שיעור 9 - תוספת שביעית

  • הרב מתן גלידאי

תוספת שביעית

א. עיקר דין תוספת שביעית

המשנה הראשונה במסכת ראש השנה קובעת, שא' בתשרי הוא בין השאר "ראש השנה לשמיטין", כלומר שדיני השמיטה השונים מתחילים לחול בתאריך זה. ברם, המעיין בפרקים הראשונים של מסכת שביעית יראה, שקביעה זו אינה מדוייקת, שכן ישנו דין של 'תוספת שביעית', הקובע שכמה פעולות חקלאיות אסורות כבר בחלקה האחרון של השנה השישית. ייתכן שהמשנה בראש השנה באה רק לומר, ששנת השמיטה מתחילה בתשרי, בניגוד לתחומים אחרים שבהם השנה מתחילה בניסן או בתאריכים אחרים, ואין כוונת המשנה לרדת לשאלה, האם כל דיני השמיטה חלים רק עם תחילת השנה השביעית, או שישנם דינים שחלים עוד לפני כן. כמו כן, ייתכן שהמשנה שם עוסקת בזמן הזה, שבו דין תוספת שביעית אינו קיים, כפי שנראה להלן.

מקור הדין

הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בעניין מקור דין תוספת שביעית:

" 'בחריש ובקציר תשבֹּת' - רבי עקיבא אומר: אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר 'שדך לא תזרע וכרמך לא תזמֹר', אלא חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית, וקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית. רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות - אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהיא מצוה" (מועד קטן ג:)[1].

לדעת ר' עקיבא, דין תוספת שביעית נלמד מן הפסוק בפרשת כי תשא:

"ששת ימים תעבֹד, וביום השביעי תשבֹּת, בחריש ובקציר תשבֹּת" (שמות ל"ד, כא).

תחילת הפסוק נוגעת לשבת, אולם ר' עקיבא סירב להבין שגם סוף הפסוק, "בחריש ובקציר תשבות", נוגע לשבת: או משום שאין כאן תוספת על חובת השביתה בשבת, המופיעה כבר במקורות אחרים (ירושלמי פ"א, ה"א; רמב"ם בפירוש המשנה לשביעית פ"א, מ"א), או משום שבשבת לא נאסרו חריש וקציר בלבד, אלא גם פעולות שאינן קשורות לחקלאות כלל (רש"י ר"ה ט. ועוד). לפיכך הבין ר"ע, שסוף הפסוק אינו עוסק בשבת אלא בשביעית. ועדיין היה הדבר קשה בעיניו, שהרי גם איסורי שביעית כבר ידועים ממקורות אחרים. לכן קבע ר"ע, שפסוק זה בא לחדש דין תוספת שביעית: איסור לחרוש בשנה השישית עבור צמחים שיגדלו בשביעית, ואיסור לקצור בשנה השמינית פירות שגדלו בשביעית[2].

לעומתו, סבר ר' ישמעאל, שניתן לפרש את הפסוק כפשוטו. הפסוק כולו עוסק בשבת ולא בשביעית, וסוף הפסוק בא לחדש, שכשם שנאסרה רק חרישה של רשות, שהרי לא מצאנו בתורה חרישה של מצווה, כך לא נאסרה אלא קצירה של רשות, אבל קצירה של מצווה, כגון קצירת העומר, מותרת בשבת. לפי זה, אין כאן מקור לתוספת שביעית.

ברם, בגמרא במועד קטן (ג:-ד.) מבואר, שר' ישמעאל אינו חולק על עיקרו של דין תוספת שביעית, אלא שלדעתו דין זה נלמד מהלכה למשה מסיני. ישנה הלכה למשה מסיני הקובעת, שכאשר ישנן בשדה אחד (בשטח של בית סאה) עשר נטיעות (= עצים צעירים), מותר לחרוש אותו עד ראש השנה של השנה השביעית, כיוון שהנטיעות החלשות עלולות למות בלא חרישה. מדוע צריכים הלכה שתתיר את החרישה לפני השמיטה? מדוע שנעלה על דעתנו לאסור אותה בתקופה זו? על כורחנו, אומרת הגמרא, שסתם חרישה אסורה עוד לפני השמיטה, ורק במקרה הנ"ל, שיש בו הפסד מרובה, החרישה מותרת.

מהגמרא שם עולה, שיש נפקא-מינה גדולה למחלוקת התנאים: לפי ר' עקיבא, דין תוספת שביעית נוהג גם בזמן הזה, ואילו לדעת ר' ישמעאל, אין תוספת שביעית נוהגת בזמן הזה, שכן היא נאמרה למשה מסיני יחד עם שתי הלכות אחרות: ערבה וניסוך המים, וכשם שהלכות אלו תקפות רק בזמן שבית המקדש קיים, כך גם ההלכה של תוספת שביעית. הגמרא מוסיפה, שרבן גמליאל ובית דינו סברו כדעת ר' ישמעאל, ולכן נמנו וגמרו שדין תוספת שביעית אינו נוהג בזמן הזה, וכך פסקו להלכה הרמב"ם (פ"ג, ה"א) ושאר הראשונים.

