שליחותו הנבואית של יחזקאל

  • ד"ר טובה גנזל

1. במקום הקדשה (א', כח-ג', טו)

עוצמתם של מראות הא-לוהים אותם ראה יחזקאל ניכרת בתגובתו:

"וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל-פָּנַי"                            (א', כח).

ומיד הוא שומע את קול ה' מדבר אליו:

"וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר. וַיֹּאמֶר אֵלָי: בֶּן-אָדָם, עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ, וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ. וַתָּבֹא בִי רוּחַ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלַי, וַתַּעֲמִדֵנִי עַל רַגְלָי, וָאֶשְׁמַע אֵת מִדַּבֵּר אֵלָי"                                             
                                                  (א', כח-ב', ב)

הכינוי 'בן-אדם' בו פונה ה' ליחזקאל שכיח לאורך כל פרקי הספר (93 פניות) והוא ייחודי ליחזקאל. הפרשנים עומדים על כך שדווקא יחזקאל, שראה מראות א-לוהיים (אותם הוא מתאר בפירוט רב בפרק א'), מכונה 'בן-אדם' על מנת להדגיש כי ראיית המראות לא שינתה דבר ממעמדו כ'בן‑אדם', בעיני עצמו (רש"י), בשונה מ'פני האדם' שראה במראות הא-לוהיים, ובעיני הקורא (ואולי אפילו כלפי המלאכים, לפי ר' אליעזר מבלגנצי). מסר זה נוסף להדגשה המופיעה בפסוקים אלו שאף על פי שיחזקאל שומע דיבור – שהוא חוש אנושי ('קול מדבר', 'ואדבר אותך', 'דבר אלי', 'מדבר אלי' – ארבע פעמים בשלושת הפסוקים האלה) – בכל זאת, יחזקאל עומד על רגליו רק בעזרתה של הרוח: "וַתָּבֹא בִי רוּחַ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלַי, וַתַּעֲמִדֵנִי עַל רַגְלָי".

יחזקאל מתבשר מיד כי הוא נשלח לעם לומר להם את דברי ה', על מנת שידעו כי נביא היה בתוכם עוד לפני החורבן, 'שלא יאמרו לא התרה בנו' (ר' אליעזר מבלגנצי). אך העם היושב בירושלים, כמו גם העם היושב בבבל, אינו עתיד לשנות ממעשיו. על כן, תפקידו של הנביא למסור לעם את דברי ה' ולהצדיק בדרך זו את הפורענות שעתידה להתרחש, מבלי לקוות כי למסריו הנבואיים תהיה השפעה על התנהגותם, והכינויים בהם מכונה העם (שהם צירופים ייחודים ליחזקאל) מעידים על כך: 'גּוֹיִם הַמּוֹרְדִים, אֲשֶׁר מָרְדוּ בִי'; 'קְשֵׁי פָנִים וְחִזְקֵי-לֵב'; 'בֵּית מְרִי' (ב', ג-ה).[1] יתר על כן, העם צפוי להגיב על דבריו בתוקפנות – כפי שניתן ללמוד מכך שהנביא מקבל חיזוקים לכך שאל לו לירא מהעם ומדבריהם.

אכילת המגילה

נבואת יחזקאל אינה פותחת ב'נבואת הקדשה', המאפיינת נביאים אחרים (כך: ישעיה ו', ירמיה א'), ויתכן כי מעמד אכילת המגילה בפרקים ב'-ג' מהווה תחליף להקדשתו הפורמלית לנביא.[2],[3]

"וְאַתָּה בֶן-אָדָם שְׁמַע אֵת אֲשֶׁר אֲנִי מְדַבֵּר אֵלֶיךָ, אַל תְּהִי מֶרִי כְּבֵית הַמֶּרִי: פְּצֵה פִיךָ, וֶאֱכֹל אֵת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ. וָאֶרְאֶה, וְהִנֵּה יָד שְׁלוּחָה אֵלָי, וְהִנֵּה בוֹ מְגִלַּת סֵפֶר. וַיִּפְרֹשׂ אוֹתָהּ לְפָנַי, וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר, וְכָתוּב אֵלֶיהָ קִנִים וָהֶגֶה וָהִי: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא אֱכוֹל אֱכוֹל אֶת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת וְלֵךְ דַּבֵּר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל: וָאֶפְתַּח אֶת פִּי וַיַּאֲכִלֵנִי אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם בִּטְנְךָ תַאֲכֵל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק"     (ב', ח- ג, ג).[4]

