שיקולים חוץ־הלכתיים בפסיקתו של הרב ויינברג

תשובותיו ההלכתיות של הרב ויינברג לוקחות בחשבון לעיתים קרובות שיקולים מטא-הלכתיים, וכבר מלך שפירא שם לב לנטייה זו ודן בה. הדבר אינו מפתיע, כיוון שההלכה היהודית משקפת אידיאלים וערכים, ואינה רק אוסף של כללים פורמליים. אך בעוד שיקולים דומים מופיעים בכתביהם של פוסקים אחרים, הרב ויינברג מציג שיקולים כאלו על בסיס יותר עקבי ובאופן ישיר בצורה הראויה להערכה. לפעמים צרכים קהילתיים או שיקולים אתיים מניעים אותו להסתמך על היתר שלא היה מסתמך עליו אחרת. במקרים אחרים, שיקולים מטא-הלכתיים מניעים אותו להחמיר, אפילו כאשר המנהג הנידון אינו כולל אף עבירה על ההלכה.

ב-1950, הרב הראשי של פינלנד שאל את הרב ויינברג על אמירת קידוש בבית הכנסת בליל שבת. המנהג הקהילתי הוותיק באותו בית כנסת היה לומר קידוש, אך הם הפסיקו במהלך מלחמת העולם השנייה בשל מחסור ביין. לאחר המלחמה, הקהילה רצתה לחזור למנהגם, בעוד הרב, בהתבסס על פסיקתו של רבי יוסף קארו,^[1] העדיף שלא לומר קידוש בבית הכנסת. הגמרא (פסחים קא ע"א) אומרת כי אנו אומרים קידוש בבית הכנסת עבור אורחים שיאכלו שם; כיוון שבימינו אורחים אינם אוכלים בבית הכנסת, אף אחד אינו מקיים את מצוות הקידוש בבית הכנסת, מה שהופך את הקידוש למיותר. על אף שלרב היה טיעון הגיוני, הרב ויינברג הנחה אותו להחזיר את המנהג הישן.

הרב ויינברג לא משתמש בשיקולים חוץ-הלכתיים כדי להסיר את הצורך בטיעון הלכתי. תחילה, הוא סוקר את המקורות השונים בעד אמירת קידוש בבית הכנסת. אולי, הוא מציין, אנו שומרים על מנהגים ישנים אפילו כאשר הסיבה למנהג כבר אינה תקפה. יתרה מזאת, ייתכן כי הדרישה שהקידוש יהיה במקום הסעודה היא מדרבנן, ואינה נצרכת למילוי המצווה של הקידוש מן התורה. לאחר שהציע טיעונים הלכתיים מוצקים, הרב ויינברג מציג שיקולים חינוכיים. הוא טוען כי הקידוש בבית הכנסת "מוסיף חן ויופי של קדושה לכניסת היום הקדוש הזה". יתרה מכך, הוא עשוי לעודד את באי בית הכנסת המקפידים פחות על המצוות לקדש גם בביתם.^[2] שיקולים חוץ-הלכתיים משלימים את הטיעונים ההלכתיים.

כמה מקורות רבניים מן הזמן האחרון מציעים כי בני זוג שאחד מהם (או שניהם) נשואים בפעם השנייה, לא יוליך חתן או כלה לחופה. נראה כי הרעיון הוא שהדבר מהווה סימן רע עבור נישואיהם של הזוג הצעיר. הרב ויינברג קובע כי לא קיים אף מקור הלכתי סמכותי התומך ברעיון זה; הוא מתיר להורה הנשוי בפעם השנייה ללוות את החתן או הכלה. הוא מוסיף כי בהליכה בעקבות המנהג המחמיר "יש משום גרימת צער לאב". פעם נוספת, שיקולים אחרים מחזקים את השיקולים ההלכתיים הפורמליים.^[3]

כפי שצוין, הכנסת שיקולים כאלו יכולה להוביל לקולא או לחומרא. ב-1954, הרב אליהו (ליאו) יונג שאל את הרב ויינברג לגבי תפילה בשפת המקום. הרב ויינברג קבע כי אין מניעה הלכתית טכנית להתפלל בשפה שאינה עברית.^[4] אף על פי כן, הרב ויינברג מייעץ לרב יונג להנחות את בני קהילתו לומר את התפילות בעברית, כיוון ש"לא נשאר לנו מקום ליהדות שלמה וטהורה חוץ מביהכ"נ". בית הכנסת מייצג כעת את היהדות האותנטית; לא כדאי לדלל את המפגש עם הקדושה הכלול בחוויית בית הכנסת. יתרה מכך, פסיקה זו תגרום ליהודים להבין כי הם צריכים ללמוד את לשון הקודש. לבסוף, ישנם צדדים בעד העדפת שמירת מסורות, אפילו אם אינן חובה מבחינה הלכתית. כאן, שיקולים לא-הלכתיים מייצרים פסיקה מחמירה.