להלן נראה, שאע"פ שדין תוספת שביעית אינו נוהג היום, בכל זאת ישנן כמה פעולות שאסור לבצע עוד לפני תחילת השנה השביעית. קודם שנעסוק בכך, נסקור בקצרה את דיני תוספת השביעית שנהגו בזמן שבית המקדש היה קיים.

אופי הדין

ראשית נעמוד על מהותה של 'תוספת' זו. מדברי הגמרא בראש השנה (ט.) נראה, שתוספת שביעית דומה מבחינה מהותית לתוספת שבת ויום טוב: אנו מרחיבים את שנת השמיטה, ומתחילים אותה לפני הזמן. מהגמרא שם עולה, שהפסוק שממנו לומד ר"ע את תוספת השביעית, יכול לשמש מקור גם לתוספת שבת ויו"ט, ומכאן שמדובר בדינים דומים מבחינה מהותית. ניתן להסתפק בשאלה, האם אנו מאריכים את השמיטה עצמה, כך שלתוספת הזמן יש מעמד של 'שמיטה' לכל דבר, או שמא אנו רק מאריכים את זמן חלותם של איסורי השמיטה, אך אין לזמן זה מעמד של שמיטה לכל דבר. להלן נעמוד על השלכותיה של שאלה זו.

עיון בדברי ר"ע יכול להוביל אותנו להבנה אחרת של הדין. לדבריו, הפסוק עוסק ב"חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית", היינו שמדובר דווקא בחרישה המועילה בסופו של דבר לשנה השביעית (עיין רש"י ר"ה ט. ד"ה "חריש"). באופן דומה נאמר בירושלמי (שביעית פ"א, ה"א), שמה שנאסר הוא "חריש שקצירו אסור", היינו חרישה סביב צמח שעתיד לגדל פירות בשביעית, שיהיה אסור לקצור אותם כרגיל. משמע שאין איסור לבצע חרישה שאינה מועילה לשנה השביעית, זאת בניגוד לתוספת שבת ויום טוב, שבה נאסר לבצע כל מלאכה, גם אם אינה מועילה כלל לשבת ויום טוב. לפי זה, תוספת שביעית אינה הארכה של שנת השמיטה, אלא איסור לבצע לפני השמיטה פעולות שיתנו את פירותיהן בשנת השמיטה. כך נראה גם מדברי הרמב"ם:

"עבודת הארץ בשנה ששית, שלשים יום סמוך לשביעית, אסורה הלכה למשה מסיני, מפני שהוא מתקנה לשביעית" (פ"ג, ה"א).

כפי שנראה להלן, כמה מדיניה של תוספת השביעית תלויים בשאלה מהותית זו: האם מדובר בהרחבה של השמיטה, או באיסור לבצע פעולות המועילות לשמיטה.

מהגמרא במועד קטן (ג:) עולה, שבזמן שתוספת שביעית נוהגת, העובר עליה חייב מלקות. כמה ראשונים תמהו על כך, שכן דין זה נלמד מהפסוק "בחריש ובקציר תשבות", שאינו לאו אלא עשה, ואין חיוב מלקות על מצוות עשה. קל וחומר אם מדובר בהלכה למשה מסיני בלבד, שאין לוקים עליה. וכך השיב תוס' לשאלה זו:

"איכא למימר, דמ'בחריש ובקציר' מפקינן דצריך תוספת, כלומר שהשביעית מתחלת משנה הששית, וכל דין שביעית יהיה לששית, דהכי קאמר רחמנא, דשביעית מתחלת קודם שנת שביעית, ואם כן הוא כשביעית" (ד"ה "יכול").

לדברי תוס', הפסוק "בחריש ובקציר תשבות" אינו מצווה עצמאית, אלא מקור לכך שיש להאריך את השמיטה ולהתחיל אותה כבר בשנה השישית, ולאחר שלמדנו ממנו דבר זה, שוב אין הבדל בין תוספת השביעית לשביעית, וניתן ללקות עליה. ברור בדברי תוס', שתוספת שביעית היא הרחבה של השמיטה.

ברם, בראשונים מופיעה גם דעה אחרת, הסבורה שאין מלקות על תוספת שביעית, ואין כוונת הגמרא אלא למכת מרדות מדרבנן (עיין ריטב"א ותוס' הרא"ש). ייתכן שלדעה זו, תוספת שביעית אינה הרחבה של השנה השביעית, אלא איסור להועיל לשנה זו.

אילו מלאכות נאסרו

לדעת ר"ע, דין תוספת שביעית נלמד מהמילה "בחריש", ומתייחס קודם כל למלאכת החרישה. גם לדעת ר' ישמעאל דין זה מתייחס קודם כל לחרישה, שהרי הוא נלמד מן ההיתר לחרוש בשדה של עשר נטיעות[3]. השאלה היא, אילו מלאכות נוספות כלולות באיסור.

שאלה זו נתונה במחלוקת ראשונים. המחלוקת התמקדה בעיקר בשאלה, האם מותר לנטוע עצים בזמן תוספת השביעית. כמה ראשונים הביאו את דעתו של רבנו תם בשאלה זו:

"דאין תוספת שביעית דאורייתא בנטיעה אלא בחרישה דכתיב ביה קרא, כדדרשינן לעיל מ'בחריש ובקציר תשבות', ועוד יש ליתן טעם, משום דכל חורש ערב שביעית הוי להועיל בשביעית, אבל אין לאסור ערב שביעית ליטע מחמת שהאילן גדל בשביעית, דכל האילנות נמי מיגדל גדלי בשביעית, ואם כן לא יטע לעולם" (תוס' ר"ה ט: ד"ה "ומותר").

