שליחות לדבר עבירה

  • הרב משה טרגין

שליחות לדבר עברה

הגמרא במסכת קידושין (מא-מג) דנה בהלכות השונות הכרוכות במושג השליחות. אחת ההלכות היא כי שליחות אינה יכולה לחול לצורך עברה. למשל, אם ראובן ממנה את שמעון לרצוח או לגרום נזק פיסי למישהו אחר, שמעון הוא זה שנחשב אחראי למעשה מבחינה הלכתית, ולא ראובן המשלח. מובן שאין התעלמות מוחלטת מחלקו של ראובן במעשה- ראובן ייענש בידי שמים (בבית דין של מעלה), על התנהגותו ועל השתתפותו במעשה העברה. ואולם, מנקודת מבט הלכתית שמעון הוא האחראי למעשה. הגמרא במסכת בבא מציעא (י:) מנמקת: "דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין?"- על האדם להקשיב לרצון הקב"ה ולא לרצונותיהם השפלים של בני האדם.

אך למרות שבדרך כלל אנו פועלים לפי הכלל כי אין שליחות לדבר עברה, ישנם מספר מקרים , שבהם כלל זה אינו חל. הגמרא במסכת קידושין (מג) מונה 3 מקרים שבהם יש שליחות לדבר עברה: המקרה הראשון הוא טביחה ומכירה- האיסור לשחוט או למכור בעל חיים גנוב. אם השליח עושה מעשה זה לצורך המשלח, יהיה המשלח חייב לשלם את הקנס (פי 4 או פי 5 ממחיר הבהמה). באופן דומה, אם מישהו גונב חפץ מהקדש מפני שנתבקש לעשות זאת על ידי מישהו אחר, המשלח הוא זה שצריך לפצות את ההקדש, ולא מבצע המעילה. המקרה השלישי שבו יש שליחות לדבר עברה הוא המקרה של שליחות יד- אדם ששלח את חברו להשתמש ללא רשות בחפץ שניתן לו לשמירה (שימוש בלתי חוקי בפיקדון), נחשב כמי ששלח יד בחפץ בעצמו (למעשה, הגמרא מציגה דעות רבות שלפיהן יש רק שני מקרים, ולא שלושה, שבהם אנו אומרים כי יש שליחות לדבר עברה). מה מיוחד במקרים אלו? מדוע לא חל בהם הכלל הרגיל שלפיו אין שליחות לדבר עברה?

ההבנה הפשוטה בעניין היא לומר כי מקרים אלו הנם יוצאי דופן- פשוטו כמשמעו. בכל אחד מהמקרים הללו הגמרא מביאה פסוק המלמד אותנו כי שליחות אכן מועילה בו. ניתן להסביר על פי כיוון זה, כי הכלל "אין שליחות לדבר עברה" אינו חל בשלושה מקרים יוצאי דופן.

לחלופין, ניתן לטעון כי לכלל זה אין שום יוצא מן הכלל. בכל המקרים שבהם אדם ממנה שליח לדבר עברה, אין שליחותו חלה. גם במקרים שבהם האחריות למעשה העברה משויכת למשלח ולא לשליח, אין זה מפני שהייתה פה שליחות שהייתה מופקדת על העברת האחריות למשלח, אלא בשל העובדה שבמקרים כאלה אין כלל צורך בשליחות; האחריות למעשה משויכת למשלח מסיבות אחרות. לפי הבנה זו אין לשנות את הבנתנו במושג השליחות כדי להבין את החריגים של הכלל "אין שליחות לדבר עברה", אלא יש לשנות את הבנתנו בהגדרת שלושת העברות הנ"ל. הבנה זו מצריכה בחינה מדויקת יותר של המושג שליחות.

שליחות הנה אחד המושגים המעניינים והשימושיים ביותר בהלכה. היא מאפשרת את ביצועה הפיסי של הפעולה על ידי שליח, אף על פי שהאחריות ההלכתית על הפעולה משויכת למשלח. למשל, אם שמעון מקדש אישה בשליחות ראובן, האישה מקודשת לראובן, אף על פי ששמעון הוא זה שנתן לה את הטבעת ואמר את נוסח הקידושין ("הרי את"). שליחות שונה מכל סוג של מינוי שאותו אנו מכירים בימינו, כדוגמת מורשים, אפוטרופסים וכד'. בדרך כלל, כאשר אני מסמיך אדם אחר לפעול מכוחי בעניין מסוים, הרי שהאדם שדרכו אני פועל בעניין אינו פועל במקומי, אלא לזכותי. כשהוא עושה את הדבר שאותו הוסמך לעשות על ידי, אני איני פועל; תוצאות הפעולה שעושה אותו מורשה נזקפות לטובתי. לדוגמה: אם יתומים ממנים אפוטרופוס לנכסיהם, כדי שזה האחרון יחלק את הרכוש של אביהם הנפטר ביניהם, הוא אינו מחלק את הרכוש במקומם- חלוקת הרכוש נעשית על ידו; תוצאת החלוקה היא שנזקפת לזכותם של היתומים. שליחות הנה מחודשת יותר, באשר היא מאפשרת את שיוכה של הפעולה עצמה למשלח. שליחות מאפשרת פעולה על ידי שליח גם בפעולות המצריכות פעולה אישית, כדוגמת הקידושין. עקרונית, אישה מתקדשת רק לזה שמקדש אותה. דין שליחות מאפשר לראובן לקדש אישה אף על פי שהוא לא עשה את מעשה הקידושין בעצמו. זהו החידוש הגדול שבדין שליחות.