תוכן המגילה אותה מתבקש הנביא לאכול מבשר את תוכן נבואתו של יחזקאל לעם: כפי שהמגילה כוללת קינות, ללא רמז לגאולה, כך גם נבואתו של יחזקאל כוללת, בשלב ראשון, את בוא החורבן. אכילת המגילה מצטרפת למראות אותם ראה יחזקאל בפרק א' ובאמצעותם קיבל את השליחות הנבואית מאת ה'. ניתן לשער כי יחזקאל, בהיותו כהן, היה בין באי המקדש בירושלים טרם שגלה, והשליחות הנבואית בעת הזאת אינה מתקבלת על ידו בפשטות. על כך מעידים דברי ה' החוזרים ונשנים כי יחזקאל נבחר לשליח ('שולח אני אותך', 'אני שולח אותך', 'ודברת את דברי אליהם' 'ולך דבר אל בית ישראל' (פרק ב', ג-פרק ג', א; וכן בהמשך הפסוקים). יתכן כי הד לקושי של יחזקאל ביחס לקבלת השליחות הנבואית, נרמז גם בדברי ה' אליו: "אַל-תְּהִי-מֶרִי כְּבֵית הַמֶּרִי" (ב', ח).

בסופו של המעמד, הנביא נענה לשליחות, ואף מתאר את מתיקותה של המגילה: "וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק" (ג', ג), כביטוי לקבלתו את שליחותו הנבואית. בין אם 'שמחתי לילך בשליחותך' (ר' יוסף קרא),[5] ובין אם משום ש-"ראיתי את רצון ה' ולא יכולתי למנוע עצמי; והטעם: מאהבה למדתי אותה ונמלכתי בעצמי לעשות שליחותו, אע"פ שהעם קשה" (ר' מנחם בן שמעון)[6] – כלומר, אכילת המגילה על תוכנה אינה נתונה לשיקול דעתו של הנביא, ובדומה לכך, אין מקום לשיקול דעתו ביחס לשליחותו הנבואית.[7]

כאמור, הקושי בשליחותו הנבואית של יחזקאל נובע בין השאר מהעובדה שנבואתו לא צפויה להתקבל על ידי העם. קושי זה אף מודגש בכך שכל ההסברים לכך שיכולים היו להניח את הדעת נדחים במפורש עוד בטרם הוא מתחיל להנבא (בפסוקים ה-ט): העם מבין היטב את הנאמר לו: "כִּי לֹא אֶל עַם עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אַתָּה שָׁלוּחַ";[8] העם גם יודע כי יחזקאל פועל בשליחות א‑לוהית: "וּבֵית יִשְׂרָאֵל לֹא יֹאבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלֶיךָ – כִּי-אֵינָם אֹבִים לִשְׁמֹעַ אֵלָי". זו גם איננה התנגדות של קבוצה מצומצמת בעם, והיא איננה חד-פעמית או אקראית: "כִּי כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, חִזְקֵי-מֵצַח וּקְשֵׁי-לֵב הֵמָּה" (וכן ב', ו). וכך, בניגוד לעם המכונה 'חזקי מצח', יוצא לשליחותו הנבואית יחזקאל, כשמו כן הוא, מחוזק על ידי ה': "הִנֵּה נָתַתִּי אֶת-פָּנֶיךָ חֲזָקִים לְעֻמַּת פְּנֵיהֶם, וְאֶת-מִצְחֲךָ חָזָק לְעֻמַּת מִצְחָם. כְּשָׁמִיר חָזָק מִצֹּר נָתַתִּי מִצְחֶךָ" – זאת בשעה שהעם איננו חושש מלהביע את מורת רוחו בגלוי: "לֹא תִירָא אוֹתָם וְלֹא תֵחַת מִפְּנֵיהֶם, כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה".

