שירת דוד

  • הרב אמנון בזק
פרק כ"ב / שירת דוד
 
א. החלק הראשון
פרק כ"ב הוא הנספח השלישי בסדר הנספחים של סוף ספר שמואל – שירת דוד, שכותרתה:
(א) וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל:
מבנה השירה נחלק בבירור רב לשני חלקים, שהפער ביניהם נראה במבט ראשון מפתיע.
התמונה המרכזית בחלק הראשון היא הצלת דוד בידי הקב"ה בלבד, בלא שום מעשה של דוד. החלק פותח בכותרת, המבארת את תוכנה המרכזי של השירה – האמונה כי ה' הוא שהציל את דוד עד כה:
(ב) וַיֹּאמַר ה' סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי: (ג) אֱ‑לֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי: (ד) מְהֻלָּל אֶקְרָא ה' וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ:
מכאן עובר דוד לתאר את המצב הקשה שהיה נתון בו, עד כדי סכנת מוות, ואת שמיעת ה' אל תפילתו:
(ה) כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי מָוֶת נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי: (ו) חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי קִדְּמֻנִי מֹקְשֵׁי מָוֶת: (ז) בַּצַּר לִי אֶקְרָא ה' וְאֶל אֱ‑לֹהַי אֶקְרָא וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו:
הפִּסקה הבאה מתארת את הופעת ה' למלחמה. פסקה זו אינה מדברת כלל בדוד, כי אם בהופעה מלאת האימה וההוד של הקב"ה, המשפיעה על כל איתני הטבע:
(ח) וַיִּתְגָּעַשׁ [ותגעש כתיב] וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ: (ט) עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ: (י) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו: (יא) וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּרָא[1] עַל כַּנְפֵי רוּחַ: (יב) וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת[2] חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים: (יג) מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ בָּעֲרוּ גַּחֲלֵי אֵשׁ: (יד) יַרְעֵם מִן שָׁמַיִם ה' וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ: (טו) וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם בָּרָק וַיָּהֹם [ויהמם כתיב]: (טז) וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל בְּגַעֲרַת ה' מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ:
לאחר תיאור זה דוד עובר לחלק הנוגע אליו – כיצד הופעת ה' מסייעת לו להיחלץ מן הצרה שהוא נתון בה:
(יז) יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים: (יח) יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז מִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי: (יט) יְקַדְּמֻנִי בְּיוֹם אֵידִי וַיְהִי ה' מִשְׁעָן לִי: (כ) וַיֹּצֵא לַמֶּרְחָב אֹתִי יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי:
הפן האישי מודגש, בין היתר, בחזרה המרובה על הצליל -נִי, המבטאת את הפעולה הייחודית של ה' למען דוד. דוד עצמו מתואר כאן כפסיבי לחלוטין, וההצלה מיוחסת לה' בלבד.
כעת באה טענה מפתיעה במקצת. הפִּסקה הבאה פותחת ומסתיימת בלשון דומה ביותר, שהיא ביטוי למבנה היחידה:
(כא) יִגְמְלֵנִי ה' כְּצִדְקָתִי כְּבֹר יָדַי[3] יָשִׁיב לִי:
(כב) כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי ה' וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱ‑לֹהָי: (כג) כִּי כָל מִשְׁפָּטָיו [משפטו כתיב] לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא אָסוּר מִמֶּנָּה: (כד) וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲוֹנִי:
(כה) וַיָּשֶׁב ה' לִי כְּצִדְקָתִי כְּבֹרִי לְנֶגֶד עֵינָיו:
לכאורה דוד טוען כי אין להתפלא על הצלתו, שהרי ה' גמל לו בזה על צדקתו והליכתו בדרך ה'. כלום אין באמירה זו משום גאווה?
דומה שהתשובה פשוטה. אין כוונתו של דוד להתפאר בצדקתו, אלא לבטא מסר חינוכי. דוד מדגיש באוזני השומעים, שמי שהולך בדרך ה' זוכה לעזרת ה'. הצלחותיו של דוד במלחמותיו ובמאבקיו הבלתי-פוסקים נזקפות כולן לא לכוחו ולגבורתו, כי אם להליכתו בדרך ה' ולשמירת מצוותיו. ואכן, זו המסקנה שהוא מסיק מסיפור הצלתו:
(כו) עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם: (כז) עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל: (כח) וְאֶת עַם עָנִי תּוֹשִׁיעַ וְעֵינֶיךָ עַל רָמִים תַּשְׁפִּיל: (כט) כִּי אַתָּה נֵירִי ה' וַה' יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי:
כאן, לכאורה, יכול דוד לסיים את שירתו. המסר הובהר היטב, דברי השבח לה' נאמרו אף הם, ואין עוד מה להוסיף. אלא שלמרבה ההפתעה, השירה עוד רחוקה מסיום.
