דילוג לתוכן העיקרי

ליקוטי מוהר"ן | סעיף ז' מתורה נ"ו | שכל של שבועות

קובץ טקסט

 

וְזֶה בְּחִינַת שָׁבוּעוֹת כִּי שָׁבוּעוֹת הוּא בְּחִינַת שֵׂכֶל גָּדוֹל וְגָּבוֹהַּ מְאד שֶׁהוּא חֶסֶד עֶלְיוֹן וְרַחֲמִים גְּדוֹלִים כִּי גּדֶל הָרַחֲמִים, תָּלוּי בְּגדֶל הַדַּעַת כַּנַּ''ל כִּי בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, נִרְאָה לָהֶם כְּזָקֵן מָלֵא רַחֲמִים (מְכִילְתָא פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח, וּפָרָשַׁת יִתְרוֹ, וְהוּבָא בְּפֵרַשִׁ''י פָּרָשַׁת יִתְרוֹ) וְזָקֵן הוּא בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת וּבָזֶה תָּלוּי גּדֶל הָרַחֲמִים כַּנַּ''ל וְעַל כֵּן שָׁבוּעוֹת הוּא חֶסֶד עֶלְיוֹן וְרַחֲמִים גְּדוֹלִים וְזֶה בְּחִינַת הַמִּקְוֶה שֶׁל שָׁבוּעוֹת שֶׁהִיא בְּחִינוֹת מִקְוֶה שֶׁל שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים שֶׁהוּא שַׁעַר הָעֶלְיוֹן מֵחֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִּינָה (כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא בַּכַּוָּנוֹת שָׁבוּעוֹת) שֶׁהוּא בְּחִינוֹת שֵׂכֶל וְדַעַת עֶלְיוֹן בְּחִינַת חֶסֶד עֶלְיוֹן וְרַחֲמִים גְּדוֹלִים כַּנַּ''ל וְעַל כֵּן הַמִּקְוֶה מוֹשִׁיעַ בְּכָל הַצָּרוֹת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יִרְמְיָה י''ד) : ''מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה'' כִּי הוּא חֶסֶד עֶלְיוֹן, שֶׁמּוֹשִׁיעַ מִכָּל הַצָּרוֹת וְעַל כֵּן הַמִּקְוֶה מְטַהֵר מִכָּל הַטֻּמְאוֹת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְחֶזְקֵאל ל''ו) : ''וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם'' וְכוּ כִּי אֵין יִסּוּרִין בְּלא עָווֹן וְכוּ (שַׁבָּת נ''ה) וְעַל כֵּן הַמִּקְוֶה שֶׁמּוֹשִׁיעַ מִכָּל הַצָּרוֹת וּמִכָּל הַיִּסּוּרִים הוּא מְטַהֵר מִכָּל הַטֻּמְאוֹת וּמִכָּל הַחֲטָאִים וְזֶה בְּחִינַת מָן בְּחִינַת מִקְוֶה שֶׁל שַׁעַר הַנּוּן שֶׁהוּא בְּחִינַת דַּעַת גָּדוֹל כִּי הַמָּן- בְּחִינַת דַּעַת.

