שלבי ברית המילה (2) – מעשה הפריעה

  • הרב דוד ברופסקי
הקדמה
המשנה (שבת קלג ע"א) מציגה את שלביו השונים של טקס המילה – המילה, הפריעה והמציצה. המשנה מלמדת כי כל אחד משלושת השלבים, כמו גם הנחת התחבושת על מקום הפצע, מותרים בשבת.
 
בשיעור שעבר למדנו על גדרה של שלב המילה – הסרתה של הערלה. העטרה מכוסה בכיסוי דו שכבתי הניתן לקילוף הידוע כ'ערלה', המוהל חותך את השכבה העליונה באמצעות סכין, ופעולה זו היא הקרויה מילה. בשיעור זה נתמקד בשלב הפריעה – גילויה של העטרה על ידי הפשלה לאחור או הסרה של הקרום הדק שבין הערלה לעטרה (הקרוי גם 'עור פריעה').
 
הגמרא (שם קלז ע"ב) מלמדת כי המוהל חייב להסיר את 'העור החופה את רוב העטרה'. ואולם, בשיעור שעבר ראינו כי הראשונים חלוקים בנוגע להגדרתה של העטרה – האם מדובר ב'שפה גבוהה המקפת את הגיד סביב, וממנה משפע ויורד לראשו', 'טבעת ההיקף', כשיטת רש"י, או שמא מדובר בפין כולו (מהחלק המשופע שבאיבר ומטה). למעשה, לכתחילה המוהל צריך להסיר את כל הבשר המכסה את כל חלקי הפין. ואולם, כאשר הוסר רוב החלק המכסה את טבעת ההיקף, וכן הוסר רוב גובהו של העור באופן כזה שאין אף לא מקום אחד שהעור מכסה את רוב גובהו של הפין – המילה כשרה.
 
בשבוע זה נדון בשלב הפריעה, בחשיבותו ההלכתית ובאופן בו הוא מבוצע על ידי מוהלים שונים.
 

מקור

התלמוד הירושלמי (שבת יט, ב; יבמות ח, א) לומד את חיוב הפריעה מהלשון בה משתמש הקב"ה כאשר הוא מצווה את אברהם אבינו למול – 'מול ימול' (בראשית יז, יג). הירושלמי מסביר כי שתי המילים השונות מתייחסות לשתי פעולות שונות של המילה – המילה והפריעה. באופן דומה, המדרש (במדבר רבה יא, ג) מסביר כי כבר בדור המדבר כללה ברית המילה גם פריעה, כך שמשה רבינו ביצע את המילה ויהושע ביצע את הפריעה.
 
ואולם, התלמוד הבבלי (יבמות עא ע"ב) לומד את מצוות הפריעה מהציווי שניתן ליהושע למול את בני ישראל מיד עם כניסתם לארץ. מהגמרא עולה, כי הציווי שניתן לאברהם כלל רק את מצוות המילה עצמה, כלומר הסרת עור הערלה, אך לא את הציווי לגלות את העטרה על ידי קילופו לאחור של הקרום הרירי שמתחת לעור הערלה.
 
אמר רבה בר יצחק אמר רב לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו שנאמר בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים וגו'
 
ואולם, הגמרא מקשה כי ייתכן שהפסוק ביהושע לא מצווה על פעולה נוספת עבור המוהלים, אלא מצווה למול את אנשי העם שטרם מלו:
 
ודלמא הנך דלא מהול דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים וכל העם הילודים וגו'
 
הגמרא דוחה הסבר זה, שכן 'אם כן מאי שוב'. כלומר – לדעת הגמרא מהמילה 'שוב' יש ללמוד כי הציווי נגע דווקא לאלו שמלו כבר, ועכשיו מלים אותם (כלומר מבצעים בהם 'פריעה') פעם נוספת.
 
תוספות (שם, ד"ה לא) מבינים כי הלימוד של הפריעה מהפסוק חייב להיות בגדר אסמכתא, בעוד המקור האמיתי ל'פריעה' הוא הלכה למשה מסיני, שכן לולא כן לא ברור כיצד חידש יהושע את דין ה'פריעה', והלא 'אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה'.
 