רבנו תם מתבסס קודם כל על הפסוק, המדבר דווקא על חרישה, אולם מעבר לכך הוא בונה על הסברה שהזכרנו לעיל, שדין תוספת שביעית אינו נוגע אלא לפעולות המועילות באופן מיוחד לשביעית, בניגוד לנטיעה, שמטרתה ליצור עץ שיהיה קיים לעולם, ולא רק בשביעית. וכן סוברים גם הרי"ד, הרשב"א, הריטב"א, הר"ן (כולם בראש השנה ט:-י:) ואחרים[4].

לדעה זו, דין תוספת שביעית נוגע לחרישה, ואולי גם לזמירה, העשויה להועיל לצמח בשביעית. מסברה נראה שגם זריעה אסורה בתוספת שביעית לדעה זו, שכן הצמח שנזרע יתן את פירותיו רק בשנה השביעית, ולא ישוב לתת פירות מאוחר יותר, כך שהזריעה מועילה באופן מיוחד לשביעית. זאת בניגוד לאילן שניטע, שיתן את פירותיו מכאן והלאה בכל שנה ושנה, לאו דווקא בשביעית. וכן כתב החזון איש (י"ז, כב), שלרבנו תם זריעה אסורה בתוספת שביעית.

ברם, הרי"ד (ר"ה שם) כתב בפירוש שזריעה בתוספת שביעית מותרת, ואינה נחשבת פעולה לצורך שביעית, וכך כתב גם הרמב"ן (שם) בדעת ר"ת. לדעתם נראה, שאע"פ שנתינת הפירות תהיה בשביעית, אין הולכים אחר נתינת הפירות, אלא אחר תהליך הצמיחה כולו, ומאחר שתהליך זה מתחיל בשישית, אין הזריעה נחשבת פעולה לצורך השביעית. ממילא אין לאסור אלא חרישה, שהיא פעולה מקדימה לתהליך הצמיחה, כך שאם הצמיחה תתחיל בשביעית, הרי שהחרישה נחשבת כפעולה לצורך השביעית[5].

ראשונים אחרים דחו את כל הכיוון של ר"ת, וסברו שהחרישה הנזכרת בפסוק היא דוגמא בעלמא, וכוונת התורה לאסור את כל המלאכות בתוספת שביעית. כך למשל כתב תוס' הרא"ש (שם), ש"מסתמא מרבינן תוספת שביעית לכל דין שביעית", וכן דעת הר"ש (פ"ב, מ"ו) ואחרים[6].

מחלוקת זו תלויה באופן ברור בשאלה שהעלינו לפני כן: אם תוספת שביעית היא הרחבה של השנה השביעית, מסתבר שכל איסורי השביעית חלים בה, כפי שטען הרא"ש; אם תוספת שביעית היא רק איסור לקדם את החקלאות בשביעית, האיסור מוגבל לחרישה ומלאכות הדומות לה, כפי שטען ר"ת.

יש לציין, שהמחלוקת אינה נוגעת אלא למלאכות האסורות בשביעית מן התורה. לגבי המלאכות האסורות מדרבנן הכללים פחות ברורים. ישנן מלאכות שחכמים לא גזרו עליהן בתוספת שביעית אלא רק בשביעית עצמה (עיין ר"ש פ"ב, מ"ב), ואילו מלאכות אחרות אסרו חכמים גם בתוספת שביעית, ולא התירו אלא במקום הפסד (עיין רש"י ותוס' ע"ז נ:, ר"ש פ"ב, מ"ד וחזון איש י"ז, יח). כמו כן, חכמים לא אסרו מלאכות שאינן מועילות אלא לפירות השישית בלבד (ר"ש פ"ב, מ"ב).

משך זמן התוספת

מן המשניות בשביעית (פ"א, מ"א; פ"ב, מ"א) עולה, שחרישה בשדה אילן אסורה מחג השבועות של השנה השישית, ואילו חרישה בשדה תבואה אסורה כבר מפסח. אולם, הגמרא במועד קטן (ג:) קובעת, שלדעת ר' ישמעאל, ההלכה למשה מסיני אינה אוסרת חרישה אלא שלושים יום לפני ראש השנה, וחכמים הם שהוסיפו ואסרו מפסח או משבועות. לא מבואר בגמרא, האם גם ר"ע מסכים לשיעור זמן זה, ובעניין זה חלוקות הדעות.

הירושלמי (פ"א, ה"א) לומד את הדין של תוספת שביעית מהפסוק "בחריש ובקציר תשבות", ומדבריו נראה שהתוספת מתחילה מן התורה בפסח או בשבועות, שכן עד פרק הזמן הזה החרישה מועילה לפירות השנה השישית, ומשם והלאה אין החרישה מועילה אלא לשביעית. הדבר מתאים למה שדייקנו לעיל מן הירושלמי, שהאיסור הוא לבצע פעולות המועילות לשנה השביעית.