מישהו בעל בקיאות וגאונות כמו של הרב ויינברג יכול היה מן הסתם למצוא דרך יצירתית לאסור תפילה באנגלית על רקע הלכתי פורמלי – אך הוא לא עשה כן. כפי הנראה, הוא העדיף גישה ישירה, והודה כי הפעולה הנידונה מותרת למעשה, בעודו אוסר אותה על רקע מדיניות ציבורית. גישה כזו מעודדת יושר, וסומכת על הקהילה שתיקח ברצינות שיקולים חוץ-הלכתיים.

התשובה לרב יונג מעלה גם את השאלה של תגובת הפלגים הקנאיים יותר בתוך הקהילה. דבר זה משקף נושא שכיח בכתביו של הרב ויינברג, והוא מחולק לשני מרכיבים. במספר פסקאות, הרב ויינברג מראה הבנה ואפילו הערכה לשמרנים הנלחמים נגד כל סוג של שינוי. בהזדמנויות אחרות, הוא מבקר אותם על התנהגותם הקיצונית וכישלונם להבין את צורכי הקהילה. באופן ברור, תגובתו משתנה בהתבסס על עניינים הלכתיים וצרכים קהילתיים במקרה הנידון.

תשובתו המפורסמת של הרב ויינברג בנוגע לתנועות נוער מעורבות מעבירה דואליות זו. לאחר מלחמת העולם השנייה, רבנים מהונגריה ופולין עברו לצרפת והתלוננו כי תנועת נוער דתית המכונה 'ישורון' היא מעורבת, ומעודדת בנות לשיר לצד בנים. הרב ויינברג מציין כי יש אמת בדבריהם; מקורות הלכתיים אכן מעדיפים הפרדה בין המינים וקיים איסור קונקרטי על גברים להאזין לשירת נשים. לקראת סוף תשובתו כותב הרב ויינברג:

ואמנם מבין אני קצת לרוח החרדים המרננים נגד "ישורון", שהם רואים במנהגיו סטיה מן המנהגים שהורגלו בהם באורח חייהם בפולין ובאונגארן. אולם הם מעלימים עיניהם מן המצב בצרפת כמו שהוא. ליהודים החרדים מן הסוג הישן אין שום השפעה על מהלך החיים, הם מרוכזים בתוך חוגם המצומצם ואינם שמים את ליבם לתהליך ההתבוללות העושה שמות גם בקרב החרדים.^[5]

מצד אחד, הרב ויינברג אינו מתאר את האופוזיציה כפנאטים; אכן, הם נותנים ביטוי לדאגות לגיטימיות. בו זמנית, הוא מוצא פסול בחוסר ההבנה שלהם את הצרכים הקהילתיים הרחבים יותר ובהתמקדותם האקסקלוסיבית בקהילה הצרה שלהם.

התשובה לרב יונג מציינת כי החרדים יתנגדו לשינוי בתפילה ויפיצו שמועות כי הרב יונג הוא רפורמי. "החרדים יתנגדו לו... בעלי קנאה... יוציאו לעז ורינון, ולמה לו להכאיב את לב היראים התמימים שנפשם בחלה בכל שינוי מנהג ובכל תיקון חדש". מצד אחד, הרב ויינברג מתייחס לקנאים המתלוננים ומפיצים שמועות, תיאור שלילי בבירור. מצד שני, הוא כותב על לא לצער את "לב היראים התמימים", תיאור חיובי הרבה יותר.

