שלושה איזונים בהגותו של הרב ויינברג

  • הרב יצחק בלאו

נושאים של ניגודים ואיזונים חוזרים פעמים רבות בכתביו של הרב ויינברג. לדוגמה, הוא מציין את הצורך לשלב את איכויות הנעורים עם אלו של גיל וניסיון. הגמרא (בבא קמא צ"ז) מספרת כי על מטבעותיו של אברהם היו טבועות דמות בחור ובתולה מצד אחד ודמות זקן וזקנה מהצד השני. הרב ויינברג כותב כי זה מייצג את יכולתו של אברהם לשלב את הלהט המהפכני של הנוער עם השיפוט הטוב של הזקן. כמו אדם צעיר, אברהם הצטיין בהקרבה עצמית ובנכונות לצאת בודד למסע. בדומה לאדם מבוגר, הוא הפגין סבלנות והגיע להחלטות בצורה מחושבת.

הכללתה של שרה על שני צדי המטבע של אברהם מצביעה על כך שצירוף זה היה נכון גם לגבי היחסים בין האב והאם הראשונים שלנו. אפילו בגיל מבוגר, הם שמרו על להט הנעורים של אוהבים צעירים, אך עם זאת נהגו בטוהר האצילי של זוג בא בימים.[1]

בפירוש אגדה מבריק, הרב ויינברג מיישם איזון זה לגבי האיזון בין הלכה ואגדה. פעם אחת, ר' יצחק נפחא לא היה יכול להתחיל ללמד כיוון ששניים מתלמידיו, ר' אמי ור' אסי, התווכחו האם ללמוד אגדה או הלכה. הוא השווה את התלמידים לאדם שיש לו שתי נשים, אחת צעירה ואחת זקנה. הצעירה תולשת את שערותיו האפורות, בעוד הזקנה תולשת את שערותיו השחורות. כתוצאה מכך, הבעל יוצא קרח מכאן ומכאן. כדי לשבור את הקיפאון, רבי יצחק לימד את תלמידיו רעיון ששילב הן הלכה והן אגדה, בו הוא הביא פסוק המתייחס ל"חומת אש" (בבא קמא ס ע"ב).

הרב ויינברג מסביר כי האישה הצעירה והאישה הזקנה מסמלות את האגדה וההלכה. ההלכה מייצגת סדר, עקביות, יציבות והמשכיות, בעוד האגדה משקפת דינאמיות, התלהבות ורצון לכיבושים חדשים. כמו שתי הנשים במשל, הוויכוח של ר' אמי ור' אסי יצר מצב בו שום דבר לא הושג. למעשה, היהדות תלויה בשילוב מוצלח של הלכה ואגדה; כיוון שכך, ר' יצחק לימד רעיון המשלב את שני התחומים. הפסוק המצוטט מגביר את המסר החינוכי. הביצוע היציב של ההלכה מספק את היציבות וההגנה של החומה, בעוד שהרוח והאנרגיה של האגדה מספקות את האש. כך, המסר המשולב מזכיר "חומת אש".[2]

בעוד שתי הפסקאות המוזכרות לעיל מציגות איזון שווה בין נעורים וזקנה, פסקה שלישית מדגישה את חשיבות הזקנים. לאחר שהות של שבע שנים בגרמניה, הרב ויינברג חזר לפילווישקי ונשא דרשה[3] שכללה געגועים עזים לזמן הפשוט יותר, שלפני הסבל של מלחמת העולם הראשונה. הגוף העיקרי של הדרשה מתחיל בפסוק מעזרא (ג, י"ב), בו הזקנים הזוכרים את בית המקדש הראשון רואים את בית המקדש השני ובוכים, בעוד אחרים מגיבים בשמחה. מה גרם לחלק מהזקנים להגיב בדמעות למאורע משמח? יהודים רבים בחרו להישאר בבבל במקום לחזור לארץ אבותיהם. יתרה מכך, חלק מהזקנים התמרמרו בראותם את ההצלחה הצומחת כיוון שהם צפו שלא יחיו זמן ארוך מספיק כדי לקצור את פירותיה. מצד שני, חלק מהזקנים שמחו בידיעה כי לדור הבא יש הזדמנות יקרה מפז. לדוגמה, יעקב חש מרומם בשל הידיעה על הצלחתו של יוסף, ללא קשר לשאלה האם הוא יחיה כדי לחוות אותה או לא. אולי המקור לדמעות הזקנים יכול להימצא במקום אחר.

