אם יש איסור ריבית דאורייתא במקרה שמציע רש"י: לדעת תוספות אם האיש מקדש את האישה בכסף שהייתה נותנת לו על מנת שידחה את מועד הפירעון הוא עובר על איסור ריבית. מחלוקת זו תלויה, למעשה, במחלוקת יסודית ביניהם באשר לאופי קידושין בכלל. תוספות סוברים שלבעל יש קניין ממוני מסוים באשתו (כך עולה מדברי הרא"ש בתוספותיו ריש כתובות בעניין "נסתחפה שדהו"), ואילו רש"י תופש את הקידושין כתהליך בעל אופי מובהק של איסור והיתר, נטול אופי קנייני (וכבר הרחבנו בכך בשיעורים 2 ו3). לשיטת תוספות יש, אם כן, מידה מסוימת של זכייה ממונית בקידושין ועל כן יש במקרה זה איסור ריבית, ואילו לשיטת רש"י לא ניתן להתייחס אל הקידושין כאל זכייה ממונית ועל כן אין כאן איסור ריבית (ועיין בחידושיהם של חכמי ספרד - רמב"ן, רשב"א וריטב"א - המסבירים מדוע הקידושין אינם זכייה ממונית).]

ה. שימוש במתנה על מנת להחזיר

בשלהי סוגייתנו עולה דין קידושין במתנה על מנת להחזיר. נתייחס לדין זה בצורה ממוקדת וקצרה ולא ניכנס בעובי הקורה.

לפי הלישנא הראשונה בדברי רבא ניתן לבצע באמצעות מתנה על מנת להחזיר רק נתינת תרומה, ולא ניתן לבצע באמצעותה קניין כלשהו (כולל קידושין). מהו החיסרון במתנה על מנת להחזיר? במתנה כזאת אין המשמעות הממונית הדרושה להעברת בעלות ולביצוע קניין. בתרומה די, כנראה, בנתינה כלשהי, ואפילו אין בה משמעות ממונית, משום שהיא נחשבת ממילא לממון הכוהנים כבר משעת הפרשתה, והמצווה לתת תרומה לכוהן מתמצית אפוא במעשה נתינה כלשהו.

למסקנת הסוגיה, מכל מקום, יכולה מתנה על מנת להחזיר לשמש לביצוע קניין (אמנם נחלקו אחרונים אם מתנה על מנת להחזיר היא מתנה לזמן מסוים או שמא היא מתנה גמורה שיש בה תנאי מובנה הדורש את השבתה, עיין קצות החושן סימן רמ"א סעיף ו), אך לא לקידושי אישה. ונחלקו ראשונים אם דין זה דרבנן או דאורייתא.

לדעת תוספות אישה נקנית מדאורייתא במתנה על מנת להחזיר וחכמים הם שגזרו שלא לקדש בה בגלל דמיונה לחליפין (גם בחליפין נהוג להחזיר את החפץ שבו קונים לקונה אחרי ביצוע הקניין), הפסולים לקידושין, ובהתאם להבנה זו גרסו הגאונים: "...גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין".

ברם, מן הגרסה שלפנינו משתמע שדין זה דאורייתא, וכן משמע מדברי רש"י והרמב"ם. וכך מסביר רמב"ן שיטה זו: "משום דכל מתנה שאין בה הנאה לגבי אשה - כחליפין היא, ואיתתא בהו לא מקניא נפשה, והאי נמי, אי לא מחזיר לא קנה, לכי מחזיר לא מתהניא בהו, ואפילו מתהניא בהו בשוה פרוטה קודם לחזרה - איהו לאו בההיא הנאה קאמר לה". מדברי רמב"ן עולה שבקידושי כסף יש צורך בהנאה ממשית. וכך משמע גם מדברי הרמב"ם (פ"ה הכ"ד): "האומר לאשה 'הרי את מקודשת לי בדינר זה על מנת שתחזיריהו לי' - אינה מקודשת, בין החזירה בין לא החזירה... ואם החזירתו - הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום". בקידושי כסף יש, אם כן, תפקיד מרכזי להנאה המופקת מן הכסף, וכך עשויים דברים המוגדרים מבחינה טכנית כממון- כגון: מתנה על מנת להחזיר או מלווה - להיפסל לקידושין משום שחסרה בהם ההנאה האמורה ללוות את הקניין [רק לאור תפישה זו ניתן להבין את דברי הגמרא (ה.) "מה להנך שכן הנאתן מרובה"].

מדוע קיימת דרישה מיוחדת זו בקידושין? המסקנה המתבקשת היא שלקידושין אופי שונה מזה שלקניינים רגילים. הקידושין יוצרים קשר אישי בין הבעל לאישה - ולא קשר ממוני גרידא - ועל כן תפקיד מעשה הקניין אינו רק ביצוע עסקה אלא גם חיזוק דעת האישה להיכנס למערכת זו.

על פי תפישה זו נוכל לתרץ עתה באופן שונה את החילוק ברמב"ם בין קניין במלווה לבין קידושין במלווה: לדעת הרמב"ם המלווה נחשב כסף ועל כן ניתן לבצע בו קניין; אולם אי אפשר לקדש אישה במלווה משום שהנאתו כבר עברה ובשעת הקידושין האישה אינה נהנית עוד ממנו. וכך אכן משמע מדברי הרמב"ם: "מפני שהמלוה להוצאה נתנה ואין כאן שום דבר קים להנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו".

מקורות לשיעור הבא:

קידושין ו: (למטה) "אמר רבא"; רשב"א ד"ה תן; ריטב"א ז. ד"ה ערב; בבא בתרא קעג. (למטה) המשנה והגמרא עד הנקודתיים קעג: (במיוחד "אמר אמימר...").

מקורות משניים: בבא מציעא עג: (למטה) "אמר רב חמא", ובחידושי ריטב"א (החדשים) ד"ה האי מאן.



[1] סיכום שיעור