באופן דומה כתבו כמה ראשונים ואחרונים (הרי"ד בספר המכריע סי' כ"ט; משנה ראשונה ותוספות חדשים פ"א, מ"א, ועוד), שלפי ר"ע, הלומד תוספת שביעית מן הפסוק, אין לתוספת זו שיעור זמן קבוע, אלא כל פעולה הנעשית לצורך השביעית, אפילו זמן רב לפניה, אסורה מן התורה, שהרי לא מופיע בפסוק שיעור זמן כלשהו. שיעור הזמן של שלושים יום נאמר בגמרא רק לדעת ר' ישמעאל, הלומד את הדין מהלכה למשה מסיני, ויכול להניח שההלכה קצבה כך את האיסור[7].

מסתבר שמחלוקת זו תלויה במהותה של תוספת שביעית: לר"ע האיסור הוא להועיל לשביעית, ולכן כל פעולה שזו תכליתה אסורה, ואילו לר' ישמעאל מדובר בהרחבה של השביעית, ולכן לתוספת יש משך זמן קבוע.

ברם, כמה ראשונים ואחרונים (תוס' מו"ק ד. ד"ה "אלא"; ר"ש פ"א, מ"ד; רש"ש על המשנה פ"א, מ"א ועוד) חלקו על כך, וסברו שמה שנאמר בבבלי לר' ישמעאל נכון גם לר"ע, ואין איסור לחרוש מן התורה אלא בשלושים הימים שלפני השביעית בלבד. תוס' (שם) מסביר, שאמנם בפסוק שמביא ר"ע לא נזכר שיעור זמן, אולם חכמים שיערו כך את משך האיסור המופיע בתורה. לא ברור, האם הכוונה היא שחכמים שיערו שזהו משך הזמן שבו חרישה מועילה לשביעית, או שחכמים הרחיבו את השביעית בשיעור זה.

להלכה, עכ"פ, התקבלה דעת ר' ישמעאל, כך שתוספת שביעית מן התורה נמשכת שלושים יום. חכמים אסרו את החרישה מפסח או מעצרת, אולם יש לציין שהרחבה זו אינה נוגעת אלא לחרישה, ולא לנטיעה וכדומה, אפילו לדעת הסוברים שגם נטיעה אסורה בתוספת שביעית (עיין תוס' ר"ה ט: ד"ה "ומותר" ור"ש פ"א, מ"א). וכל הדינים הללו לא נהגו אלא בזמן שבית המקדש היה קיים.

ב. נטיעה לפני השנה השביעית

מחלוקת הראשונים שראינו לעיל, בנוגע לנטיעה בתוספת שביעית, היא רק מרכיב אחד בסוגייה רחבה במסכת ראש השנה (ט:-י:), הנוגעת לנטיעת עצים לקראת השנה השביעית. כפי שנראה להלן, בסוגייה זו ישנם גם כמה מרכיבים התקפים בזמן הזה.

במסגרת הסוגייה מופיע גם דין נטיעת עצים בסוף השנה לעניין ערלה. המשנה בתחילת ראש השנה קובעת, שא' בתשרי הוא גם "ראש השנה לנטיעה". משמעות הדבר היא, שאם למשל נוטעים עץ בראש חודש אב, כאשר מגיע א' בתשרי, נחשב העץ כאילו סיים את שנתו הראשונה, כך שנותרו לו רק עוד שנתיים להיות אסור באיסור ערלה[8]. ישנן דעות שונות בשאלה, עד מתי ניתן לנטוע את העץ, כך שאותה שנה תעלה למניין שנות הערלה. שאלה זו תלויה בשני משתנים:

ראשית, פרק הזמן שנותר עד ראש השנה צריך להיות מספיק חשוב, כדי שיוכל להיחשב כשנה, ויש מחלוקת תנאים בעניין פרק הזמן המינימלי הנחוץ לשם כך: לדעת ר' מאיר "יום אחד בשנה חשוב שנה", ואילו ר' אליעזר סבור ש"שלושים יום בשנה חשובין שנה"[9].

ברם, את שנות חייו של העץ לא מתחילים למנות משעה שנוטעים אותו באדמה, אלא רק משעה שהוא נקלט ומשתרש בה, שכן עץ שנמצא באדמה ואינו מושרש בה, אין שום משמעות להימצאותו באדמה, והרי הוא כאילו נמצא בבית (רש"י ר"ה י: ד"ה "שלשים" ועוד). כאן אנו נכנסים למחלוקת תנאים אחרת: כמה ימים לאחר הנטיעה נחשב העץ כקלוט באדמה. המשנה בשביעית (פ"ב, מ"ו) שנראה להלן מביאה בעניין זה שלוש דעות: שלושים יום, שבועיים או שלושה ימים[10].

נמצא שפרק הזמן המינימלי הנחוץ כדי שנוכל 'להרוויח' את השנה הוא צירוף של שני המספרים הנ"ל: משך הקליטה ושיעור 'שנה'. להלכה נפסק (יבמות פג.) ששיעור הקליטה הוא שבועיים, ושלושים יום בשנה חשובים שנה, ולכן יש לנטוע את האילן עד ארבעים וארבעה יום לפני ראש השנה, כדי שאותה שנה תעלה למניין שנות הערלה.