הרב ויינברג מציע טיעון חזק לטובת נאמנות למסורת. כל ההתקדמות המדעית והחומרית מסתמכת על עבודתם של אנשים קודמים; אכן, מדענים אינם מתעלמים מיֶדע שנצבר לפניהם ואינם מתחילים מהתחלה. זה נכון במיוחד כאשר מדובר בעניינים רוחניים. הזקנים אינם רק מעבירים ידע; הם גם מייצגים ערכים חיוניים. אנשים מבוגרים מעריכים את חשיבות קשרי המשפחה והקשר למולדת. יש הרואים רגשות אלו כביטוי לחולשה של הזקנים המתעקשים לחיות בעבר. יש בהסבר זה מן האמת, אך הוא אינו תופס את התופעה במלואה. למעשה, אנשים מבוגרים רבים שומרים על החיות וההתרגשות של הנעורים. הרב ויינברג מונה הן חכמים יהודים והן חכמים גויים ששמרו על אנרגיה אופטימית עד לשנותיהם המאוחרות. הוא מתייחס לסבא מסלובודקה והרב אליהו ברוך קמאי, כמו גם לפילוסוף והפסיכולוג וילהלם וונדט, הבוטנאי ארנסט הקל, והמדינאי הצרפתי ז'ורז' קלמנסו.[4] מסורתיות שמרנית ויצירתיות חדשנית יכולות להתקיים בו זמנית, כמו באופי הלאומי הבריטי.

אנשים צעירים נשבים פעמים רבות בקסמו של רעיון חדש, ורצים אחריו באופן עיוור. צעירים כאלו, בעלי רצון חזק לכבוש, מוצאים את עצמם לבסוף משועבדים לרעיון חדשני. רק הזקנים הם בעלי הבשלות וההבנה הדרושים כדי להרכיב את החדש על הישן, במקום להחליף לגמרי את הישן בחדש. מסיבה זו, הזקנים מתחברים בקלות רבה יותר לדת, כיוון שהם מוקירים את הערך של הנצחי. ציווי התורה לכבד את הזקנים (ויקרא י"ט, ל"ב) משקף יותר מאשר רגישות מוסרית או שיקול פרגמטי; הוא מעביר ערך בסיסי של ההשקפה הרוחנית שלנו. גאולת עמנו תלויה לא רק בשרירים ובאנרגיה של הנוער, אלא גם ברוחם של הזקנים. כאשר הגיע הזמן לגאול את ישראל ממצרים, משה פנה לזקנים ולא לצעירים (שמות ג, ט"ז).

רקע זה מאפשר לנו להבין את הסיפור מספר עזרא. חמושים בניסיון של הבית הראשון, הזקנים הבינו את האתגר הקשה של הפיכת בית המקדש השני למקום של קדושה, והם חששו כי עם ישראל לא יעמוד באתגר. חשש זה הניע אותם לבכי. באופן מעניין, הרב ויינברג כותב כי עצם תגובה זו גם יצרה את השמחה. ראיית השתוקקות כזו לקדושה, המובילה להרגשת עצב עמוק, גרמה לאחרים להגיב באופטימיות ושמחה.

על אף שדרשתו של הרב ויינברג מסתיימת בקריאה לצירוף הכוחות של הנעורים והזקנה, עיקר הדגש הוא על הסתמכותנו על תבונתם של הזקנים. אולי הרב ויינברג פנה אל קהל שהיה ממוקד יתר על המידה בחדשנות ונעורים. הוא היה צריך להזכיר להם את החוכמה שנצברה לאורך שנים רבות של היסטוריה יהודית.

אגדה קצרה אחרת מקשרת את אברהם עם הצורך בעקביות. "כל הקובע מקום לתפלתו א-להי אברהם בעזרו" (ברכות ו ע"ב). הרב וינברג קובע כי הסדירות והשגרה הן כלים חינוכיים נחוצים להשפעה על האישיות. כמונותיאיסט מהפכן, אברהם היה יכול לייצג רעננות וחדשנות בלבד, אך הוא העריך גם את כוחה של העקביות. מהפכן זה ייסד את הרעיון של תפילה יומית ושל מקום קבוע לתפילה. אברהם הבין כי לכל אדם יש רגעים מוגבלים של השראה והתעלות. במקום לחכות ללא סוף לרגעים כאלו, תפילה יומית שומרת על דיאלוג קבוע עם יוצרנו.[5]