לאחר הדגשת הקשיים בתפקידו הנבואי של יחזקאל הוא מגיב בהסתייגות (או שמא ברתיעה), אך מרגיש בידו החזקה של ה', שהיא תומכת ומלווה, אך עם זאת גם אינטנסיבית וכופה את דברי ה' עליו: "וָאֵלֵךְ מַר בַּחֲמַת רוּחִי, וְיַד ה' עָלַי חָזָקָה". בדרך זו אנו שותפים לתחושות הסותרות עימהן מגיע יחזקאל לתושבי הגולה להם מיועדות נבואותיו: "וָאָבוֹא אֶל-הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל-נְהַר-כְּבָר, ואשר (וָאֵשֵׁב) הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם".

שבוע אחד בלבד חולף ויחזקאל מקבל נבואה נוספת מאת ה' העוסקת באופי תפקידו.

 2. הנביא כצופה (ג', טז-כא)

פתחנו את השיעורים בכך שבנבואת יחזקאל החורבן והגלות הם רק עניין של זמן, בגלל מעשי העם מאז היווצרותו מחד (פרק כ'), ומשום שהעם לא יתקן את דרכיו בהווה מאידך (פרק ח'). עם זאת, ועל אף שהכרוניקה ידועה מראש, היא איננה פוטרת את יחזקאל משליחותו הנבואית, ואף איננה פוטרת כל אדם מאחריות למעשיו האישיים. נראה שעמדתם של בני הדור היתה שונה, וכי הם סברו כי אם החורבן מנוי וגמור אז מעשיהם חסרי משמעות וגורלם הפרטי נגזר אף הוא:

"כֵּן אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר: כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה?!"      (פרק ל"ג, י).

הם אף ייחסו את גורלם הפרטי לחטאי אבותיהם (פרק י"ח). עם הנחה זו מתמודדות הנבואות, שאמנם אינן מטילות ספק בחורבן הקרב, אך בד בבד אינן מסירות מאחריותו של האדם הפרטי למעשיו. כך בפרק י"ד (יב-כ) מדגיש הנביא כי הצדיקים שבעם ישראל ינצלו, אך הם יצילו את עצמם בלבד. גם בפרק י"ח נאמר כי "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת" (פסוק ד ועוד). מסקנת הפרק היא:

"לָכֵן אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם... שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מִכָּל פִּשְׁעֵיכֶם וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לְמִכְשׁוֹל עָו‍ֹן. הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה, וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל. כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם ה' א-להים וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ" (י"ח, ל-לב).

נראה כי בפרקים אלה מתומצת המסר הנבואי לאדם הפרטי בדורו של הנביא. המקדש יחרב והעם יגלה מעל אדמתו, אך על כל אחד ואחד מוטלת האחריות האישית, האינדווידואלית, לגורלו הפרטי, משום שגם בשעה קשה זו יהיה מי שימות ומי שינצל, ובמסגרת זו אחראי כל אדם למעשיו.

אשר על כן, גם יחזקאל נדרש למלא את שליחותו, על אף שגורלו של העם נחרץ. לשליחותו ולאחריותו של הנביא לגורל כל אדם מתייחסות הנבואות בפרקים ג', ו-ל"ג, בהן מכונה הנביא צופה.[9]

נדון תחילה בנבואה בפרק ג':