במקביל לדיני ערלה, מתייחסת הגמרא גם לנטיעת עצים סמוך לשמיטה, אלא שדבריה בעניין זה ברורים הרבה פחות ותלויים במחלוקת ראשונים ואחרונים. הגמרא (י:) מצטטת את דברי המשנה בשביעית:

"אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ראש השנה, ואם נטע או הבריך או הרכיב - יעקור. רבי יהודה אומר: כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים, שוב אינה קולטת. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: לשתי שבתות" (פ"ב, מ"ו).

הגמרא מבינה, ששיעור שלושים הימים הנזכר בדברי תנא קמא הוא משך זמן הקליטה לדעתו, ובנקודה זו חלוקים עליו התנאים האחרים. לפי זה, כולם מסכימים שמותר לנטוע עצים סמוך לשמיטה, רק אם יספיקו להיקלט באדמה קודם השמיטה, אלא שנחלקו בעניין משך הזמן הדרוש לקליטה. ברם, לעצם הדין אין שום נימוק במשנה או בגמרא: מדוע אסור לנטוע עצים באופן שייקלטו באדמה בשמיטה?

התמיהה מתחזקת בהמשך הגמרא:

"ואמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: לדברי האומר שלשים - צריך שלשים ושלשים, לדברי האומר שלשה - צריך שלשה ושלשים, לדברי האומר שתי שבתות - צריך שתי שבתות ושלשים יום".

לדברי רב נחמן, יש להוסיף למשך הקליטה שלושים יום, כך שאם הקליטה נמשכת למשל שבועיים, אסור לנטוע עצים ארבעים וארבעה ימים לפני השמיטה. מהמשך הגמרא עולה, שהדבר מבוסס על הדעה ששלושים יום חשובים שנה, אבל לפי הדעה שיום אחד חשוב שנה, יש להוסיף לזמן הקליטה יום אחד בלבד. הדבר נראה תמוה מאוד: מה עניין שיעור שנה לדין שביעית? הראשונים ביארו את דברי הגמרא בדרכים שונות.

שיטת רש"י

רש"י הכניס לסוגייה את הגורם של תוספת שביעית, שאינו מופיע בה בפירוש:

"צריך שלשים ושלשים - כדי שתקלוט שלשים לפני שביעית, דכל שלשים לפני שביעית כשביעית דמו, דנפקא לן מ'בחריש ובקציר תשבות' " (רש"י יבמות פג.).

לדברי רש"י, אסור לנטוע אילנות באופן שייקלטו באדמה בזמן תוספת השביעית, ולכן יש להתרחק מראש השנה כשיעור הזמן של תוספת השביעית + זמן הקליטה. שיטה זו מבוססת על שלוש הנחות, שעם כולן ניתן להתווכח:

הנחה אחת היא, שאסור לנטוע עצים באופן שייקלטו בשנת השמיטה עצמה. הנחה זו מוסכמת על ראשונים רבים, ועולה כזכור מפשט המשנה, אולם הראשונים משום מה לא טרחו לנמק אותה. ההבנה הרווחת באחרונים תולה את האיסור במצוות שביתת הארץ: כשם שאסור לאדם לנטוע עצים בשמיטה, שנאמר "שדך לא תזרע", כך צריך האדם לדאוג לכך שאדמתו לא תקלוט עצים בשמיטה, שנאמר "ושבתה הארץ שבת לה' " (מנחת חינוך רצ"ח, ח; אגלי טל זורע סק"ח אות ב; מקדש דוד נ"ט, ז; מנחת שלמה מ"ח ועוד). בסוגייה זו עסקנו בהרחבה בעבר, וראינו שיש מחלוקת בשאלה, האם אמנם יש מצווה שהארץ תשבות מפעולות שאינן נעשות ע"י האדם.

החזון איש (י"ז, כה), למשל, סבר, שהארץ אינה צריכה לשבות אלא ממעשי האדם, ולפי זה כתב (י"ז, כב), שהאיסור לנטוע עצים כך שייקלטו בשמיטה אינו מבוסס על שביתת הארץ, אלא על דין תוספת שביעית. כחלק מדין תוספת שביעית, נאסר על האדם לבצע לפני השביעית פעולה שתגרום לצמיחה בשביעית. לפי זה, האיסור מוגבל לזמן שבית המקדש היה קיים.

רש"י מוסיף וטוען, שכשם שאסור שהעצים ייקלטו בשביעית, כך אסור לנוטעם באופן שייקלטו בתוספת השביעית. הנחה זו תלויה, כמובן, בהבנת מהותה של תוספת השביעית, שהרי אם מדובר באיסור להועיל לשמיטה, אין כאן תועלת לשמיטה עצמה. ברור שרש"י מבין, שתוספת השביעית היא הרחבה מלאה של השביעית, כך שלא רק האיסורים החלים על האדם תקפים בה, אלא אפילו המצווה שהארץ תשבות, וממילא צריך האדם לדאוג לכך שהארץ לא תקלוט צמחים בזמן תוספת השביעית. רש"י באמת מדגיש ש"כל שלשים לפני שביעית כשביעית דמו", ובמקום אחר כתב, שתוספת שביעית פירושה "שמוסיפין מחול על הקודש" (ר"ה ט: ד"ה "משלשים").