ב. החלק השני
חלקה השני של השירה מצייר תמונה שונה לחלוטין:
(ל) כִּי בְכָה אָרוּץ גְּדוּד[4] בֵּא‑לֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר: (לא) הָאֵ‑ל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת ה' צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ: (לב) כִּי מִי אֵ‑ל מִבַּלְעֲדֵי ה' וּמִי צוּר מִבַּלְעֲדֵי אֱ‑לֹהֵינוּ: (לג) הָאֵ‑ל מָעוּזִּי חָיִל וַיַּתֵּר תָּמִים דַּרְכִּי [דרכו כתיב]: (לד) מְשַׁוֶּה רַגְלַי [רגליו כתיב] כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַעֲמִדֵנִי: (לה) מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחַת קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרֹעֹתָי: (לו) וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וַעֲנֹתְךָ תַּרְבֵּנִי:[5] (לז) תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי: (לח) אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם: (לט) וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי: (מ) וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי: (מא) וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם: (מב) יִשְׁעוּ וְאֵין מֹשִׁיעַ אֶל ה' וְלֹא עָנָם: (מג) וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר אָרֶץ כְּטִיט חוּצוֹת אֲדִקֵּם אֶרְקָעֵם: (מד) וַתְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עַמִּי תִּשְׁמְרֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם עַם לֹא יָדַעְתִּי יַעַבְדֻנִי: (מה) בְּנֵי נֵכָר יִתְכַּחֲשׁוּ לִי לִשְׁמוֹעַ אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי: (מו) בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְגְּרוּ מִמִּסְגְּרוֹתָם:[6]
בתמונה זו דוד הופך לפתע מניצל פסיבי ללוחם אקטיבי עד מאוד. אמנם גם כאן יש פעלים המתייחסים לקב"ה וחוזר הצליל -נִי (מסומן בקו), אך לצד אלו באה שורה ארוכה של פעלים המציינים פעולה של דוד (מודגשים), ומכל התיאור עולה כי דוד אכן ניצל בעזרת ה', אך פועל בעצמו להשמיד ולמחוץ את אויביו. לא היחלצותו של דוד מצרה עיקר כאן, כי אם מחיצתו את אויביו.
מה פשר המעבר החד הזה בין חלקה הראשון של השירה לבין חלקה השני? נראה שהתשובה מצויה כבר בכותרת: "בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל". כותרת זו מסכמת את מאבקיו של דוד, על שני הפרקים העיקריים שבהם. בפרק הראשון – שהוא השני בכותרת – דוד נרדף מפני שאול, במידה רבה בלא יכולת לתקוף בחזרה. החלק הראשון של השירה מתאים אפוא לפרק זה בחייו, שבו ניצל לא פעם בדרך נס מרדיפותיו של שאול: הצלתו מהשלכות החנית לעברו (שמ"א י"ח וי"ט), הצלתו ממלאכי שאול על ידי הפיכתם לנביאים לפי שעה (שם), ההצלות בקעילה ובסלע המחלוקות (שם כ"ג) ועוד ועוד.[7]
מצב זה השתנה כשנעשה דוד מלך: הוא גובר על הפלשתים ומנצח את ארם, אדום, עמון[8] והענקים. את התקופה הזאת בחייו – תקופת ניצחונותיו והישגיו הצבאיים הכבירים – הולם החלק השני בשירה. אכן, בתקופה זו של חייו היה דוד אקטיבי ביותר, ואף על פי כן לא שכח ולוּ לרגע כי ה' הוא הנותן לו כוח לעשות חיל.