וְזֶה בְּחִינַת, (שַׁבָּת ק''ד): מַאֲמָר פָּתוּחַ נֶאֱמָן פָּשׁוּט מַאֲמָר פָּתוּחַ זֶה בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הַדַּעַת כִּי הַדִּבּוּר הוּא הִתְגַּלּוּת הַדַּעַת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי ב) : ''מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה'' וּבְמִצְרַיִם שֶׁהָיָה הַדַּעַת בְּגָלוּת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוֹת ו) ''וּשְׁמִי ה לא נוֹדַעְתִּי לָהֶם'' הָיָה גַּם הַדִּבּוּר בְּגָלוּת (זהַר וָאֵרָאכ''ה:) בִּבְחִינַת: ''כְּבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן'' (שָׁם ד) וּכְשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, שֶׁיָּצָא הַדַּעַת מֵהַגָּלוּת יָצָא וְנִפְתַּח הַדִּבּוּר וְזֶה בְּחִינַת מַאֲמָר פָּתוּחַ שֶׁנִּפְתַּח הַדִּבּוּר וְנִתְגַּלֶּה הַדַּעַת וְעַל יְדֵי הִתְגַּלּוּת הַדַּעַת, נִתְפַּשֵּׁט נֶאֱמָנוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְנִכַּר שֶׁהוּא נֶאֱמָן מַבְטִיחַ וְעוֹשֶׂה וְזֶה בְּחִינַת נֶאֱמָן פָּשׁוּט, שֶׁנִּתְפַּשֵּׁט נֶאֱמָנוּתוֹ כַּנַּ''ל אֲבָל בְּמִצְרַיִם שֶׁהָיָה הַדַּעַת בְּגָלוּת, לא נִתְפַּשֵּׁט וְנִתְגַּלָּה נֶאֱמָנוּתוֹ וְזֶה שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ''י: ''וּשְׁמִי ה לא נוֹדַעְתִּי לָהֶם'' לא נִכַּרְתִּיבְּמִדַּת אֲמִתִּית שֶׁלִּי שֶׁעַל יְדֵי שֶׁלּא נִתְגַּלָּה הַדַּעַת בְּמִצְרַיִם עַל יְדֵי זֶה לא נִכַּר נֶאֱמָנוּתוֹ כַּנַּ''ל כִּי הַחֶסֶד תָּלוּי בְּדַעַת כַּנַּ''ל וְזֶה בְּחִינַת ''אָנכִי'' יַהִיבָאכְּתִיבָא נֶאֱמָנִים אֲמָרֶיהָ (שַׁבָּת ק''ה) שֶׁעַל יְדֵי נְתִינַת הַתּוֹרָה, נִפְתַּח הַמַּאֲמָר, וְנִתְגַּלֶּה הַדַּעַת כַּנַּ''ל וְעַל יְדֵי זֶה נִתְפַּשֵּׁט נֶאֱמָנוּתוֹ כַּנַּ''ל וְזֶה בְּחִינַת נֶאֱמָנִים אֲמָרֶיהָ בְּחִינַת נֶאֱמָן פָּשׁוּט מַאֲמָר פָּתוּחַ כַּנַּ''ל וְזֶה בְּחִינַת מָן- רָאשֵׁי תֵבוֹתמַ'אֲמַרנֶ'אֱמָן בְּחִינַת מַאֲמָר פָּתוּחַ נֶאֱמָן פָּשׁוּט כַּנַּ''ל כִּי הַמָּן הוּא בְּחִינַת דַּעַת גָּדוֹל כַּנַּ''ל (שְׁמוֹת ט''ז) כִּי בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה (אָבוֹת פֶּרֶק ה).

 

*

" שָׁבוּעוֹת הוּא בְּחִינַת שֵׂכֶל גָּדוֹל וְגָּבוֹהַּ מְאד שֶׁהוּא חֶסֶד עֶלְיוֹן וְרַחֲמִים גְּדוֹלִים"(לקוטי מוהר"ן שם)

חסד עליון- יש חסד עליון ויש חסד תחתון. לרוב אנו רוצים חסד תחתון, חסד שבא למלא את החיסרון שבתחתונים. המציאות אף פעם אינה שלמה במאת האחוזים והחסד התחתון בא להשלים את החסרונות הקיימים בה. אמנם יש ברכה בחסרון שנשלם ומתמלא, אך עדיין חסד תחתון הוא. תחתון, לא רק בגלל שהוא ממלא את חסרונם של התחתונים, אלא גם כיוון שהוא משאיר את האדם ואת המציאות בקטנותם ומספק את צרכיהם הקטנים ובוחן את הצרכים מנקודת ראותו הקטנה והצרה של האדם ולא מבעד לפרספקטיבה עליונה ורחבה. החסד העליון, לעומת זאת, הינו חסד שבעצם המציאות כפי שהיא. הבריאה כולה מושתתת על חסד זה. "עולם חסד יבנה". חסד זה הוא עליון כיוון שהוא שפע השופע מלמעלה ללא הרף.למרות שבדרך כלל איננו שמים לב אליו, הוא רב יותר בכמותו והוא קבוע ויציב. השמש הזורחת, השמים, האדמה למרגלותינו, החיים, האוויר, ועוד ועוד, כל אלה הם חסד עליון. אעפ"כ בדרך כלל אנו מעדיפים בטווח הקצר את החסד תחתון, כיוון שהוא עונה למצוקותינו ולחסרוננו כאן ועכשיו.