ועדיין פירושו של רש"י קשה, שהרי מהגמרא עולה שאיסור הנטיעה תלוי גם בשיעור הזמן הנחשב שנה, ולפי ר"מ שיום אחד חשוב שנה, מותר לנטוע עץ שייקלט יום אחד לפני ראש השנה, ואילו לפי רש"י לכאורה בכל מקרה צריכים שלושים יום מדין תוספת שביעית. כדי להשיב לשאלה זו, נזקק רש"י להנחה נוספת: תוספת שביעית היא שלושים יום רק לדעת ר' אליעזר, ששלושים יום נחשבים שנה, אבל לדעת ר' מאיר, ניתן להסתפק בתוספת של יום אחד (רש"י י: ד"ה "צריך" וד"ה "לעולם"). הרמב"ן (שם) ואחרים תמהו על רש"י: מה הקשר בין שיעור שנה לבין תוספת שביעית? רש"י כנראה סבר, שיש להוסיף לשביעית פרק זמן חשוב, העשוי להיחשב כשנה בפני עצמו[11].

שיטת רבנו תם

רבנו תם הציע הבנה שונה בסוגייה[12]. לדבריו, אין איסור לנטוע עצים קודם השמיטה אלא אם ייקלטו בשביעית עצמה, ולא אם ייקלטו בתוספת השביעית. ר"ת חולק בעיקר על ההנחה השנייה של רש"י. לדעתו, תוספת שביעית אינה הרחבה של השביעית, אלא איסור להועיל לשביעית, ולכן אין איסור לנטוע עצים בתוספת השביעית, כפי שראינו לעיל, וממילא גם אין חובה לדאוג שהארץ תשבות מקליטת נטיעות בזמן זה. ומה שאמר רב נחמן, שיש להוסיף שיעור שנה לזמן הקליטה, אינו נוגע כלל לשביעית אלא לערלה בלבד. המשנה בשביעית קבעה, שאיסור נטיעה קודם השביעית תלוי בזמן הקליטה, והביאה דעות שונות בנוגע למשך הקליטה, ורב נחמן קבע, שלעניין ערלה יש לצרף את השיעורים הללו לשיעור הזמן הנחשב כשנה, מה שאין כן לגבי שביעית, שאינה תלויה בשיעור שנה כלל.

שיטת הר"ש

שיטת הר"ש (פ"ב, מ"ו) דומה ביסודה לשיטת ר"ת: רב נחמן לא דיבר אלא על ערלה בלבד, ואין איסור לנטוע עץ אם ייקלט בתוספת השביעית, אלא רק אם ייקלט בשביעית עצמה. אולם הר"ש לא קיבל את הנימוק של ר"ת לקביעה זו, שכן לדעתו תוספת שביעית היא הרחבה של השמיטה, ואסור לנטוע בה עצים מן התורה, כפי שהזכרנו לעיל. לדעת הר"ש, אע"פ שלאדם אסור לנטוע עצים בתוספת השמיטה, אין חיוב למנוע מן הארץ לקלוט נטיעות בתקופה זו (אם ניטעו לפניה)[13]. אם התוספת היא הרחבה של השמיטה, מדוע מצוות שביתת הארץ אינה חלה בה? נראה שלדעת הר"ש, תוספת שביעית אינה אלא ניהוג של איסורי השביעית, אך אין לה קדושה ומעמד אמיתי של חלק מהשמיטה, ולכן הארץ אינה אמורה לנוח בה.

שיטת הרמב"ם והרמב"ן

הרמב"ן קיבל את הבנת רש"י בסוגייה, שרב נחמן דיבר על שביעית, אולם דחה את דעתו של רש"י, שדברי רב נחמן קשורים לתוספת שביעית. כדי להבין את דברי רב נחמן, גייס הרמב"ן לעזרתו גמרא בגיטין. המשנה בתרומות (פ"ב, מ"ג) קובעת, שהנוטע עץ בשביעית בשוגג חייב לעקור את נטיעתו, אף שהנוטע בשבת בשוגג אינו חייב לעשות כן. הגמרא בגיטין (נג:) מתקשה בטעם החילוק, ותולה אותו בנקודה צדדית: עץ שניטע בשבת, לאחר זמן מה איש לא ידע שניטע ביום זה, ואילו עץ שניטע בשביעית, לאחר זמן ידעו שניטע בשנה זו, כיוון שיראו מתי הוא מפסיק להיות ערלה, ואם לא נעקור את העץ, מישהו עלול לחשוב שמותר לנטוע עץ בשביעית.

בעיה זו, טוען הרמב"ן, קיימת גם אם העץ ניטע בסוף השנה השישית, באופן שהזמן שנותר עד ראש השנה אינו מספיק להיחשב כשנה. במקרה זה, שנת השמיטה תיחשב כשנה הראשונה למניין שנות הערלה, ולימים עלול מישהו לחשוב שהעץ ניטע בשמיטה עצמה, ושמותר לנטוע בשמיטה. ממילא, אע"פ שמעיקר הדין אין בעיה לנטוע עצים לפני ראש השנה, כדעת ר"ת, יש לאסור את הדבר מדרבנן, בשל החשש של הגמרא בגיטין. וכך עולה גם מהירושלמי בתרומות (פ"ב, ה"א).