"בֶּן-אָדָם, צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל; וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אוֹתָם מִמֶּנִּי. בְּאָמְרִי לָרָשָׁע: 'מוֹת תָּמוּת' וְלֹא הִזְהַרְתּוֹ וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה לְחַיֹּתוֹ – הוּא רָשָׁע בַּעֲו‍ֹנוֹ יָמוּת, וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ. וְאַתָּה, כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע וְלֹא שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וּמִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה – הוּא בַּעֲו‍ֹנוֹ יָמוּת, וְאַתָּה אֶת-נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ. וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקוֹ וְעָשָׂה עָוֶל, וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו הוּא יָמוּת; כִּי לֹא הִזְהַרְתּוֹ בְּחַטָּאתוֹ יָמוּת, וְלֹא תִזָּכַרְןָ צִדְקֹתָו אֲשֶׁר עָשָׂה, וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ. וְאַתָּה, כִּי הִזְהַרְתּוֹ צַדִּיק לְבִלְתִּי חֲטֹא צַדִּיק, וְהוּא לֹא-חָטָא – חָיוֹ יִחְיֶה כִּי נִזְהָר, וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ"                                    
                                                     (ג', טז-כא).

בנבואה זו על הנביא לפנות לרשע, ולהזהירו כי עליו לשוב ממעשיו, אך במידה והנביא איננו מזהירו מוטלת על הנביא האחריות למעשיו של הרשע. גם צדיק שחוטא והוזהר אחראי למעשיו, ואם הנביא לא הזהירו גם אז 'דמו מידך אבקש'. ולבסוף צדיק שלא חוטא ומוזהר יחיה וגם נפשו של הנביא ניצלת.

עיון בפסוקים מעלה כי על אף שלכאורה כל האפשרויות לתיקון החטאים קיימות, למעשה מתוארים כאן מעשיו של רשע שממשיך לחטוא, מעשיו של צדיק שמשנה ממעשיו וחוטא, וכן צדיק שכנראה לא חטא מעולם. אין כאן דוגמא לחוטא שחוזר בתשובה. כמו כן, יש כאן התייחסות לדור אחד, ולא לשאלת עונשי בנים בעבור אבותם, וזאת למרות שהצדקת העם להתנהגותם היא שמעשיהם חסרי משמעות, ושהם נענשים בגין חטאי אבותיהם. משום כך, נראה כי בד בבד עם המסר הנבואי כי כל אדם אחראי למעשיו, יחזקאל מתאר את מצבם של תושבי ירושלים בדור החורבן שחוטאים ואינם משנים ממעשיהם. תפקיד הנביא במקרה זה הוא רק להתריע, והוא אינו משפיע בשליחותו הנבואית על מעשי העם.[10]

כאמור, את הנבואה בפרק ג' משלימה נבואה נוספת משנת החורבן, המופיעה בפרק ל"ג. בנבואה זו מתברר מהו תפקידו של הנביא גם לאחר היודע דבר החורבן לגולים שבסביבתו:

"בֶּן-אָדָם, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי עַמְּךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: אֶרֶץ כִּי אָבִיא עָלֶיהָ חָרֶב, וְלָקְחוּ עַם הָאָרֶץ אִישׁ אֶחָד מִקְצֵיהֶם וְנָתְנוּ אֹתוֹ לָהֶם לְצֹפֶה"  (ל"ג, ב).

נראה לי כי נבואה זו, בשונה מקודמתה, מתייחסת למציאות בה החורבן כבר התרחש, אך גם אז יש עדיין צורך בצופה. 'עם הארץ', השייכים למעמד המנהיג את  העם,[11] ממנים 'מקציהם' את הצופה:

"וְרָאָה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה עַל הָאָרֶץ וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהִזְהִיר אֶת הָעָם. וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר, וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ יִהְיֶה. אֵת קוֹל הַשּׁוֹפָר שָׁמַע וְלֹא נִזְהָר דָּמוֹ בּוֹ יִהְיֶה, וְהוּא נִזְהָר נַפְשׁוֹ מִלֵּט. וְהַצֹּפֶה כִּי יִרְאֶה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה, וְלֹא תָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהָעָם לֹא נִזְהָר, וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ, הוּא בַּעֲו‍ֹנוֹ נִלְקָח וְדָמוֹ מִיַּד הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ"        
                                                       (שם, ג-ו).