רחמים גדולים- יש רחמים גדולים ויש רחמים פשוטים. רחמים הוא רגש של יחס ואמפטיה. כמו בחסד גם ברחמים ניתן לחלק ולומר שהרחמים הפשוטים מרחמים עלינו במגמה לענות למצוקותינו. אנו מבינים בעיניים האנושיות שלנו שכאן פועלים הרחמים הפשוטים, כאשר הצרה נמוגה ובמקומה מופיעה רווחה ואנו חשים את מידת הרחמים האלוקית. לעומתם, רחמים גדולים הינם הרחמים עלינו כפי שאנחנו,בתוך המציאות כפי שהיא, על קשייה. בהקשבה רגישה נגלה שגם בקושי כשלעצמו הקב"ה מאיר לנו יחס ואמפטיה. הרחמים הגדולים מלמדים אותנו ש"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי". הם המלמדים אותנו שגם במצב כפי שהוא יש יחס רב ושהכול לטובה. אכן שכל גדול!

שכל גדול- "וְזֶה בְּחִינַת הַמִּקְוֶה שֶׁל שָׁבוּעוֹת שֶׁהִיא בְּחִינוֹת מִקְוֶה שֶׁל שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים...בְּחִינַת חֶסֶד עֶלְיוֹן וְרַחֲמִים גְּדוֹלִים כַּנַּ''ל וְעַל כֵּן הַמִּקְוֶה מוֹשִׁיעַ בְּכָל הַצָּרוֹת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יִרְמְיָה י''ד) : ''מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה'' כִּי הוּא חֶסֶד עֶלְיוֹן, שֶׁמּוֹשִׁיעַ מִכָּל הַצָּרוֹת" (ליקוטי מוהר"ן שם).

אכן לו היינו יודעים להעפיל אל החסד העליון ולהבין את הרחמים הגדולים של ה' בעצם המציאות כפי שהיא, בכל מקום ובכל מצב, מתוך פרספקטיבה כזו, כבר לא היינו מרגישים כל צרה. היינו חווים את החסד האלוקי באופן מוחלט לא משנה מה. לו תחושת החסד לא הייתה תלויה בשום דבר "תחתון", לא היה חסר לנו דבר. אולם איך זוכים לכך? איך זוכים ל"שכל גדול" כל כך?

וְזֶה בְּחִינַת, (שַׁבָּת ק''ד) : מַאֲמָר פָּתוּחַ נֶאֱמָן פָּשׁוּט ...מַאֲמָר פָּתוּחַ שֶׁנִּפְתַּח הַדִּבּוּר וְנִתְגַּלֶּה הַדַּעַת וְעַל יְדֵי הִתְגַּלּוּת הַדַּעַת, נִתְפַּשֵּׁט נֶאֱמָנוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְנִכַּר שֶׁהוּא נֶאֱמָן מַבְטִיחַ וְעוֹשֶׂה וְזֶה בְּחִינַת נֶאֱמָן פָּשׁוּט, שֶׁנִּתְפַּשֵּׁט נֶאֱמָנוּתוֹ (ליקוטי מוהר"ן שם)

מאמר פתוח- העולם נברא במאמר. כך כתוב במשנה, כך מתואר בתורה במעשה בראשית. השפת אמת כותב שעשרת הדברות באו לתקן את עשרת המאמרות. מה פגם יש בעשרת המאמרות ומהו התיקון של עשרת הדברות?

