דילוג לתוכן העיקרי
עלון שבות 56 -
שיעור 3

שיר חדש

הרב יהודה עמיטל
25.04.1974
קובץ טקסט

פרק זה נערך משיחה שנשא הרב יהודה עמיטל זצ"ל ביום העצמאות תשל"ד, לאחר מלחמת יום הכיפורים.
 
 
יום יום ושירו
 
הַלְלוּ יָ~הּ, שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים. יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו, בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם. יְהַלְלוּ שְׁמוֹ בְמָחוֹל, בְּתֹף וְכִנּוֹר יְזַמְּרוּ לוֹ. כִּי רוֹצֶה ה' בְּעַמּוֹ, יְפָאֵר עֲנָוִים בִּישׁוּעָה.
 
בכל יום ויום אנו נדרשים לשיר לה' "שִׁיר חָדָשׁ". לכל יום יש שיר חדש המיוחד לו - יום יום ושירו.
 
חז"ל מספרים שבכינור שניגנו בו במקדש היו שבעה מיתרים, בימות המשיח יהיו בכינור שמונה מיתרים ולעתיד לבוא יהיו בו עשרה, כפי שנאמר: "הוֹדוּ לַה' בְּכִנּוֹר, בְּנֵבֶל עָשׂוֹר זַמְּרוּ לוֹ. שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ, הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה" (תהילים לג, ב-ג; ערכין יג ע"ב). השיר משתנה לפי התקופה.
 
על בסיס דומה הסביר ה"שפת אמת" מדוע הלוויים המשוררים במקדש אינם יכולים לעבוד לאחר גיל חמישים, ואילו הכוהנים העוסקים במלאכת ההקרבה נפסלים רק אם נפל בהם מום (שפת אמת, בהעלותך תרנ"ג):
 
כי השירה תליא [=תלויה] בזמן. ולכן בכל יום יש שיר אחר, כי ההתחדשות שיש בכל יום נותן השיר... כי בכל יום יש הארה אחרת, כדאיתא בשם האר"י ז"ל כי אין כל יום דומה לחבירו מבריאת העולם... ולכן הלויים נפסלים בשנים ולא במומים... ולכן תליא [=תלוי] השיר בבחינת הזמן. ולימות המשיח, וכן לעתיד, יהיה שינוי בזמן וישתנה השיר.
 
עבודתו של הלוי היא שירה, ועל כן חלוף השנים כשלעצמו פוסל אותו מלשרת. לכל יום יש את השיר המיוחד לו, וצריך אדם לשיר בכל יום שיר חדש. כשפעם אירע שעדי קידוש החודש אֵחרו, ו"נתקלקלו הלוויים בשיר" - כלומר, שרו בבית המקדש שיר שאינו מתאים לאותו היום - התקינו שלא יהו מקבלים עדים לאחר שעת המנחה כדי להתאים את התאריך לשיר המיוחד לו (משנה ר"ה ל ע"ב).
 
"עד שתחפץ"
 
השיר ששרנו ביום העצמאות בשנת תש"ח אינו השיר ששרנו שנה לאחר מכן, והשיר שנשמע ביום העצמאות תשל"ד, לאחר מלחמת יום הכיפורים, אינו זהה לשיר שהושר בשנה שלפניה. גם בשנים שמתרגשות בהן מאורעות קשים על עם ישראל, חובה עלינו לשיר ולהודות לקב"ה.
 
היסוד הראשון, ואולי העיקרי, לשיר הנדרש ביום העצמאות, הוא היותו היום שהתגלה בו חפץ ה'. במגילת שיר השירים נאמר: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (שה"ש ח, ד). דרשו על כך חז"ל שהקב"ה השביע את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, שלא ידחקו את הקץ ושלא יעלו בחומה - "עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (כתובות קיא ע"א). ה' באייר תש"ח הוא היום שבו נודע חפץ ה'. מדינת ישראל הוקמה, שערי ארץ ישראל נפתחו וכל ישראל נקראו לעלות אליה. אפילו פקודת כורש, שהתיר לעלות לירושלים בתום גלות בבל, לא הייתה גדולה יותר. בה' באייר תש"ח הגיעה שעת "שֶׁתֶּחְפָּץ".
 