ראשיתו של הפרק בטרם היוודע דבר החורבן קורא לצופה להזהיר את העם, ואילו בהמשכו של פרק ל"ג מתבשר יחזקאל על ידי הפליט מירושלים כי החורבן התרחש. יתכן כי לאור אבחנה זו יש לפרש את ההבדלים שבין תפקיד הצופה כאן בהשוואה לתפקידו בפרק ג' – שהיא בראשית דרכו הנבואית. גם כאן מתייחס הנביא תחילה לרשע (פסוקים ז-ט), שגם עתה (כמו בעבר) איננו משנה את מעשיו. אך מתווספת לה תגובת העם:

"וְאַתָּה בֶן-אָדָם אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֵּן אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר: 'כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה?'. אֱמֹר אֲלֵיהֶם: חַי אָנִי נְאֻם ה' א‑להים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע, כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה. שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים, וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל?!"                    (שם, י-יא);

כאן, כשריח החורבן באויר, עולה בבירור קול שלא נשמע עד עתה: מחד עולה כאן יאושו של העם ממצבו, ומאידך עומדת קריאתו הנרגשת של הנביא, לכל אדם באשר הוא – גם עתה בשעה שהעיר נחרבת – להציל עצמו ממוות. על כן, מתייחס עתה הנביא לצדיק החוטא (יב-יג), ולראשונה מתייחס במפורש גם לרשע ששב מרשעו (פסוק יד-טז). יודגש כי החטאים מהם שב הרשע בתשובה הם חטאים אישיים, עליהם עובר האדם כפרט, שאינם קשורים לא למקדש ולטקסיו ואף לא לארץ, היטמאותה או היטהרותה (שכבר אינם רלוונטיים):

"וְשָׁב מֵחַטָּאתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה. חֲבֹל יָשִׁיב רָשָׁע, גְּזֵלָה יְשַׁלֵּם, בְּחֻקּוֹת הַחַיִּים הָלַךְ לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עָוֶל חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת. כָּל חַטֹּאתָו אֲשֶׁר חָטָא לֹא תִזָּכַרְנָה לוֹ; מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה"           
                                                   (שם, יד-טז).

בסיכומה של נבואה זו מודגש שוב המסר הנבואי, על מנת לחדד את הניגוד שבין הגמול הא-לוהי לבין התפישה הרווחת בעם כי לא תיתכן דרכו של ה' המבדילה בין עונשו של האדם הפרטי והמצב הכללי של העם. למעשה, ההפך הוא הנכון: הקב"ה שופט כל אדם על פי מעשיו:

"וְאָמְרוּ בְּנֵי עַמְּךָ: 'לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ ה' ', וְהֵמָּה דַּרְכָּם לֹא יִתָּכֵן. בְּשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל – וּמֵת בָּהֶם. וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה – עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה. וַאֲמַרְתֶּם: 'לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ ה' ', אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפּוֹט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל"         (שם, יז-כ).

השוואה זו בין פרק ג' ופרק ל"ג מחדדת את העובדה כי שליחותו של יחזקאל לא נועדה לגרום לעם לשנות את מעשיו, אלא מוסר משמעותה בעצתם מסירת דברי ה' לעמו. בין השיטין אנו לומדים על היחס בין הפרט והכלל בדור החורבן: בשעה קשה זו לעם ככלל, ועל אף שחורבן המקדש הוא בלתי נמנע, ייאושו של האדם הפרטי, יכול להביא לשינוי במעשיו כפרט, שינוי שיביא להצלתו ממוות. בהמשך, בעזרת ה', נעמוד על כך שנבואותיו של יחזקאל לעתיד בפרקים ל"ד-ל"ט, אף הן עולות בקנה אחד עם אבחנה זו בין מעשי הפרט ומעמדו של העם ככלל.

 

[1]   'בית המרי' מופיע ביחזקאל שלוש עשרה פעמים (ראו: ב', ה-ו, ח; ג', ט, כו-כז; י"ב, ב-ג, ט, כה; י"ז, יב; כ"ד, ג. הביטוי 'מרי' מופיע עוד שלוש פעמים: ב', ז-ח; מ"ד, ו).

