שלום זכר

  • הרב דוד ברופסקי

הקדמה

לצד ההכנות המרובות לקראת מילתו של הילד, נהוג במספר קהילות לקיים ארוחה חגיגית לפני הברית. בקהילות האשכנזיות, ה'שלום זכר' נעשה בליל שבת שלפני המילה. בקהילות הספרדיות, 'ברית יצחק' נעשית פעמים רבות בלילה שלפני הברית. יש הנוהגים לקיים אירוע הקרוי 'וואך נאכט'. השבוע נדון במקורות ובסיבות למנהג ה'שלום זכר'.
 

מקור

נהוג בקהילות האשכנזיות להזמין את הקהילה לארוחה קטנה בליל שבת הקודם לביצוע הברית. מפגש זה, המכונה פעמים רבות 'שלום זכר', נזכר רק פעמיים בכתבי הראשונים.
האזכור הראשון מופיע בספר 'אורחות חיים', שחובר על ידי הרב אהרון הכהן מפרובנס בתחילת המאה ה-14. ב'הלכות מילה' שלו הוא כותב:
'נהגו בכל מקומותינו שמי שמל את בנו או מכניס בנו או בתו לחופה שמשלים עם כל שונאיו וקורא אותן לאכול ולשמוח עמו כדי שיברכוהו ולא יקללוהו וגם מתקבצים כל הקהל זקנים ונשים וטף בליל השבת ובליל שמיני'.
האורחות חיים איננו מציין סיבה להתקהלות חגיגית זה, הנעשית על פי המנהג לפני ברית מילה, כמו גם לפני חתונה.
הרב ישראל איסרלין (1390-1460) בספרו 'תרומת הדשן' (סימן רסט), מזכיר גם הוא את המנהג להיאסף ו'לטעום' בליל שבת שלפני הברית. הוא מציע כי מנהג זה מבוסס על סוגיה תלמודית:
רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן ואמרי לה לבי ישוע הבן (בבא קמא פ ע"א)
בעוד הארוחה ש'בי שבוע הבן' מתייחסת כמעט בוודאות לברית המילה, המתקיימת כשבוע לאחר הלידה, הרי שפרשנויות שונות נאמרו על ידי הראשונים בנוגע לפירוש המושג 'ישוע הבן'.
רש"י (בד"ה ישועה) מבין כי הגמרא מתייחסת לארוחה חגיגית הנעשית לכבוד פדיון הבן, שלושים יום לאחר הולדת הבן הבכור. תוספות (שם, ד"ה לבי), לעומתו, מביאים את דברי רבינו חננאל,[1] המסביר:
'שנולד שם בן ועל שם שהולד נושע ונמלט ממעי אמו כדכתיב והמליטה זכר (ישעיה סו) נקט לשון ישועה והיו רגילין לעשות סעודה'
ואולם, ר"ח איננו נוקט בתאריך שבו צריכה הסעודה להתקיים.
ה'תרומת הדשן' קובע כי המנהג לקיים היאספות חגיגית בליל שבת מבוסס על מנהג תלמודי זה. מהרש"ל (ים של שלמה, בבא קמא לז) מסביר בהתאם לדברי רבינו חננאל, כי הארוחה נועדה 'לפרסם הנס'. וזו גם הסיבה לדעתו, שבגינה נקבעה סעודה זו דווקא לליל שבת 'בשעה שהכל מצוין בביתם'.
מנהג זה מובא גם על ידי הרמ"א (יו"ד רסה, יב) הכותב:
'עוד נהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד זכר נכנסים אצל התינוק לטעום שם, והוא ג"כ סעודת מצוה.'

 

סיבות למנהג ה'שלום זכר'

בנוסף לסיבות שצוינו על ידי 'תרומת הדשן' ומאוחר יותר בידי המהרש"ל – אלו הנוקטות כי ה'שלום זכר' מציין את הנס שבלידה – האחרונים מציעים מספר סיבות נוספות.
הט"ז (יו"ד רסה, יג) מצטט את הדרישה, המקשר בין ה'שלום זכר' לבין סוגיה תלמודית מפורסמת. הגמרא (נידה ל ע"ב) מספרת כי כאשר נולד ילד, 'בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה'. הקהילה מתאספת על מנת לתמוך בילד, המתאבל כביכול על כך שהתורה נשכחה ממנו. הט"ז מטעים, כי משום כך מתבצעת ברית המילה רק לאחר שנגמרים שבעת ימי האבל, על שכחה זו. בהתבססו על סיבה זו, מסביר רבי יעקב עמדין, בספרו 'מגדל עוז' (ה) כי הביטוי 'שלום זכר' נגזר מהשורש של זכירה וזיכרון. משום כך הזמן המתאים ביותר לסעודת נחמה זו הוא דווקא ביום השבת, שעליו מצווה התורה 'זכור'.
ואולם, הט"ז מצטט גם הסבר נוסף, המבוסס על דברי המדרש (מדרש רבה, פרשת אמור כז, ב). הוא מסביר כי בדיוק כפי שלא ניתן להקריב קרבן מן החי לפני שעברה על החיה לפחות שבת אחת (התורה קובעת בספר ויקרא (כב, כז) כי על החיה המוקרבת להיות 'שבעה ימים תחת אמו', ורק לאחת מכן היא יכולה לרצות), כך גם הילד חייב לעבור לפחות שבת אחת לפני שמקוימת בו מצוות המילה. את הרעיון לפיו המילה נתפסת כסוג של קרבן, חקרנו ופיתחנו בהזדמנויות קודמות.
מספר אחרונים (דגול מרבבה יו"ד קעח; חתם סופר, בבא קמא פ ע"א) שואלים מדוע אין 'שלום זכר' גם לאחר לידתה של בת. שאלה זו עשויה להתבסס על נכונות הקביעה לפיה הארוחה החגיגית קשורה לברית המילה, לתורה שנשכחה (אותה הבת איננה מחויבת ללמוד), או הלידה עצמה. באופן מעניין, הרב ראובן מרגליות (1889-1971) בספרו 'מרגליות הים' (סנהדרין לב ע"ב), מציע כי בתקופת הגמרא התקיימה הארוחה החגיגית גם לאחר לידתה של בת.
ה'תרומת הדשן' שהובא לעיל פוסק כי סעודת ה'שלום זכר' נחשבת לסעודת מצווה. כפי שראינו, הרמ"א מסכים לפסק זה ומביא אותו בהגהותיו על השולחן ערוך. החוות יאיר (ע), על כל פנים, תוהה על פסיקה זו, מכיוון שהמנהג הוא רק 'לטעום' ולא לקבוע סעודה.
יש שמצטטים את המנהג לאכול עדשים במהלך ה'שלום זכר', המשמשים באופן מסורתי כמאכל אבלות. מנהג זה עולה בקנה אחד עם טעם המנהג שהזכרנו לעיל, לפיו ה'שלום זכר' הוא מעין סעודת ניחומים לתינוק, על כך ששכח את כל התורה שידע. בימינו, רבים מגישים 'ארבעס' (גרעיני חומוס) במקום.
בשבוע הבא, נדון במנהגים נוספים הקיימים במהלך השבוע שבין לידת התינוק לברית המילה.
**********************************************************
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: אסף בראון, תש"פ
עורך: יחיאל מרצבך, תש"פ
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                         http://www.etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
 
 
[1] בגרסת התוספות שלפנינו אמנם מופיעות ראשי התיבות ''ר"ת', המציינות כמובן את שמו של רבינו תם, אולם יש שסוברים כי הגרסה הנכונה צריכה להיות 'ר"ח', כלומר – ראשי התיבות של רבינו חננאל.