על העת שבה מתגלה חפץ ה' בעמו ניבא הנביא ישעיהו (סב, ד):
 
לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה, וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה, כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה, כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל.
 
אי אפשר לטייל בארץ, לעבור בשביליה ולראותה נבנית משממתה מבלי להרגיש "כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ". נוכח תחושה היסטורית זו, כל הקשיים מתגמדים. על חסד ה' העצום שבהתגלות חפצו בעם ישראל שומה עלינו להודות לו ית'.
 
"יצילנו מאויבי עז"
 
גם בחפץ ה' בעמו ובגאולתו יש דרגות. לעיתים חפץ ה' מתבטא בהצלת ישראל מאויביו (שמ"ב כב, יח-כ):
 
יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז, מִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי. יְקַדְּמֻנִי בְּיוֹם אֵידִי וַיְהִי ה' מִשְׁעָן לִי. וַיֹּצֵא לַמֶּרְחָב אֹתִי, יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי.
 
בדרך זו התגלה חפץ ה' בעמו בזמן מלחמת יום הכיפורים, כאשר בעזר ה' ניצחנו את אויבינו. "יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז, מִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי" - בראשית המלחמה אמצו שונאינו מאִתנו, אולם בסופה אימץ ה' את ידינו והתגברנו עליהם. טנקים רבים ששימשו את צבאות האויב נתפסו כשהם שלמים ותקינים. ברית המועצות, אחת משתי המעצמות של אותה תקופה, עמדה להתערב במלחמה, אך בסופו של דבר בחסד ה' תרחיש האימים הזה לא התרחש. הידיעה "כִּי רוֹצֶה ה' בְּעַמּוֹ" (תהילים קמט, ד) התגלתה בתוצאות המלחמה ובמהלכיה.
 
המדרש מלמד כי הקב"ה משנה סדרי עולם ועושה ניסים ונפלאות כאשר הוא חפץ בגאולת ישראל (שה"ש רבה ב, א):
 
"קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא" - זה משה. בשעה שבא ואמר לישראל: בחדש הזה אתם נגאלין, אמרו לו: משה רבנו, היאך אנו נגאלין? והלא אמר הקב"ה לאברהם "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה", ועדיין אין בידנו אלא מאתיים ועשר שנה?!
 
אמר להם: הואיל והוא חפץ מגאולתכם, אינו מביט בחשבונותיכם אלא מדלג על ההרים.
 
את הניסים והנפלאות הללו אנו חווים גם בתקופות קשות. מלחמת יום הכיפורים לוותה בקרבן כואב - אלפי הרוגים, אלפי משפחות שכולות ופצועים רבים. לפעמים קשה לשיר, אבל בראייה היסטורית אין מנוס מההבנה שה' חפץ בישועת עמו. עד התיקון המלא של כל העולם, תמיד יימצאו יחידים שמהלכי הגאולה אינם מביאים מזור לכאבם. ובכל זאת, יש לראות את המעלות העולות מ"עַד שֶׁתֶּחְפָּץ", מה' באייר תש"ח, עד "יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי".
 
האי חדוותא שלמה!
 
על עוצמתו של חפץ ה' בעמו נוכל ללמוד מסיפורו של רב אידי על חפץ אישה בבעלה (שה"ש רבה א, לא):
 
"נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ" - מעשה באישה אחת בצידן ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה.
 
אתון גבי [=באו לפני] רבי שמעון בן יוחאי. בעיין למשתבא דין מדין [=רצו להתגרש זה מזו]. אמר להן: חייכם, כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה, כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה.
 
הלכו בדרכיו ועשו לעצמן יום טוב. ועשו סעודה גדולה, ושכרתו [=שיכרה אותו האישה] יותר מדאי.
 
כיון שנתישבה דעתו עליו, אמר לה: בתי, ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך.
 