איזון אחר, הקשור לאיזון בין צעירים וזקנים, הוא בין העבר והעתיד. כאן, הרב ויינברג מדגיש יהדות חיונית שהיא הרבה יתר משמעותית מאשר התבוננות אחורה בנוסטלגיה. הגישה הנוסטלגית מובילה ליהדות של בתי קברות ויארצייט. מסיבה זו, חז"ל אומרים כי התורה אינה רק מורשה, אלא מאורשׂה (פסחים מ"ט ע"ב). היחס שלנו לתורה אינו מזכיר יחס של נכד לסבתו. הנכד מתייחס לסבתו בכבוד וחיבה אך אינו באמת מרשה לה להשפיע על חייו האישיים. במקום זאת, אנו מתייחסים לתורה כאל אהובה, המשפיעה באופן תמידי על מי שאנו ועל איך שאנו מתנהגים. אנו מכבדים את החוכמה העתיקה של היהדות, תוך שאנו מוצאים בה רעננות ואינדיבידואליות. אפילו מישהו שאבותיו הורישו לו ספר תורה חייב לכתוב ספר תורה משל עצמו (סנהדרין כ"א ע"ב).[6]

דרשה אחת לחנוכה משווה את הצדוקים עם היהודים המתבוללים של המאה התשה עשרה. שניהם כיבדו את הישן אך נמנעו מיישום חדש לימיהם. עבור הצדוקים, הדבר התבטא בדחיית החיוניות של התורה שבעל פה. עבור מקביליהם המודרניים, הדבר היווה השראה ליהדות של כיבוד העבר ששמטה את הדרישות הדתיות בהווה.[7]

שילוב העבר והעתיד מסביר את הערך הגבוה שחז"ל משייכים להסמכת גאולה לתפילה. בכל בוקר, אנו מסיימים את ברכת "גאל ישראל" בדיוק לפני שאנו מתחילים את תפילת העמידה. לפי הרב ויינברג, נושא הגאולה מתמקד בפעולות העבר הגדולות של ה' למעננו, בעוד עניינה של התפילה הוא בעיקר בקשות לעתיד. יהדות המתבוננת אחורה בלבד נותרת יתומה ועקרה. ולהיפך, מי שמתעלם מהעבר חסר את תעצומות העוז והתבונה הנמצאות בהיסטוריה הלאומית. הרב ויינברג שולח מסר ללאומיים היהודים בני זמנו. גאולה אמיתית תלויה ביצירת רוח יהודית עצמאית, לא רק שחרור פיסי.

הוא מוסיף קריאה יפהפייה של הקשר בין אבותינו לארץ ישראל. סוגיה אחת אומרת כי כל ארץ ישראל התקפלה לכדור, עליו הניח יעקב את ראשו, ופעולה זו אפשרה לצאצאיו לכבוש וליישב את הארץ (חולין צ"א ע"ב). סוגיה אחרת מציינת כי כלב עזב את שאר המרגלים לזמן קצר כדי להשתטח על קברי האבות בחברון (סוטה ל"ד ע"ב). הרב ויינברג מפרש מקורות אלו במישור פסיכולוגי, ולא במישור מטאפיסי. התפילה במקום מסוים, או הנגיעה בחבל ארץ מסוים, אינן מעניקות כוחות קסם; אלא ההזדהות עם החלומות והאידיאלים של האבות הן אלה שממלאת אותנו באנרגיה והשראה. גורמים כאלו אפשרו לכלב לדבוק באידיאלים שלו, והיוו השראה לצאצאיו של יעקב לשמור על הקשר שלהם לארץ זו.[8]

העדפתו של הרב ויינברג את המוסרי והפסיכולוגי על פני המטאפיסי עולה גם מפסקה אחרת המנתחת את חלומו של יעקב. בפרק כ"ח בבראשית יעקב חולם על מלאכים העולים ויורדים בסולם, וה' מודיע לו כי הוא א-להי אברהם ויצחק. יעקב מגיב בקריאה "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה". לפי הרב ויינברג, אין אלו הישויות המלאכיות המטילות מורא על יעקב, אלא הידיעה כי הוא פגש בא-להי אבותיו. הליכה בדרך אביו וסבו בשמירה על הקשר עם הא-לוהות מעוררת השראה והכנעה אצל יעקב.

