נידה | דף לח | שיפורא גרים

מהגמרא בסוגייתנו אנו למדים שרבי יהודה סבר שהשופר בו תקעו בית הדין בשעה שקידשו את החודש, הוא הגורם לכך שתחילת החודש התשיעי נחשב כזמן הלידה:

"אמר רב אדא בר אהבה: ש"מ, קסבר רבי יהודה שיפורא גרים".

כלומר, כל דם שתראה האשה מתוך קושי בחודש זה נידון כדם שבא מחמת הוולד ואינו מטמא בזיבה (אף אם הקושי לא היה בסמוך ללידה ממש). יש לציין שדם קושי של האשה נחשב כדם מחמת הולד כבר מתחילת החודש, היות והאשה ראויה ללדת מתחילת החדש.

מדברים אלה אנו למדים שתקופת ההריון משתנה בהתאם ללוח השנה העברי שנקבע על ידי הסנהדרין, וכך כותב גם הרשבא:

"דודאי שיפורא גרים. שכל מה שבית דין של מטה עושה, בי"ד של מעלה מסכימים עמהם".

דהיינו, אנו רגילים לכך שבשנה מעוברת בזמן בו היה אמור להיות חג הפסח מותר לאכול חמץ, אולם אם ניתן את ליבנו לדברים אלה ניווכח שאין זה פשוט כלל. למעשה, הקב"ה נתן בסמכות חכמים את האחריות לקביעת לוח השנה על כל המשתמע מכך.

את עניין זה אנו מכירים גם בנוגע לבתוליה של קטנה. בגמרא (נידה דף מה עמוד א) נאמר שבתוליה של קטנה שנבעלה לפני גיל שלש חוזרים. אם נבעלה לאחר גיל שלוש, אין בתוליה חוזרים. לדברים אלו יש יוצא מהכלל במקרה בו בית הדין נמלכו מלעבר את החודש. במקרה זה בתוליה של הקטנה חוזרים אף שנבעלה "לאחר" גיל שלש. דין דומה נאמר בהגדרת טריפה. בשנה מעוברת אורך חיה של טרפה הוא שלושה עשרה חודשים ואילו בשנה פשוטה שנים עשר חדשים.

ניתן לקבל דברים אלה כפשוטם, שבעצם הכרעת בית הדין בנוגע לעיבור השנה יש כוח לשנות את הטבע; אולם, יתכן לומר שמדובר רק בסמכות של חכמים לכונן מצב הלכתי מסויים. לדוגמא: הגמרא ביבמות (דף מב עמוד א) מחייבת אשה מניקה להמתין לפני שתתחתן בשנית עד לאחר שיכלו שנתיים מזמן לידת התינוק. הסיבה לכך היא שנישואיה עלולים להביא למצבים של פגיעה במזונו של התינוק (על ידי הריון נוסף, או בעקבות יחסו של הבעל החדש). רבי ישראל איסרליין כתב (בשו"ת תרומת הדשן סימן רטז) שבשנה מעוברת על האשה הנ"ל להחמיר ולהמתין עשרים וחמשה חודשים משום שבגמרא מדובר על שנתיים סתם. אם חודש העיבור היה שינוי במציאות ממש לא היה מקום לומר שזו 'חומרא' אלא היה לומר שזו חובה כמו שאר החודשים. כך פסק הרמ"א (אבן העזר יג, יא) בסוגיה זו:

"חדש העיבור עולה למנין כ"ד חודש. וי"א דלכתחלה יחוש אפילו לחדש העיבור".

כלומר, מצד הדין אין חובה לחכות חודש נוסף ולכן לא יכפו זאת בית הדין, אולם בהחלט מוטב לעשות זאת. שורת הדין שמציג הרמ"א שומה מהמצב המוכר לנו בפסח, בו ניתנה לחכמים הסמכות המלאה לקבוע שזמן מסויים אסור באכילת חמץ בעוד שזמן אחר מותר. יחד עם זאת, אין דברינו מסתדרים עם עניין חזרת הבתולים או התארכות חיי בהמה שהיא טריפה, יתר על כן, מהיכן אנו למדים שניתן לומר לאשה להמתין להתחתן בשנית יותר מהזמן בו היא צריכה על פי הדין?

הסבר אפשרי הוא שביד חכמים הסמכות לקבוע תקנות הלכתיות כחלק מעצם הסמכות שבידם לשנות את מועדי השנה, כך יהיה עלינו לקבל זאת שביד חכמים לקבוע את המציאות כמו גם הלכות שמושפעות ממעשה זה.