גדר המצוה

האחרונים דנים בגדרה של מצות הפריעה וביחס שלה למצוות המילה.

יש המציעים, כי למעשה, בנוגע לגילויה של העטרה – הפריעה היא עיקר המצווה. המילה, שאיננה אלא הסרת 'עור המילה' (החלק הרלוונטי של הערלה) איננה אלא מעין שלב הכנה, המאפשר את גילויה של העטרה על ידי הפריעה. ואמנם, הגמרא (שבת קלז ע"ב) מורה כי מי ש'מל ולא פרע' – 'כאילו לא מל'. ואולם, באופן אחר ניתן להציע כי המילה והפריעה אינן אלא שני חלקים של הסרת הערלה.
 
יש המקשרים שאלה זו לוויכוח האם ניתן לחלק את המילה והפריעה הנעשות בשבת בין שני מוהלים. השולחן ערוך קובע בהקשר זה (יו"ד רסו, יד):
 
יש ליזהר שלא ימולו שני מוהלים מילה אחת בשבת, שזה ימול וזה יפרע, אלא המל הוא עצמו יפרע.
 
אך הרמ"א חולק על הוראה זו ומתיר לבצע את המילה והפריעה על ידי שני מוהלים שונים (אם כי ממליץ לכתחילה להימנע כך, בשל מה ש'מצא בקובץ שיש לאסור').
 
המהרש"ל (ים של שלמה, יבמות ח, ג) מביא את דברי המהר"י ברונא (מב) המסכים עם השו"ע, בעוד הוא עצמו תומך בעמדת הרמ"א.
 
האחרונים (ראו ביאור הגר"א שם; שאגת אריה, או"ח כט) מציעים הסברים שונים להבנת יסוד המחלוקת. ניתן להציע כי יסוד המחלוקת הוא כזה – השו"ע חושב כי המילה היא רק סוג של 'הכשר מצוה', ומשום כך לאדם המבצע רק את המילה לבדה אסור לחלל שבת. הרמ"א, לעומת זאת, מבין כי הן המילה והן הפריעה נחשבות חלקים שונים של המצווה, ולפיכך הן מי שמבצע את המילה והן מבצע הפריעה נחשבים כעוסקים במצווה באופן כזה שפעולת המצווה שלהם דוחה את השבת, ולפיכך מותרת.
 
נראה כי עמדות אלו מובעות כבר על ידי הראשונים, בנוגע לדיונים בנושאים אחרים. הגמרא מורה כי על אף שבאופן כללי נאסר להסיר נגע צרעת מן הגוף, אם הצרעת ממוקמת על ערלתו של הילד, מותר בכל זאת למול אותו (למרות שהדבר כרוך בהסרת הנגע) שכן 'עשה דוחה לא תעשה' (שבת קלב ע"ב). הנימוקי יוסף (בבא מציעא טז ע"א-ע"ב) מצטט את הר"ן, הסובר כי על אף שהמילה עצמה (ללא הפריעה) איננה נחשבת כמצווה, מכיוון שהמוהל 'מעורב' במעשה המצווה, הכולל גם את הפריעה, די בכך על מנת לדחות איסור הסרת נגע הצרעת. הנימוקי יוסף עצמו, על כל פנים, מתאר את המילה כ'חצי מצווה' אך כמי שעודנה חלק מ'גוף המצווה', ולפיכך מובן מדוע היא דוחה את האיסור (גם ללא הפריעה).
כמה מהאחרונים מציעים כי על אף העיקרון שהוזכר לעיל – 'מל ולא פרע כאילו לא מל', אחרי הסרת עור המילה, הנימול לא נחשב עוד כערל, ולפיכך הוא יכול לאכול מן הקרבנות. כמו כן, במקרה בו בנו עבדו של אדם מל אך לא פרע, יהיה האב או האדון מותר באכילת קרבן פסח. ראו לדוגמא בקובץ הערות, יבמות סד.
 