דוגמה אחת אחרונה של גישתו רבת הפנים של הרב ויינברג לקנאים מופיעה בתשובתו בנוגע לטקסי בת מצווה. הוא מציין כי המתנגדים אינם דוחים את החידוש הזה על בסיס שיקולים הלכתיים אלא בשל רגשותיו של לב יהודי הנרתע משינוי. אולם הוא מזכיר להם כי אלו המצדדים בטקס חדש זה גם הם בעלי לב הדופק בחרדה לחיזוק החינוך הדתי של בנות ישראל, הגורם לצורך בטקס כזה. אלו הדוחים חידוש אינם בעלי מונופול על הצדקות והדאגה לעתיד היהודי.^[6]

בכמה מקרים, הרב ויינברג מאבד את סבלנותו כלפי הקנאים ומציג אותם באור שלילי לחלוטין. במכתבו מ-1959 בנוגע לשימוש במיקרופונים בשבת הוא מזכיר את המלצתו כי הרב הרצוג לא יפרסם פסיקה מבלי להתייעץ בכל גדולי הרבנים של ירושלים: "יש קנאים גדולים שאינם מודים על האמת אלא מחמירים על פי שיקול דעתם ורגשי לבם. ועמם אין להתווכח והם חשודים גם על שפיכת דם של המקלים".^[7] אפילו אם נבין את הביטוי "שפיכת דם" כהגזמה, פסקה זו מצביעה על הערכה שלילית ביותר של הקנאים.

דנו בשיקולים חוץ-הלכתיים המובילים להחמרה, אך הם משפיעים גם בכיוון ההפוך. הרב ויינברג כתב מכתב מרתק בנוגע לשאלת ניתוחי מתים למטרות מחקר רפואי במדינת ישראל הצעירה. הוא מזכיר את פסיקתו המקלה של הרב הרצוג כי אם הנפטר נתן את הסכמתו לפרוצדורה זו לפני מותו, היא מותרת. עם זאת, הוא מעלה את השאלה בנוגע למקרים בהם לא ניתנה הסכמה כזו.

הרב יחזקאל לנדא כתב תשובה קלאסית בנוגע לניתוחי מתים, בה הוא טוען כי לא ניתן לבצע נתיחות לאחר המוות על מנת לקדם מחקר רפואי, אלא אם כן אנו יודעים על אדם חולה שיסתייע על ידי מחקר זה. פיקוח נפש דוחה איסורים רק במקרה של "חולה לפנינו", אך לא כאשר אנו רק משערים השערות לגבי היכולת להציל חיים של מישהו בעתיד.^[8] הרב ויינברג טוען כי איננו יכולים להשוות את השאלה הנוגעת לזמננו עם זו שהועלתה בזמנו של הרב לנדא. תקשורת מודרנית משופרת, הכוללת טלפון ורדיו, משמעותה כי רופאים בניו-יורק מגלים באופן מידי מה קורה במחקר רפואי בירושלים. בהינתן שינוי זה, תמיד ישנם אנשים חולים שתוצאות מחקר חדשות יכולות להועיל להם. במילים אחרות, המודרנה יצרה קטגוריה רחבה הרבה יותר של "חולה לפנינו".

יתרה מכך, השאלה העומדת על הפרק משפיעה על מדינה שלמה, לא רק יחידים. הרב ויינברג מונה שלוש סיבות להיתרים רחבים יותר כשמדובר בשאלה לאומית. ראשית, הדימוי של ישראל בקרב האומות הנאורות משפיע על חיוניותה של מדינת היהודים שלנו, ולכן אסור לנו לעשות משהו שיפגע בדימוי של ישראל כמדינה נאורה. שנית, אף מדינה מודרנית אינה יכולה להתקיים ללא בתי ספר לרפואה, ואיננו יכולים למלא צורך זה על ידי רופאים גויים או רופאים שלמדו בחו"ל. "אף משוגע וחסר דעת לא יאמר כן". לבסוף, מה תאמר האוכלוסייה הישראלית הרחבה אם הרבנים ימנעו קידמה רפואית בישראל? שימו לב כי הרב ויינברג לוקח את תגובתם של אומות הגויים ושל היהודים הלא-אורתודוקסיים מאד ברצינות. הוא אינו אומר כי על יהודים אורתודוקסיים "לעשות בשלהם", אדישים לתגובתם של אחרים. כפי הנראה, תגובתן של קבוצות אחרות נכללת בשיקולים של קבלת החלטות קהילתית.