לפי זה, מותר לנטוע עץ סמוך לשביעית, רק אם הזמן שעד ראש השנה נחשב לו כשנה, כך שהשמיטה תהיה שנתו השנייה לעניין ערלה, ואיש לא יחשוב שניטע בשמיטה. רב נחמן דיבר אפוא גם על שביעית, ולא רק על ערלה, אלא שדין שביעית בסוגייה זו תלוי בדין ערלה. ולפי ההלכה, ששלושים יום נחשבים שנה, וזמן הקליטה הוא שבועיים, האיסור לנטוע עצים סמוך לשמיטה מתחיל ארבעים וארבעה יום לפני השמיטה.

בדעה דומה החזיק גם הרמב"ם:

"אף בזמן הזה אין נוטעין אילנות ואין מרכיבין ואין מבריכין ערב שביעית, אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה שלשים יום קודם ראש השנה של שביעית, וסתם קליטה שתי שבתות. ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין, שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו. נמצאת אומר, שהנוטע או המבריך או המרכיב ערב שביעית קודם ראש השנה במ"ד יום יקיים, פחות מכן יעקור" (פ"ג, הי"א).

הרמב"ם מדבר על "מראית העין", ואינו מזכיר בפירוש שהוא בונה על דיני ערלה, אולם הרמב"ן ורוב האחרונים הבינו ברמב"ם, שהחשש נובע ממניין שנות הערלה. לפי זה, האיסור אינו קיים אלא בעצי מאכל, שדין ערלה שייך בהם.

סיכום והלכה למעשה

לסיכום: לפי ר"ת והר"ש, האיסור הוא רק לנטוע באופן שהקליטה תהיה בשביעית; לפי רש"י, האיסור הוא גם כאשר הקליטה תהיה בשלושים הימים שלפני השביעית, אולם איסור זה הוא מדין תוספת שביעית, ואינו קיים בזמן הזה; ואילו לפי הרמב"ם והרמב"ן, גם בזמן הזה אסור לנטוע כך שהקליטה תהיה בשלושים הימים קודם השביעית, אולם איסור זה מוגבל לעצי מאכל.

להלכה אנו חוששים לשיטת הרמב"ם והרמב"ן, ולכן מותר לנטוע עצי מאכל רק בזמן שהשנה השישית יכולה עדיין לעלות למניין שנות הערלה. עצים חשופי שורש מותר לנטוע עד ט"ו באב (ועד בכלל), כדי שהעץ ייקלט עד כ"ט באב, ויישארו לו שלושים יום עד ראש השנה[14]. נטיעה של שתיל, היינו עץ הגדל בגוש אדמה (ויכול לחיות בו במשך שבועיים), מותר לבצע עד כ"ט באב, כיוון שהעץ כבר קלוט ועומד. אם השתיל הוגדר כעציץ נקוב עד כ"ט באב, היינו שבתחתיתו יש נקב של 2 ס"מ, והוא מונח על אדמה גלויה, הרי הוא נחשב כנטוע, ושוב אין בעיה לשתול אותו עד ראש השנה, שכן במקרה זה לא ימנו את שנות הערלה מחדש (קטיף שביעית ז, ב).

דין זה נוגע, כאמור, רק לעצי מאכל. בעצי סרק ושאר צמחים לא קיימת הבעיה של מראית עין, אולם לדעת רש"י, ר"ת והר"ש, אסור לזרוע אותם באופן שייקלטו בשביעית עצמה, וגם הרמב"ם והרמב"ן לא בהכרח חלקו על דין זה. כבר הזכרנו שלדעת החזון איש דין זה עצמו הוא חלק מדין תוספת שביעית, ואינו קיים בזמן הזה, אולם מרבית האחרונים חלקו עליו, וסברו שאיסור זה נובע מדין שביתת הארץ, וקיים גם בזמן הזה. לפי זה, עצי סרק, שמשך קליטתם הוא שבועיים, יש לנטוע עד ט"ו באלול, ואילו צמחים חד שנתיים, שמשך קליטתם הוא שלושה ימים, יש לזרוע עד כ"ו באלול[15].

ברם, למעשה לא ניתן להקל בכך אלא בצמחי נוי, אבל בצמחי מאכל כמו ירקות ותבואה יש להחמיר יותר מטעם אחר. כפי שנראה בהמשך השנה, חכמים גזרו ואסרו אכילת צמחים שגדלו מעצמם בשביעית, שמא יבוא מישהו לזרוע בשביעית ולומר שהדבר גדל מעצמו. גזרה זו מכונה 'איסור ספיחין'. להלכה מקובל להקל ולומר, שאיסור זה אינו חל על ירקות שנבטו מעל פני הקרקע לפני השנה השביעית, כפי שנראה בעתיד. כמו כן, האיסור אינו חל על תבואה וקטניות שהגיעו לשליש גודלם קודם השנה השביעית. לכן, ניתן לזרוע ירקות בסוף השנה השישית רק אם יצליחו לנבוט לפני ראש השנה (כל מין לפי זמן הנביטה המיוחד לו), וניתן לזרוע תבואה וקטניות רק אם יגיעו לשליש גודלם לפני ראש השנה. xe "תוספת שביעית:ירקות"



[1] מחלוקת זו מובאת בקיצור גם במשנה בשביעית (פ"א, מ"ד).