הפרדתו של עור הפריעה מהעטרה

מוהלים רבים מעדיפים לשחרר, או אף להפריד, את עור הפריעה מהעטרה עוד בטרם המילה עצמה. הם מחדירים כלי ישר, ארוך וחלק, בעל פגימה קהה, לתוך חלק הקדמי של הערלה, ואחר כך הם מסובבים אותו מסביב לחלק החיצוני של העטרה, במטרה להפריד ממנה את הקרום. להלן נקרא לכלי זה 'מפריד'.

עבור אותם המוהלים המבצעים את המילה ואת הפריעה בשלב אחד, הפרדת עור הפריעה מהעטרה היא הכרחית. אפילו עבור אותם אלו המבצעים את המילה והפריעה בשני שלבים נפרדים, יש החושבים שלאחר הפרדת הקרום מהעטרה הפריעה יכולה להתבצע במהירות רבה יותר. כך גם קל יותר לתפוס את שאריות הקרום ביחד עם הציצין ולמשוך אותם אל מתחת לעטרה.
 
על אף שתפוצתו הרחבה של השימוש במפריד היא חדשה יחסית (כפי שכותב ר' משה פיינשטיין בתשובה ב-1954 - בימינו משתמשים כבר רוב המוהלים במפריד לפני ביצוע המילה) הרי שיש בספרות ההלכתית אינדיקציות רבות לכך שפרקטיקות דומות היו בשימוש כבר לפני זמן רב.
 
למשל, אנו מוצאים במחזור ויטרי (תקה), שנכתב על ידי רבינו שמחה בן שמואל תלמידו של רש"י (וכתיבתו נגמרה ב-1208), כך:
 
שמונת ימי המילה כשמרחיצין את הקטן ממעכין לו את הערלה ביד. מפני שהיא מתרככת על ידי מיעוך. ונוח לעשות הפריעה.
 
באופן דומה, ר' יעקב עמדין (1697-1776) בספרו 'מגדל עוז' (נחל ה) מתאר מקל כסף ארוך ודק, שהיה בשימוש על מנת להגיע אל השטח שמתחת לערלה ולהפריד את הקרום מהעטרה.
 
כמה מהפוסקים התנגדו לשימוש במפריד, בין אם משום שלהשקפתם מדובר במנהג הנוגד את האופן המסורתי שבו התבצעה המילה, גם כאשר נעשה הדבר בשני צעדים נפרדים (ראו להלן), או משום שהדבר גורם לאי-נוחות של הילד לפני המילה עצמה, מה שבדרך כלל גורם לדחייה של הברית (הרב אלישיב המובא ב'ברית אליהו' עמוד 73). על כל פנים, לא נראה כי עמדה מחמירה זו התקבלה על רוב הציבור (הרב שלמה זלמן אוירבך, המובא ב'נשמת אברהם', יו"ד רסד, ב; אגרות משה יו"ד א, קנה).
 
כמה מהאחרונים דנו האם שימוש במפריד מותר בשבת. מכיוון שהחדרת המפריד איננה למעשה חלק מהמילה, הרי שאין להתירה אם הפעולה גורמת לדימום, הנאסר בשבת. המנחת יצחק (ח, צ, א) למשל, מתנגד לשימוש במפריד בשבת. רוב הפוסקים, כולל ר' משה פיינשטיין ((יו"ד א, קנה) הרב שלמה זלמן אוירבך, (המובא ב'נשמת אברהם', יו"ד רסד, ב) והרב עובדיה יוסף (יחוה דעת ו, נג) חולקים על עמדה זו ומתירים שימוש במפריד בשבת, כל עוד הדבר לא יגרום בוודאות לדימום ('פסיק רישא'). נראה כי דבר זה תלוי גם בזריזותו ובכישוריו של המוהל. יש אף המציעים כי אם החדרת המפריד נעשית מיד לפני המילה והפריעה, היא יכולה להיחשב כחלק מהמצווה עצמה, המותרת בשבת.
 