מאמר הוא מונולוג של איש אחד (על כן שאלת המשנה "והלא במאמר אחד יכול להבראות"), כביכול אומר האדם את הדברים בינו לבין עצמו ואם יש מי ששומע הוא ישמע כבדרך אגב כמצטרף אל ה"אחד" הזה. אין במאמר פניה אל הזולת. הדיבור לעומתו, הוא כבר פעולה של שניים, יש כאן דיאלוג. אפילו אם רק האחד מדבר, הרי שהוא פונה ומתכוון שהדברים יגיעו אל רעהו, הוא מחפש את הקשבתו של הזולת. כך, אפשר לומר, שגם העולם נברא ב"מאמר", נברא כמעין מונולוג של הבורא וכל העולם מצטרף אל ה"אחד". המתבונן בבריאה רואה שהיא סתומה ואטומה לסובב אותה, עסוקה בתוך עצמה, בהתעלמות עיוורת מזולתה. הבריאה כשלעצמה לא מחפשת לתקשר עם משהו מחוצה לה, היא קבועה ועיקשת בחוקיה ובכלליה, טוב לה עם עצמה, גם אם אף אחד לא יבוא לבחון ולהתבונן בה. העולם נע בסתימות ובעיוורון כאותה רכבת הנוסעת על פסיה ללא אבחנה, גם אם יש אדם העומד בדרכה. על כן אומרים חז"ל שהעולם נברא במאמר ולפי דברינו מאמר זה סתום!

עשרת הדברות מתקנות את עשרת המאמרות. הדיבור מחפש את השני ומשעה שיש דיבור המאמר הסתום נפתח ומחפש את המגע עם האדם. הדיבור האלוקי המבקש את האדם מגלה גם את הדעת העמוקה שקיימת בבריאה. מה שעד כה היה נראה חסר דעת ועיוור, נפתח ונפרש לפנינו בדיבור האלוקי על פנימיותו. וכידוע הדעת עניינה הוא החיבור כפי שמצאנו בפסוק "והאדם ידע את חווה אשתו". החיבור שבין האדם לחווה וכמו כן החיבור שבין הבריאה לבוראה.

נאמן פשוט- כשנפתח המאמר נחשף גם ה"נאמן פשוט". מהו נאמן? מסביר המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב העבודה) את המילה "אמן" כראשי תיבות "אל מלך נאמן" ואת התהליך שעובר המאמין בשלושת מילים אלו: בתחילת דרכו של האדם המפגש הראשוני שלו עם הקב"ה הוא באמצעות שם "א-ל" שהוא כינויה של מידת החסד של הקב"ה. במובן זה ה' פונה כל הזמן "אל" האדם כמו אב שמרעיף מחסדו על בנו בכך שהוא דואג לו, ומפרנס אותו, עוזר לו בתיקון מידותיו וכו'. האדם מרגיש את המפגש הראשוני עם ה' כמפגש עם החסד והטוב של ה', עם הדאגה המתמדת של ה' אליו. ליבו של האדם מתרכך לנוכח הדמות ה"חדשה" שנכנסת לעולמו, בהכירו את רוב חסדה עמו. כאמור, בהיכרות זו עם האלוקי, האדם במרכז והאל מצטייר כאב הדואג לבנו. אמנם, אכן יש ביחס זה משהו ילדותי, אך הוא מצוי בתשתיתה של המציאות ובתוככי ליבו של כל אדם. "בשבילי נברא העולם" ואפילו האל בכבודו ובעצמו למעני.