מה עשתה היא? לאחר שישן, רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם: שאוהו במיטה והוליכוהו לבית אבא.
 
בחצי הלילה, ננער משנתיה כיון דפג חמריה [=כיוון שחלפה שכרותו]. אמר לה: בתי, היכן אני נתון? אמרה ליה: ולא כך אמרת לי בערב, 'כל חפץ טוב שיש בבית - טלי אותו ולכי לבית אביך'? אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך.
 
סיפור זה משמש בעיני המדרש כדגם לחפצו של עם ישראל בקב"ה:
 
והרי דברים קל וחומר: ומה אם בשר ודם על שאמר לבשר ודם שכמותו 'אין לי חפץ בעולם טוב ממך' - נפקדו, ישראל - המחכים לישועת הקב"ה בכל יום, ואומרים 'אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה' - על אחת כמה וכמה!
 
ולדרכנו, מסיפור זה נוכל ללמוד אף על משמעות חפץ ה' בעמו. התשועה הגדולה שזכינו לה היא הזדמנות לחיבור בין עם ישראל לקב"ה, מעין החיבור המחודש שבין האיש שבסיפור לאשתו.
 
בהמשך מביא המדרש סיפור נוסף, המדמה אף הוא את היחסים שבין הקב"ה לעם ישראל ליחסים שבין האיש לרעייתו:
 
משל למטרונה שהלך המלך בעלה ובניה וחתניה למדינת הים.
ובאו ואמרו לה: באו בנייך. אמרה: מה אכפת לי, תשמחנה כלותיי.
כיון שבאו חתניה, אמרו לה: באו חתנייך. אמרה: מה אכפת לי, תשמחנה בנותיי.
אמרו לה: בא המלך בעליך. אמרה: האי חדותא שלימה [=זוהי שמחה שלמה], חדו על חדו [=שמחה על שמחה].
כך לעתיד לבא באין הנביאים ואומרים לירושלים: "בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ", והיא אומרת להם: מה אכפת לי. "וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה", אמרה: מה אכפת לי. כיוון שאמרו לה: "הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא", אמרה: האי חדוותא שלמה [=זוהי שמחה שלמה].
 
הרם קרן משיחך
 
בתפילות הימים הנוראים אנו מתפללים: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הָרֵם קֶרֶן יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ; אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחֶךָ". התפילה הראשונה מובנת, שהרי עם ישראל קיים בעולם גם כשקרנו מושפלת. יש אפוא טעם להתפלל על הרמת קרן ישראל. אבל מה פירושה של הרמת קרן המשיח? האם ייתכן מצב שבו המשיח קיים אך קרנו מושפלת?
 
בעוונותינו הרבים, לפעמים קרנו של משיח מושפלת. אם ארץ ישראל פורחת ויהודים מתהלכים במדינת ישראל העצמאית, אך הם אינם יכולים לפצוח פיהם בשירה בשל ריבוי הקרבנות והאבדות - אזי קרנו של משיח מושפלת. המעבר מ"שְׁמָמָה" ל"חֶפְצִי בָהּ" הוא מהלך משיחי, ואם במקביל להתרחשותו סובל עם ישראל מצרות כה רבות - קרנו של משיח מושפלת.
 
על כך אנו מתפללים: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, הָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחֶךָ". גַּלֶּה כבוד מלכותך עלינו, כך שנוכל לצעוד בראש זקוף, להתבונן במציאות כמות שהיא, לעמוד על משמעותם של המאורעות המופלאים שאנו עדים להם, ולשיר. דרך זו יונקת מהבנת החשיבות של קידוש השם לעיני העמים, ומהיכולת לחוש את משמעות קיומו של צבא יהודי הנלחם באויבי ישראל ואת משמעות האפשרות שניתנה ליהודים להתהלך באופן חופשי בארץ הקודש. אז, אם נהיה ראויים לכך, נזכה שיוּרָם קרנו של משיח, וכל באי עולם יראו "כִּי רוֹצֶה ה' בְּעַמּוֹ, יְפָאֵר עֲנָוִים בִּישׁוּעָה".
 
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)