מילה ופריעה – שלב אחד או שניים

כפי שתואר לעיל, העטרה מכוסה על ידי קפל דו שכבתי הידוע כ'ערלה'. השכבה החיצונית של קפל זה היא רקמה שרירית חלקה; השכבה הפנימית היא קרום רירי. המוהל חותך את השכבה החיצונית באמצעות סכין, ופעולה זו היא הקרויה מילה. ישנם מנהגים שונים בנוגע להסרת השכבה הפנימית, הידועה כ'פריעה'. מנהגים שונים אלו מתוארים לעיתים כבעלי שלב אחד, ולעיתים כבעלי שני שלבים.

השיטה הדו-שלבית מתוארת על ידי הרמב"ם (מילה ב, ב). הוא כותב כי הפריעה נעשית לאחר המילה, ובאמצעות הציפורניים, ולא על ידי סכין:
 
כיצד מוהלין חותכין את כל העור המחפה את העטרה עד שתתגלה כל העטרה ואח"כ פורעין את הקרום הרך שלמטה מן העור בצפורן ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה.
 
תיאור זה מופיע גם בשולחן ערוך (יו"ד רסד, ג). באופן מעניין, בהתבסס על הכתוב 'כל עצמותי תאמרנה, ה' מי כמוך' (תהילים לה, י). המדרש (ילקוט שמעוני, תהילים לה, תשכג) מספר כי דוד המלך אמר לפני הקב"ה 'אני משבחך בכל איבריי ומקיים בהם המצות'. לאחר מכן מביא המדרש רשימה ארוכה המראה כיצד כל איבר משמש לקיומן של מצוות אחרות. בנוגע לציפורניים אומר המדרש כי הם משמשות 'לעשות בהן פריעה או מליקת העוף, או שניהם יחד ובוהן להסתכל בהן אור להבדל.' (הכוונה היא כי לצורך ההבדלה מקרבים את הציפורנים של שתי הידיים, וכן את אלו של האגודלים אלו לאלו)           
        
השיטה החד-שלבית מתוארת לראשונה בדבריו של רב האי גאון (תשובות הגאונים, שערי צדק ג, ה, ו) הוא מתאר כיצד הערלה הפנימית והחיצונית מוסרות ביחד:
 
 דע כי זה החוק יש בבבל מהיו' שנים רבות: שמושך המוהל את הערלה ומפסיק הקליפה התחתונה בידו [...] ומאבד אותה עם הערלה, וחותך אותה בבת אחת.
 
ואין ראוי לחתוך בשני פעמים, אבל ראוי להיות מילה ופריעה בבת אחת וכשנעשות שתיהן יצא.
 
ר' משה פיינשטיין (אגרות משה, יו"ד א, קנה) טוען כי טכניקה זו מתוארת על ידי הירושלמי במסכת שבת (יט, ו). בנוסף, כפי שצוין לעיל, ר' יוסף מולכו מתעד את השימוש בשיטה החד שלבית על ידי 'מוהלים מומחים' בסלוניקי. הרב ישמעאל כהן (איטליה, המאה ה-18) בספרו 'זרע אמת' (ג, קלב) מדווח גם הוא על השימוש בשיטה.
 
ואולם, על אף אזכורים מוקדמים אלו של השיטה החד-שלבית, השיטה הדו-שלבית הייתה זו שצברה פופולריות רבה יותר במהלך הדורות ועד לימינו אלה. בתהליך המילה המודרנית, המוהל ישתמש בהמוסטאט (מעין חוסם עורקים ממתכת, בצורה הדומה לזו של מספריים) על מנת לאחוז הן בערלה החיצונית ובקרום הפנימי, ואז למשוך אותם יחד דרך מגן המתכת ולחתוך אותם יחד.
 