שלב בוגר יותר הוא שלב בו מתייחס האדם אל בוראו מתוך נפרדות. אם ביחסי אב ובן קיימת מעין סימביוזה שבה הגבול ביניהם אינו כה ברור וחד, הרי שביחסי בורא ונברא אנו מגלים יחס אחר שמתבונן באלוקות כשלעצמה. וכאשר אנו שואלים מיהו הבורא כשלעצמו, בנפרד ממני? התשובה היא "מלך"! היחס שבין הבורא לבריאה הוא בדומה ליחס הקיים בין המלך לנתיניו. זוהי הגדרתו כשלעצמו. אנו יודעים שבעומק מלכות אמתית איננה צריכה כוח או חנופה על מנת לבסס את שלטונה. מלכות אמתית הינה הנהגה ולא כוח, היא נאצלת מן המלך אל עמו דווקא מתוך אותו מרחק. יחסו של אדם אל המלך נאצל מן המלך עליו דווקא מתוך נפרדות זו ועובר בירור דווקא במרחק הזה שבין המלך לבין עמו. ככל שמלכותו של המלך בטילה לאמת לצדק ולמוסר,תאצל היא מאליה אל העם ללא צורך בכוח. מלכות ה' עוברת דרך הנפרדות האינסופית שבין האדם לבין הבורא ונאצלת על המאמין דווקא מתוך ריחוקה ובכך כוחה שחופשית היא. מתברר שדווקא הנפרדות והריחוק מאפשרים לאדם את המרחב לחופש פנימי וחירות ודווקא מתוך כך הם כורכים את המאמין בה' מתוך אמון בהנהגתו ובמלכותו. בשלב זה היחס שבין המאמין לה' הוא יחס המושתת על חופש וחירות של שני הצדדים.

שלב שלישי ואחרון הטמון במילה "אמן" הינו "נאמן". ה' מוגדר כ"נאמן". זאת אומרת לא 'אני מאמין', אלא הוא נאמן. הדגש כאן הוא לא על האדם ופעולתו. גם הפעולה האנושית של האמונה מוגדרת לא דרך האדם, אלא כחלק מתכונותיו של האלוקים, שהוא "נאמן". אפילו האמונה איננה משהו שאני עושה, איננה הנחת יסוד שאני מניח, אלא היא גילוי שהאדם כבר מונח בה ועומד. האמונה איננה משהו חיצוני לי שאני רואה מול העיניים אלא 'עצם העובדה שאני רואה'. זה כבר משהו עצמי יותר. ניתן להוסיף לנסח ולומר שהאמונה איננה רק עצם העובדה שאני רואה אלא 'עצם העובדה שאני'. ועוד נאמר, האמונה איננה רק עצם העובדה שאני, אלא 'עצם העובדה'... ועוד לומר- האמונה איננה עצם העובדה...האמונה היא 'עצם'.. ועוד- האמונה איננה עצם...אלא היא שתיקה גדולה! זה לא אני זה הוא! זה כבר ביטול ודבקות מוחלטת בקב"ה שיודעת שבאמת הוא הנאמן ואני רק עונה "אמן". האמונה השלימה היא השענות המעתיקה את המרכז ואת הראשית אל הקב"ה. למעשה, בכך נשלם תהליך ההתבגרות של האמונה המורכב משלושה שלבים: א. תחילה ה'אני' הוא במרכז, ב. בשלב הבא יש הגדרה ויחס של נפרדות וחירות הדדית של האדם והאלוקות, ג. ובשלמותה זו ההכרה המלאה באחדותו של הבורא ובמרכזיותו בבריאה.

אכן אפשר לומר שרק בתנועה של הישענות יכול האדם להרגיש את נאמנותו של זולתו. כל מאמץ שיבוא ממני יעיב על השלכת היהב שבנאמנות.הנאמנות הינה התמסרות גמורה וכל מאמץ מחבל בהתמסרות זו. כל פעולה שלי תפגע בערנות וברגישות של אותו רגש יחף של האמונה. כל התערבות שלי הינה גם מקור לספקנות במושא אמונתי הצובע אותו בצבעים שלי. "ולא נאמר אלוהינו למעשה ידינו". אמונה צריכה להיות פשוטה, נשענת על הישנו ועומד ולא מוסיפה בו דבר. נאמן פשוט!

נון- האות "נון" היא סמל המלכות (ליקוטי מוהר"ן א,א). כך מברך דוד המלך את מלכותו של שלמה בנו, "לפני שמש ינון שמו" ומפרש רש"י שם "לשון מלכות". המלכות מתאפיינת בתכונה של ביטול. "לית לה מגרמה כלום".מלך טוב, כך מלמדים אותנו, הוא מלך עניו ובטל. מלך כזה יהיה מסור לעמו ושפע ישפע ממנו אליהם ולא ייעצר אצלו.