בפסקה חשובה, הרב ויינברג מזכיר כיצד שאלה זו נוגעת בהנחות "השקפתיות", ולא רק בטיעונים הלכתיים. פתרונות לשאלת ניתוח מתים תלויים בגישה כלפי המדינה ומוסדותיה, כמו גם בגישה כלפי רופאים ורפואה. כמובן, הרב ויינברג אינו אומר ששיקולים השקפתיים אלו שוללים את הצורך בניתוח הלכתי. בו זמנית, הם משפיעים על השאלה האם להסתמך על הקלות מסוימות.^[9]

בדיוק כשם שהרב ויינברג ראה את צמיחתה של המדינה היהודית כגורם חשוב בקבלת החלטות הלכתית, כך הוא ראה באופן דומה את מעמדן המשתנה של נשים בזמן המודרני כגורם חשוב. בתשובה בנוגע לגודל המחיצה, הרב ויינברג מזכיר שתי אסכולות של מחשבה: אלו החושבים כי המחיצה חייבת למנוע את האפשרות לראות את בני המין השני, ואלו החושבים כי מספיק שהמחיצה תמנע התערבבות בין שני המינים. הוא מצדד ברב משה פיינשטיין, שנקט בעמדה השנייה, המקלה יותר. הרב ויינברג כותב כי בימינו, נשים עשויות להיעלב אם הן ירגישו מורחקות מבית הכנסת וכי הנוכחות בבית הכנסת חיונית כעת לשמירה על היהדות.^[10]

תשובת בת-המצווה מציגה שיקולים דומים. הרב ויינברג מסביר כי השיטה הישנה של חינוך בנות, בה הבנות פשוט סופגות את האווירה הדתית של הבית, אינה אפשרית יותר. אין זה אפשרי כי בנות יהודיות יקבלו חינוך בתחומים חילוניים שונים אך לא בתורה. הוא משבח את רשת בתי הספר "בית יעקב" על הרחבת הזדמנויות החינוכיות לבנות יהודיות. בנוסף, הוא מזכיר כי לאור השוויון הגובר בין המינים, בנות מודרניות מרגישות נעלבות אם הן מופלות בהקשר של טקסי בת מצווה. שימו לב כי הוא לוקח שיקולים אלו ברצינות, במקום פשוט לומר לבנות אלו "זוהי היהדות; תלמדו לחיות עם זה".

הרב ויינברג דוחה כל השוואה בין ייסוד טקסי בת המצווה לבין הניסיון במאה התשע עשרה להכניס עוגב לבתי הכנסת. רבנים התנגדו בחריפות לשימוש בעוגב גם בימות החול, כיוון שאלו שצידדו בכך חיקו את הכנסייה הנוצרית, וכיוון שמהלך זה היה חלק מניסיון רחב יותר לרפורמה קיצונית הכוללת הפרה רחבה של ההלכה היהודית. זה אינו המצב בנוגע לאלו המעוניינים בחגיגת הגעתן של בנותיהם למצוות.

בהד לפסיקתו של הרב משה פיינשטיין,^[11] הרב ויינברג מרשה לערוך טקסי בת מצווה אך כותב כי אין לקיים אותם בבית הכנסת. הוא מוסיף דרישה כי המאורע יכלול דרשה רבנית המטילה על הילדה להתחיל בחיי שמירת מצוות. בדרך זו, המתבונן מן הצד יכול להבחין כי הם אינם מזדהים עם היהודים הליברליים יותר שיזמו את רעיון בת המצווה. קיום הטקס מחוץ לבית הכנסת מבהיר כי המאורע הוא אך ורק ביטוי לשמחת המשפחה ולרצון לחנך את הילדות לשמירת מצוות.

על אך שהרב ויינברג מאמץ פן חשוב של פסיקתו של הרב פיינשטיין, ההבדל בין שני ענקים אלו בולט מאד. יחסו של ר' משה לטקסי בת מצווה (וטקסי בר מצווה) הוא שלילי, והוא מרשה באי-רצון לקיים טקסים כאלו מחוץ לבית הכנסת. הרב ויינברג מעודד טקסים אלו ומסביר את הצורך הגדול בחידוש כזה. ההבדל ביניהם אינו נובע מפרשנויות שונות של מקורות הלכתיים אלא מהערכות שונות של צרכים חברתיים, כמו גם מחלוקות השקפתיות אחרות. כך, ההבדל בין שתי התשובות הללו חושף את החשיבות של שיקולים חברתיים ופילוסופיים בקבלת החלטות הלכתית. הרב ויינברג לוקח בחשבון שיקולים כאלו לעיתים קרובות, ושיקולים אלו חושפים את השקפת עולמו של הוגה רבני מודרני חשוב זה.

[לתשובה בנוגע ל'ישורון' נשוב באחד השיעורים הקרובים].