[2] בשיעור זה נעסוק רק בדין הראשון, הנוגע לפעולות חקלאיות האסורות בשנה השישית. בדינם של פירות שגדלו בשנה השביעית ונקטפו בשנה השמינית נעסוק בשיעור אחר.

[3] מדברי שניהם נראה, שחרישה בשביעית עצמה אסורה מן התורה. בשאלה זו עסקנו בהרחבה בשיעור בעניין איסורי עשה בשביעית.

[4] מדברי תוס' שצוטטו לעיל נראה, שגם לר"ת נטיעה אסורה בתוספת שביעית מדרבנן, אולם מדברי שאר הראשונים עולה שהיא מותרת לגמרי.

[5] ועיין בריטב"א (ר"ה שם) שכתב בדעת ר"ת, שנטיעה מותרת בתוספת שביעית, כיוון שהפירות שיתן העץ בשביעית אסורים משום ערלה. משמע שאילו היו הפירות מותרים, היינו רואים בנטיעה פעולה לצורך שביעית, ולפי זה לכאורה יש לאסור זריעה לצורך שביעית. ברם, מהמשך דברי הריטב"א לגבי אורז ודוחן נראה שזריעה אינה אסורה בתוספת שביעית, וצ"ע.

[6] הר"ש (שם) טען, שאף ר"ת מודה שיש לאסור בתוספת שביעית כל מה שאסור בשביעית עצמה, אלא שלדעתו מותר לנטוע גם בשביעית עצמה, הואיל ומלאכה זו אינה מפורשת בתורה. בשאלה זו של נטיעה בשביעית עסקנו בעבר, ומ"מ שאר הראשונים כתבו שר"ת אינו מקל בנטיעה אלא בתוספת שביעית, ולא בשביעית עצמה.

[7] עיין להלן בדעת רש"י, שייתכן שהתוספת נמשכת דווקא שלושים יום, הואיל ושלושים יום חשובים כשנה.

[8] אמנם, למעשה העץ לא יהיה מותר בא' בתשרי שנתיים אחר כך, אלא רק בט"ו בשבט שאחריו, כיוון שבמשך הזמן הוא חדל להיות 'נטיעה' והופך ל'אילן', וראש השנה לאילנות הוא ט"ו בשבט. בדין זה ישנן שיטות וסברות שונות, ולא נאריך בו כאן.

[9] למחלוקת זו ישנן גם השלכות נוספות. כך, למשל, בכל מקום בתורה שנאמר "פר", דרוש פר בן שלוש שנים, היינו בשנתו השלישית, ולכן לר"מ ניתן להסתפק בפר בן שנתיים ויום אחד, ואילו לר"א ניתן להסתפק בפר בן שנתיים ושלושים יום (גמ' ר"ה שם).

[10] החזון איש (י"ז, כח) מסביר, שהמחלוקת אינה במציאות אלא בהלכה: איזו רמה של חיבור בין הצמח לאדמה נחוצה כדי שייחשב כקלוט מבחינה הלכתית.

[11] מקור אפשרי לדעה זו ניתן למצוא בדברי התורת כהנים: "ומנין לשלשים יום לפני ראש השנה הרי הן ככל השנה? תלמוד לומר 'ובשנה השביעית' " (פרק א', א). הגר"א שם מבאר, שהמילה "ובשנה" מיותרת, ומכאן למדים שיש להוסיף שנה על השנה השביעית, והיינו שלושים יום החשובים כשנה. אמנם, שאר מפרשי התורת כהנים הבינו את דבריה באופן אחר.

[12] שיטת ר"ת מופיעה באופן זה במרבית הראשונים: רמב"ן, רשב"א, ריטב"א ועוד. ברם, תוס' (י: ד"ה "שלשים") מביא את שיטת ר"ת באופן אחר, הקרוב יותר לדעת ר"ש שתובא להלן.

[13] כך הבין החזון איש (י"ז, כד) בדעת הר"ש, אולם יש שהבינו את דעתו באופן אחר, עיין שבת הארץ (ג', יא).

[14] כך ההלכה ע"פ הרמב"ם (מעשר שני פ"ט, הל' ח-יא) והשו"ע בהלכות ערלה (יו"ד רצ"ד, ד). ויש המקלים יותר, וטוענים שמותר לנטוע גם בט"ז באב, ואנו נאמר "מקצת היום ככולו", כך שכאילו ישנם י"ד ימים לקליטה (חזון איש י"ז, כט; כ"ו, ב ע"פ הגמרא בפסחים נה. וע"פ הרא"ש ורבנו ירוחם).

[15] למעשה, אין מקור בגמרא לחלק בין עצים לשאר צמחים בנוגע למשך הקליטה, ואף שחילוק זה עולה מדברי תרומת הדשן (סי' קנ"א) ואחרים, הרבה אחרונים חלקו עליו, עיין נקה"כ, דגמ"ר וגר"א על השו"ע יו"ד רצ"ג, א. אעפ"כ כתבו הגרש"ז (מנחת שלמה נ"א, ו) ואחרים, שניתן להקל ולזרוע עד שלושה ימים לפני ר"ה, ולסמוך בעניין זה על המקלים, כיוון שלפי הרמב"ם והרמב"ן לא ברור שהאיסור בכלל קיים, והחזון איש הרי דחה אותו לגמרי.