במזמור התהילים "אשרי יושבי ביתך" (קמ"ה), המסודר לפי האל"ף בי"ת, כידוע חסרה הנו"ן. בגמרא מוסבר שאות זאת חסרה כיוון שהפסוק המתאים לאות זאת הוא "נפלה לא תוסיף קום". ההסבר הפשוט לנימוק זה הוא שפסוק זה מבשר רעות ועל כן "מחקו" אותו. אולם בעומק ניתן להוסיף הסבר מהותי יותר. לא במקרה הפסוק של הנו"ן הוא "נפלה לא תוסיף קום", שכן אכן יש למלכות נטייה ליפול. ואכן אי אפשר, במהלך אותה תנועה של השענות, לדלג על אותו הרף רגע של נפילה, אי אפשר לחבר את הנפרדים עד הסוף, אין גשר מעל התהום הזאת. מוכרחים לקחת את הסיכון של הנפילה ב'השענות-האמונה'. אין ברירה מליפול לזרועותיה ולקוות שלא ניפול נפילה של "נפלה לא תוסיף קום".

אלא שכאן יש עצה המרומזת במזמור. איך לעבור את הנפילות? העצה פשוטה מאוד. פשוט לא להיות!! לא לכתוב את הפסוק! להתבטל! זו תכונתה של המלכות, זה טיבה. אם אני הוא הנושא בנפילות ובכישלונות, הרי שזמנים אלו הם ללא ספק זמנים של שפל ומשבר. אבל לא ברור שאני הוא הנושא, או שמא זוהי אך תרמית של השתקפותי המראה ובוחנת אותי תמיד. יתכן שאני בעצמי חופשי מהגדרות ומהשיפוט המתמיד של מראה זו. כך למשל, לו החוזר בתשובה היה עסוק אך בעצמו, היה נופל לייאוש. אולם משעה שמביט על מעשיו בעין פקוחה, בענווה ובביטול אמתי, יכול הוא לראות את האפשרות לתקן ולא ליפול מעצם הקלקול. דוד המלך ע"ה, סמל המלכות, יכול היה לומר "חטאתי", משעה שידע שחטא לה', בזכות ביטול זה שהיה ממידותיו.

מן- "לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן". ללא אותו בטחון נשען על ה', לא יכולה להינתן תורה, המאמר נשאר סתום ואין דיבור. ההישענות כמותה כצלילה בתוך מי המקווה המטהרים. מקווה של שבועות. "מקווה של שער הנו"ן" שבו הנפילה הופכת להישענות וההישענות לאמונה, נחשף הנאמן פשוט, המאמר נפתח ונשמע דבר ה'. השענות האמונה כמוה כצלילה למים המטהרים של האמונה. "אמר ר' עקיבא מה המקווה מטהר את הטמאים כך הקב"ה מטהר את ישראל". המאמין שומט את עצמו אל זרועותיו של האלוקים וככל שמוכן הוא לצלול יותר במקווה זה- מקווה ה', מגלה הוא עד כמה ה' הוא "נאמן פשוט". עד כמה המציאות איננה קשוחה וסתומה כפי שחשב, אלא נזילה למוכנים להישען ולצלול אל עומקיה. או אז נפתח המאמר הסתום לכדי דיבור, לכדי התגלות ונתינת התורה.

"שָׁבוּעוֹת הוּא בְּחִינַת שֵׂכֶל גָּדוֹל וְגָּבוֹהַּ מְאד שֶׁהוּא חֶסֶד עֶלְיוֹן וְרַחֲמִים גְּדוֹלִים"- בכל השנה אנו מעדיפים חסד תחתון ורחמים פשוטים. אבל בשבועות אנו מוכנים להישענות כזו שמוכנה לצלול אל הדעת המלמדת אותנו שבכל מקום ובכל מצב יש חסד עליון ורחמים גדולים ומוכנים לקבל בביטול את התורה שרוצה ה' למסור לנו בכל משעולי החיים מתוך אמון במלכותו והישענות גמורה עליה.

 

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:  http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)