שיתוף מבואות

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

עירובין דף עט - שיתוף מבואות

המשנה בדף עט עמוד ב עוסקת ביצירת שיתוף מבואות - "כיצד משתתפין במבוי?". הדרך המוצגת במשנה היא דרך של זכייה: אחד מבני המבוי מייחד חבית יין שתעמוד לרשות כולם, ובכך, למעשה, הופכים כל בני המבוי למשפחה אחת גדולה החולקת דבר מאכל משותף. בגמרא ובראשונים כאן נידונו פרטי ההלכה בעניין זה, והאופן שבו מזכה אדם דבר מאכל לכל שכניו במבוי. נתמקד בשניים מן הפרטים, אשר בבסיסם יסוד עקרוני אחד.

נאמר בגמרא:

"אמר רב יהודה: חבית של שיתופי מבואות - צריך להגביה מן הקרקע טפח".

הזכייה היא הליך קנייני, המעניק חלק בחבית לכל בני המבוי. באופן פשוט, הגבהת החבית מן הקרקע היא מעשה קניין - קניין הגבהה. אחת מן המחלוקות הגדולות בראשונים בעניין הגבהה היא בשאלה מהו שיעורה: האם יש צורך להגביה בשיעור מסוים, ואם כן, מהו שיעור זה (ראה תוספות בבא קמא צח עמוד א, ד"ה וה"מ). לדעת ראשונים רבים, שיעור הגבהה הוא שלושה טפחים, ודווקא הגבהה בגובה כזה מהווה פעולה קניינית ניכרת ובעלת משמעות. כיצד, אם כן, מסתפקת סוגייתינו בהגבהת טפח בלבד? הריטב"א (ד"ה גמרא וצריך) כתב, שיש להוכיח מכאן שאכן אין צורך בהגבהת ג' טפחים, ודי בהגבהת טפח. התוספות (ד"ה צריך, וכן הרשב"א) ביקשו להימנע ממסקנה כזאת, ועל כן העירו:

"דשאני שיתופי מבואות דרבנן".

סתמו התוספות ולא פירשו: מה בכך ששיתופי מבואות דרבנן, הרי סוף סוף הגבהת טפח איננה מעשה קניין! נראה, שבדברי התוספות גלומה התפיסה שלפיה ההליך שלפנינו איננו הליך קנייני. שיתוף מבואות הוא פיתרון הלכתי סימלי שתיקנו חכמים, הקובע שבני המבוי הופכים משפחה אחת גדולה. לצורך שותפות זו, די במעשה סימלי, ואין צורך בקניין גמור.

פירוש זה של התוספות משתלב בפירושם של הרמב"ם והגאונים לדברי הגמרא הנ"ל. כפי שהסברנו, ההבנה הפשוטה היא שהגבהת החבית נחוצה כפעולה קניינית המזכה חלק בחבית לכל בני המבוי. אך לדעת הרמב"ם והגאונים, הגמרא כאן כלל לא עוסקת במי שזוכה לאחרים. גם המתקין שיתוף מבואות לעצמו, נדרש להגביה את החבית, ובכך לבצע מעשה סימלי המגדיר באופן מדוייק את החבית שבה הוא מתכוון להשתתף. כאמור, גם כאן לא הליך קנייני לפנינו, אלא הליך סימלי בעלמא.

ומכאן להלכה נוספת. נאמר במשנה שזיכוי המאכל לבני המבוי יתבצע על ידי אדם אחר. כאשר אדם מגביה חפץ השייך לו, הוא לא יכול להעביר את בעלותו לאחרים. אם יגביה את החפץ אדם אחר, שאיננו בעל החפץ, הוא יכול להתכוון לזכותו לאחרים. על כך נאמר במשנה:

"ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים ... אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים".

לכאורה, ההבחנה פשוטה: הזיכוי הוא פעולה קניינית, ורק גדול בן דעת מתאים לכך. עם זאת, התוספות מצטטים את הגמרא במסכת בבא מציעא (דף יב), וממנה מסיקים שגדול הסמוך על שולחן אביו אינו זוכה בעירוב לאחרים. אמנם, הוא גדול ובן דעת, אך סוף סוף הרי הוא מיסב על שולחן אביו, ועל כן איננו מוסמך לזכות לאחרים.

את דברי התוספות ניתן לפרש בשתי דרכים. הרמב"ן הסיק מדבריהם, שלגדול הסמוך על שולחן אביו אכן אין זכויות קנייניות כלל ועיקר. לאור הבנה זו, דוחה הרמב"ן את דברי התוספות.

מאידך, לאור האמור לעיל ניתן להבין שהתוספות מחדשים חידוש הנוגע דווקא לשיתופי מבואות. במסגרת הדיון הממוני הרגיל, יש לבחון את מעמדו של גדול הסמוך על שולחן אביו, וכפי שמאריך הרמב"ן לדון. אך ייתכן, שהדיון שלפנינו איננו דיון ממוני מובהק. המטרה העומדת בפנינו איננה מטרה קניינית, אלא מטרה סימלית, המבקשת ליצור משפחה אחת גדולה של כל בני המבוי. היות וזו המטרה, האב ובנו הסמוך על שולחנו חד המה. אמנם, לבן הגדול עשויות להיות זכויות קנייניות, כפי שטוען הרמב"ן, אך מאחר שכרגע הוא סמוך על שולחן אביו, הרי הם בלאו הכי מהווים משפחה אחת. כדי לזכות לאחרים בעירוב, יש צורך במעורבות של גורם חיצוני, ולא במי שהוא חלק מן המשפחה.

נמצא, אם כן, כי שני דיונים בסוגייתינו, הן לגבי הסתפקות בהגבהת טפח והן לגבי אי-הזכייה על ידי גדול הסמוך על שולחן אביו, משקפים את התפיסה כי אין מדובר על הליך ממוני, אלא על הליך סימלי המבוסס על תקנת חכמים לשיתוף מבואות; זו הלכה בהלכות שבת, ולא הלכה בהלכות קניינים.

הרב אביהוד שורץ