וכעת באים פסוקי הסיכום לשירה:
(מז) חַי ה' וּבָרוּךְ צוּרִי וְיָרֻם אֱ‑לֹהֵי צוּר יִשְׁעִי: (מח) הָאֵ‑ל הַנֹּתֵן נְקָמֹת לִי וּמוֹרִיד עַמִּים תַּחְתֵּנִי: (מט) וּמוֹצִיאִי מֵאֹיְבָי וּמִקָּמַי תְּרוֹמְמֵנִי מֵאִישׁ חֲמָסִים תַּצִּילֵנִי: (נ) עַל כֵּן אוֹדְךָ ה' בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר: (נא) מִגְדּוֹל [מגדיל כתיב] יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם:[9]
פסוקים אלו שבים ומסכמים את שני חלקי השירה: מצד אחד "מוֹרִיד עַמִּים תַּחְתֵּנִי", ומצד שני "מֵאִישׁ חֲמָסִים תַּצִּילֵנִי". ועל שני היבטים אלו כאחד מודה דוד: "עַל כֵּן אוֹדְךָ ה' בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר".
ג. בין מַגְדִּיל למִגְדּוֹל
שירת דוד מופיעה במקרא פעמיים: בפרקנו וכמזמור י"ח בתהילים. בין שני המקומות יש עשרות הבדלים, רובם קלים, רבים מהם מצוינים בברייתא במסכת סופרים (פ"ח ה"א).[10] ככלל ניתן לומר, שהשירה בתהילים נראית מתוקנת וערוכה יותר מכמה היבטים:
1.   בשירה בתהילים באות כמה השלמות לנוסח שבפרקנו. הרי כמה דוגמות: בפרקנו נאמר "וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו", ואילו בתהילים נאמר "יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי לְפָנָיו תָּבוֹא בְאָזְנָיו" (פס' ז); בפרקנו נאמר "וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת", ובתהילים נאמר "יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו סֻכָּתוֹ" (פס' יב); בפרקנו "כִּי אַתָּה נֵירִי ה' ", ובתהילים – "כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי ה' " (פס' כט).
2.   המזמור בתהילים מגוון במילותיו במקומות שפרקנו חוזר פעמיים על אותה מילה. כך הדבר כבר בפס' א: בפרקנו נאמר "בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל", ואילו בתהילים נאמר "בְּיוֹם הִצִּיל ה' אוֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִיַּד שָׁאוּל". וכן בפס' ז: בפרקנו נאמר "בַּצַּר לִי אֶקְרָא ה' וְאֶל אֱ‑לֹהַי אֶקְרָא", ובתהילים נאמר "בַּצַּר לִי אֶקֲרָא ה' וְאֶל אֱ‑לֹהַי אֲשַׁוֵּעַ".
3.   בתהילים בא בכמה מקומות פועל בצורה שלמה, לעומת צורה מקוצרת בפרקנו, כגון: "חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי" – "חֶבְלֵי שְׁאוֹל סְבָבוּנִי" (פס' ו); "עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל" – "עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל" (פס' כז); "וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה" – "וַתְּאַזְּרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה" (פס' מ).
4.   ניכרים בתהילים גם תיקונים של לשונות בעייתיים בפרקנו. למשל, נאמר בפרקנו: "כִּי כָל מִשְׁפָּטָו לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא אָסוּר מִמֶּנָּה" (פס' כג), וכל המפרשים מתקשים מדוע לא נאמר 'לא אסור מהם' כמתבקש.[11] לעומת זאת, בתהילים הניסוח פשוט: "כִּי כָל מִשְׁפָּטָיו לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא אָסִיר מֶנִּי", כלומר לא אסירם מעל עצמי. ועוד, שחמשת הפסוקים שיש בהם קרי וכתיב בפרקנו מלבד פסוק הסיום (פס' ח, טו, כג, לג, לד), מופיעים בתהילים בַּצורה הנראית מתוקנת יותר (בפס' ח וטו כמו הכתיב בפרקנו, וביתר הפסוקים כמו הקרי).
נראה אפוא, שבעריכת ספר תהילים נעשו בשירה מספר שינויים על מנת לתת נוסח מתוקן יותר.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תש"ע
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   בעל המצודות פירש: "היה נראה בא על כנפי רוח". אבל רש"י כתב, על פי הפסוק המקביל בתהילים י"ח, שהכוונה: "וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ", במשמעות של דאייה (כמו "כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר" [דברים כ"ח, מט]). חילופי ד/ר שכיחים במקרא, וכבר עמדנו על כך מספר פעמים בעבר (ראה למשל שיעורנו לשמ"א י"ט, בעניין "כביר העזים" [שיעור 37, ובהערה 8 שם]).
[2]   כלומר ה' שם את הענן ואת החושך סביבו כמסך.
[3]   "כְּבֹר יָדַי" = 'כניקיון כפי' (ראה בראשית כ', ה), במשמעות של ידיים ברות – זכות וטהורות.