כיבוד הורים ראוי לכבוד גדול. הרב ויינברג מספר את סיפורו של שר החוץ היהודי של גרמניה רתנאו שנסע לבית הכנסת ביום כיפור כדי לומר קדיש על אביו. כאשר כמה יהודים פולנים בבית הכנסת גיחכו לשמע הרעיון של חילול היום הקדוש כדי לומר קדיש, הרב ויינברג הורה להם לחדול. הוא טען כי אסור לנו ללעוג לכיבוד הורים, ערך בסיסי שיכול להוביל להשתדלות רוחנית אמיתית.[9]

איזון אחרון ממזג את הטוב שביהדות מזרח אירופה ויהדות מערב אירופה. כפי שראינו, הרב ויינברג למד בסלובודקה וכן קיבל דוקטורט בגרמניה. הוא ראה את התרומות של כל אחת מן הקהילות וכתב עליהן. כמה מחיבוריו המוקדמים בגרמנית מייצגים ניסיון להסביר את יהדות מזרח אירופה לגרמנים הנאורים, שהביטו מגבוה על ה"אוסטיודן". ולהיפך, הוא הגן על יהדות גרמניה בפני המבקרים ממזרח. דוגמה עוצמתית לכך היא ההספד שנשא לרב עהרנטרוי, רב קהילת מינכן.

מבקרים של פילוסופיית "תורה עם דרך ארץ" של יהדות גרמניה טוענים כי היא משקפת רצון ליהנות מהעולם הזה והעולם הבא, אך חסרה רוח יהודית אמיתית. הרב ויינברג מודה בנכונות ביקורת זו בנוגע לחלק מהיהודים הבורגנים, אך הוא טוען כי היא מפספסת לחלוטין את המטרה בנוגע לדמויות כגון הרב עהרנטרוי והרב שמשון רפאל הירש. ענקי רוח אלו שילבו בהצלחה מחויבות נלהבת לתורה עם ידע רחב יותר.[10]

בהערת אגב מרתקת, הרב ויינברג פותח צוהר לתפישתו את השילוב של יהדות ותרבות כללית. הוא שם ללעג את הרעיון כי שילוב אמיתי של אמונה ותרבות נמצא בייצור של חגורת שבת לנשיאת מפתחות או יצירת משחה המאפשרת ליהודי דתי להתגלח. אלו הם פרטים טכניים שאינם נוגעים באמת לעולם הרוח. אכן, כתביו של הרב ויינברג חושפים היכרות עם רעיונותיהם של קאנט, רוסו, שפינוזה, והוגים גדולים גויים רבים.

בהקשר זה, כדאי לציין גם כי הרב ויינברג אינו מסכים לטענה כי תמיכתו של הרב הירש בלימודי חול הייתה הקלה בשל זמנים קשים. למעשה, עיסוק בענייני העולם משקף אידיאל קבוע עבור הרב הירש.[11] על אף שנקודה זו עולה בבירור מכתביו של הרב הירש עצמו, העובדה כי תלמיד חכם גדול, המכיר מקרוב את יהדות גרמניה האורתודוקסית, הכריז בבירור כי דבר זה מייצג את עמדתו של הרב הירש ראויה לציון.

היכן ראה עצמו הרב ויינברג בין החוגים השונים? החוקרים דנים האם לראות אותו כדמות בקונפליקט תמידי או כאדם עם חזון מקיף ומאוחד. חברו הוותיק, שמואל אטלס, אישר את התפישה האחרונה.[12] בדומה לכך, מלך שפירא מציג את הרב ויינברג כדמות המזדהה עם הדעות הבסיסיות של האורתודוקסיה המודרנית. בסקירה שלו על ספרו של שפירא, ג'פרי וולף טוען בעד דימוי יותר מנוגד של הרב ויינברג.[13] בכל אופן, הרב ויינברג היה רב ענק וחשוב בעל ראיה חודרת, שיצירת המחשבה היהודית שלו ראויה ליותר תשומת לב בתכנית הלימודים שלנו.

 



[1] לפרקים, עמ' 375.

[2] שם, עמ' 333-335.

[3] שם, עמ' 253-264.

[4] שם, עמ' 260-261.

[5] שם, עמ' 360-361.

[6] שם, עמ2 547-548.

[7] שם, עמ' 538-544.

[8] ש, עמ' 397-398.

[9] שם, עמ' 605-606.

[10] שם, עמ' 408-409.

[11] שם, עמ' 218.

[12] שמואל אטלס, "הגאון רבי יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל: קוים לדמותו", סיני נ"ח, עמ' 282.

[13]Jeffrey Woolf, “The Legacy of R. Yehiel Jacob Weinberg,” Azure 12 (2002), pp. 202-210.