ישנם הבדלים רבים ומשמעותיים בין שתי שיטות אלו. ר' משה פירוטינסקי, בספרו 'ספר הברית' (עמוד 206), מתאר את היתרונות של השיטה החד שלבית. הוא מסביר כי שיטה זו מהירה יותר, וכך גורמת לפחות דימום ולהבראה מהירה יותר מהניתוח. בנוסף, כאשר משתמשים בשיטה החד-שלבית, הקרום הפנימי נחתך ומוסר בשלמותו, והוא אינו נמשך אחורה ונשאר להמשיך לגדול עם חלקה הנותר של הערלה. כך מופחת החשש שמא שהקרום הפנימי לא יוותר במקומו מתחת לעטרה, אלא יחזור ויכסה אותה. תופעה זו מחייבת לעיתים לבצע מילה פעם נוספת.
 
כמה אחרונים (ראו במנחת יצחק ט, ק) מתנגדים לשיטה החד שלבית, משום שבעיניהם מהווה הדבר סטייה מהאופן המסורתי שבו נהגו לבצע את ברית המילה. בדומה לכך, הרב וואזנר (שבט הלוי ד, קלג; ראו גם את ר' שלמה זלמן אוירבך המובא בנשמת אברהם יו"ד רסד, ד המביא דעה זו על מנת לחלוק עליה) מעיר כי עמדתו של רב האי גאון שהובאה לעיל איננה מוזכרת על ידי השולחן ערוך, או פוסקים מוקדמים אחרים. כנגד שיטות אלו, מביא הרב יעקב אטלינגר (בניין ציון פח) את המדרש שצוטט לעיל להגנת השיטה החד שלבית.
 
מצד שני, ר' משה פיינשטיין (יו"ד א, קנה; ד, מ) כותב שמכיוון שמטרת המילה והפריעה היא גילויה של העטרה, אין זה משנה באיזו שיטה התקבלה תוצאה זו. על אף שהוא עומד על כך שאין הבדל הלכתי בין השיטות, הוא ממליץ, על מנת לקיים את דברי המדרש כלשונם, להשאיר מעט מהקרום שניתן יהיה למשוך לאחור באמצעות הציפורניים.
 

מילה ופריעה במחשבת ישראל

מעבר לתכונותיה הפיזית של הערלה ושל עור הפריעה, ומעבר לניתוח השיטה הנכונה בה ראוי להשתמש על מנת להסירם ולגלות את הערה, המילה והפריעה סקרנו והפרו הוגים יהודיים במשך מאות שנים. למשל, הרב יוסף דב סולבייצ'יק (הראשון, בעל 'בית הלוי', 1820-1899) בפירושו לתורה, 'בית הלוי' (פרשת לך לך) מסביר:

הנה בעיקר מצות מילה חקרו הראשונים ז"ל אם הוא בגדר הסרת החסרון, דהערלה הוא מום באדם הישראלי ובמילה מפרידים את החסרון ממנו, או אם הוא הוספת מעלה וקדושה וכמו כל מצות עשה שהם בקום ועשה שהם להוסיף מעלה וקדושה לאומה הישראלית. ובאמת דיש בה הני שני ענינים אלו יחד ...
 
והנראה דנוכל לומר דהני שני בחינות הם בחיתוך ופריעה. דהחיתוך הוא הסרת מעליו הערלה ובזה מוציא עצמו מכלל הכותים שנקראו ערלים כי כל הגוים ערלים ובחיתוך הוא מבדיל עצמו מהם, ואח"כ באה הפריעה והוא לאות ברית קודש להתקשר ולהתקדש בקדושת ישראל להיות עם אחד
 
רעיון דומה מביע גם הצמח צדק (שבת יט), המתאר את המילה ואת הפריעה כ'שתי מדרגות': האחת – הסרת השכבות המזוהות עם הרוע (סור מרע), והשנייה – גילויה של העטרה והבאתה על ידי כך למקום קרוב יותר לקדושה. אנחנו נפגוש ברעיונות דומים כאשר נדון בתפקידה של המילה והטבילה הנצרכות כחלק מהליך הגיור, או בתפקידן של ההגעלה והטבילה של כלים הנקנים מלא-יהודים.
 
בשיעור הבא נדון בשימוש במגן מתכת וב'תופסן' במהלך המילה.
 
**********************************************************
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: אסף בראון, תש"פ
עורך: יחיאל מרצבך, תש"פ
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                           http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5