[4]   "אָרוּץ גְּדוּד" משמעו ארוץ עם הגדוד או ארדוף אחר הגדוד. לפי הפירוש השני, אפשר שיש כאן זיקה לאמור בקרב עם הגדוד העמלקי: "וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹר אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה הַאַשִּׂגֶנּוּ" (שמ"א ל', ח).
[5]   רש"י פירש: "הגדלת לי מדת ענותנותך". ברם, ייתכן שיש לפרש על פי הפסוק "אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה" (שמות ל"ב, יח), והכוונה היא שהקב"ה קורא, כביכול, קריאות עידוד ומפיח בדוד רוח גבורה (דעת מקרא).
[6]   הביטוי קשה. רש"י פירש שייעשו חיגרים ופסחים "מקושי יסורי מסגר שאני מייסרן בהם". ואילו רלב"ג כתב: "ויפחדו מהמקום שהם נסגרים בו" (כמו "מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה" [דברים ל"ב, כה]).
[7]   בימי מלכותו חזר דוד לזמן מה למצבו בימי שאול – בתקופת מרד אבשלום, שאז היה שוב נרדף שאין ברצונו לתקוף, כי אם לשרוד בלבד. ברם, נראה שהשירה נכתבה לפני מרד אבשלום, כמבואר בהערה הבאה.
[8]   אמנם מסתבר שהשירה נכתבה לפני המלחמה עם עמון וחטא בת שבע, שהרי קשה להניח שלאחר פרשה זו היה דוד מתאר את עצמו כצדיק שה' גמלו כצדקתו; קשה לראות כיצד יאמר דוד "וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲוֹנִי" בד בבד עם "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים נ"א, ה, עיין שם).
[9]   בשיעור על תפילת חנה (שיעור 3 לספר שמ"א) עמדנו על המילים המחברות את שלוש השירות שלאורך ספר שמואל: בתפילת חנה מובעת התקווה שה' "יִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ"; קינת דוד מתאבלת על אשר "נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן" (שם א', כא); ושירת דוד חותמת את הספר בהודיה לה' – "מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ" (שם כ"ב, נא). על הקבלות נוספות בין שירת דוד ובין תפילת חנה עיין בסיכום הפירוש לשירה בפירוש דעת מקרא (עמ' תקכז).
[10]  דומה שההבדל המפורסם ביותר בין שתי השירות הוא בפסוק האחרון: בפרקנו נאמר "מִגְדּוֹל [מגדיל כתיב] יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם", ואילו בתהילים נאמר "מַגְדִּיל [מגדל כתיב] יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ".
הבדל זה נעשה יסוד לקוריוז מופרך – הסברו של בעל תורה תמימה, הרב ברוך הלוי אפשטיין (בספרו "ברוך שאמר"), מדוע בברכת המזון בחול אנו אומרים "מגדיל", ואילו בשבת אומרים "מגדול": "ואחד המעתיקים רשם לו בצד הגליון (להודעא בעלמא) 'בשב' מגדול', וכונתו היתה לומר, כי בשמ"ב הנוסח 'מגדול', וכתב בקיצור בראשי תיבות 'בשב'', כלומר בש"ב (בשמואל ב'), ואחד המעתיקים שאחריו טעה לקרוא המילה 'בשב'' – בשבת, ומאז נתגלגל הטעות מהעתקה להעתקה ומשם לדפוס עד היום הזה".
ודבריו תמוהים ביותר. המנהג לומר בשבת "מגדול" מופיע ומנומק כבר בספר אבודרהם (ברכת הלחם, זימון): "ונראה לי הטעם מפני שהשבת הוא מלך גדול כנגד החול. ומגדול הוא מלא בוא"ו, וחול"ם בוא"ו הוא מלך גדול. ומגדיל הוא חסר יו"ד, וחיר"ק בלא יו"ד הוא מלך קטן. ועוד: מגדיל הוא בתלים ועדיין לא היה דוד מלך, ומגדול הוא בנביאים וכבר היה מלך". חלוקת ספר שמואל לשניים לא הייתה מוכרת כלל לראשונים (רבי דוד אבודרהם חי בספרד במאה ה-14), ומעולם לא השתמשו בה, ועל כן הסברו של בעל תורה תמימה, עם כל מקוריותו, אינו מסתבר.
[11]  והעלו הצעות שונות בדבר, כגון פירוש רש"י: "מכל מצוה וחוקה", או פירוש רלב"ג, שהציע שהכוונה לתורה.