לעומת זאת, כאשר נבואתו של יחזקאל עוסקת בהקשר חיובי ביחס לעם הוא מתייחס אליהם בלשון 'עמי ישראל'. (ראו: י"ד, ט; כ"ה, יד; ל"ו, ח; ל"ו, יב; ל"ח, יד, טז; ל"ט, ז).

[2]   ראו לדוגמא: ר' רונטדורף, חזון ההקדשה של יחזקאל תוך השוואה לחזונות מקבילים במקרא (פרקים א-ג), עיונים בספר יחזקאל, ירושלים 1982, עמ' 107-89.

[3]   נראה גם שאכילת המגילה מצטרפת למראות שבתחילת הספר, שכן רק עם סיומה של נבואת ההקדשה, נפרד יחזקאל גם מהמראה הא‑לוהי שליווה אותו, המתואר בפרוטרוט בפרק א' (ג', יב-יג).

[4]   בשאלה האם הנביא אכל את המגילה כפשוטו או שזהו תיאור נבואי של מעשה סמלי חולקים הפרשנים ואכמ"ל.

[5]   ר' יוסף קרא (1055-1125) היה אחד המעצבים הגדולים של פרשנות הפשט בתקופתו. הוא היה תלמיד-חבר של רש"י והגיע לישיבתו כתלמיד חכם בָּשֵל בתלמודו, פירושיו מושתתים על פירושיו של רש"י למקרא. את עיקר עיסוקו הקדיש להוראת המקרא ולפרשנותו, ומכאן, כנראה, גם הכינוי 'קרא'. (ראו: יחזקאל, מקראות גדולות הכתר, עורך: מנחם כהן, תש"ס עמ' ט-י). פירושיו בנמצא הם רק לחלק מספרי המקרא, אף כי יתכן שהוא כתב פירוש לכל ספרי המקרא שלא שרד (ראו: אברהם גרוסמן, חכמי צרפת הראשונים, ירושלים, תשס"א, עמ' 289).

[6]   ר' מנחם בן שמעון חי במחצית השניה של המאה ה-12 בפרובאנס. גם פרשנותו היא פרשנות פשט מובהקת. מפירושיו הגיע אלינו פירושים על שני ספרים בלבד: ירמיהו ויחזקאל. (ראו: יחזקאל, מקראות גדולות הכתר, עורך: מנחם כהן, תש"ס עמ' יא).

[7]   גם כאן ניכרת האמביוולנטיות של הנביא, בכך שה' חוזר על הציווי פעמיים (ב', ח' ו-ג', א) וגם אז הנביא אינו אוכל בעצמו את המגילה, אלא פותח את פיו בלבד, וה' מאכיל את יחזקאל. רק בסוף פסוק ג' הנביא אקטיבי ואוכל את המגילה, ומתאר שהיא מתוקה בפיו, כלומר בסופו של דבר הוא נענה לשליחות.

[8]   שימו לב להשוואה שבין יחזקאל למשה שעולה מהפסוק – ועוד נעסוק בה בהמשך בעז"ה.

[9]   ירמיהו (ו', יז) מעיד: "וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם צֹפִים הַקְשִׁיבוּ לְקוֹל שׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ: לֹא נַקְשִׁיב"; אמנם אין במקרא רמז מפורש להכרותם של יחזקאל וירמיהו, שנבאו באותה התקופה, אך באזורים שונים ובמציאות אחרת. יחד עם זאת, נראה כי ליחזקאל ולשכמותו כיוון ירמיהו בפסוק זה.

[10]            גישה שונה ומעניינת לסידור הנבואות בנושא תפישת הגמול בספר ראו במבוא לפירושו של יחזקאל, י' מושקוביץ ב'דעת מקרא' ירושלים, תשמ"ה, עמ' 17-14.

[11]            לדוגמה, ניתן לראות ש'עם הארץ' מופיעים כחלק מרשימת הדמויות המשמעותיות בעם בפרק ז', כו-כז.