אם זו ההבנה של מושג השליחות, הרי שכל הצורך בשליחות מתעורר רק כאשר נחוצה התערבות אישית של הפועל, וכאשר התערבות זו אינה אפשרית מסיבות מסוימות, בא דין שליחות ופותר את הבעיה. במקרים שבהם אין צורך בהתערבות אישית מצד הפועל, אין כלל צורך בדין שליחות. למשל, אם אני מתרשל בשמירה על אריה השעשועים שלי, והאריה מצליח להשתחרר ולהזיק לאדם אחר, ברור שלא ביצעתי את מעשה הנזק בצורה פיסית. ברור גם שהאריה אינו נחשב שליח שלי, ואף על פי כן ברור שאני חייב בתשלומי הנזק. על מנת להתחייב בתשלומים איני חייב לבצע את הנזק במו ידיי; כדי לחייב אותי בתשלומים מספיקה העובדה שאני גרמתי לנזק בהתרשלותי בשמירת האריה. במקרים הדומים למקרה זה, אין צורך בדין שליחות.

נראה שהסיבה שבשלושת העברות הנ"ל יש למשלח אחריות על המעשה אף על פי שהשליח הוא שביצע אותו בפועל, היא שעברות אלו אינן מצריכות פעולה אישית. אדם שגרם בצורה כלשהי לכך שמישהו ישתמש שימוש של חולין בחפצי הקדש מוגדר כמי שעבר על מעילה. באופן דומה, אדם שגרם לכך שחפץ גנוב יינזק יותר, אחראי להעמקת הגנבה, ועל כן הוא זה שמתחייב בתשלומי הקנס של ארבעה וחמישה. למעשה, אדם אף פעם אינו יכול למנות שליח על מנת שיבצע בשבילו מעשה עברה. השליחות אינה פועלת ואין שום קשר הלכתי בין המשלח לשליח. ואולם, סוף סוף, השליח ביצע את מעשה הפשע רק משום שהמשלח ביקש ממנו לעשות את המעשה. ממילא, כיוון שהמשלח הוא "הסיבה הראשונה" לעברה, הוא גם מי שנחשב אחראי עליה. השליחות כמושג הלכתי אינה פועלת במקרים אלה, כבשאר המקרים שבהם מדובר בשליחות לדבר עברה, אולם אין צורך בשליחות כדי לחייב את המשלח- על מנת לחייבו מספיקה העובדה שהוא שגרם למעשה.

סיכום:

העלינו שתי הבנות על מנת להסביר את אחריותו של המשלח לעברה בשלושת המקרים החריגים. במקרים רגילים של שליחות לדבר עברה, אין המשלח אחראי למעשה. במקרים שהבאנו לעיל, המשלח נתפס כאחראי מבחינה הלכתית. האם המשלח מתחייב בתוצאות משום שבשלושת החריגים הללו דין שליחות פועל, או שמא חיוב המשלח בשלושת המקרים הנ"ל נגרם בשל העובדה שבמקרים אלה אין צורך בשליחות כדי ליצור חיוב על המפעיל, והמשלח נושא באחריות מפני שהוא זה שגרם למעשה?

הדרך הראשונה לבחינת השאלה שהעלינו, היא לבחון את האופן שבו ה"שליחות" פועלת במקרים הללו: אם היא פועלת כפי ששליחות רגילה פועלת, אנו יכולים להניח כי במקרים אלו אכן ישנה שליחות גמורה מבחינה הלכתית, למרות שמדובר במעשה עברה; אם במקרים הללו "ההסדר" אינו פועל בגדרים המוכרים של שליחות, אנו יכולים להסיק כי שליחות אינה מועילה כלל בכל המקרים שבהם ישנו מעשה עברה. אנו מייחסים אשמה למשלח רק משום שהוא מעורב בעברה. הגמרא במסכת מעילה (כא.) דנה באופי ה-"שליחות" במקרה של גנבה מהקדש. במקרה הראשון שאותו מביאה המשנה שם, המשלח מבקש מקטן ש"יסחב" עבורו מהקדש. המשנה אומרת כי המשלח חייב. בדרך כלל, קטן אינו יכול להתמנות לשליח. אם בכל זאת המשלח נתפס כאחראי על המעשה, הרי שאין זה בגלל שליחות- שהקטן אינו מסוגל לה- אלא משום שהוא זה שגרם למעשה העברה. תפקידו בביצוע העברה אינו מצטמצם מפני שהשליח שאותו מינה הוא קטן; המשלח נחשב כמי שיצר את הפשע.

דיון דומה ניתן למצוא במקרה שבו אדם מינה נכרי כשליח. נתיבות המשפט (סי' קפב, א) דן בעניין זה, והוא טוען כי ישנה אפשרות שקטן וגוי ימונו כ"שליחים" במקרים מסוימים. גם נכרי אינו יכול להיחשב כשליח, מבחינה הלכתית. אם בכל זאת אנו מחייבים את המשלח בשל מעשיו של שליחו הנכרי, הרי שאנו יכולים ללמוד מכך כי חיובו של המשלח אינו נובע מדין שליחות הרגיל, אלא מקורו בעובדה שהמשלח היה גורם מרכזי במעשה העברה.

דרך שנייה לבחינת השאלה שהעלינו נוגעת למידת האחריות של השליח. ברור שמבחינה מוסרית השליח נושא באחריות למעשה. אף על פי שבמקרים אלו ה"שליחות" הועילה בצורה כלשהי לחיוב המשלח, אין השליח נמלט בשל כך מאחריות מוסרית לעברה. השליח אינו אמור ללכת להכות מישהו אחר, רק מפני שהמשלח ביקש ממנו לעשות זאת. אולם עדיין עומדת בעינה השאלה מי יפצה את הקרבן. ברור שבמקרים החריגים של הכלל "אין שליחות לדבר עברה" המשלח הוא זה שישלם או יישא באחריות למעשה העברה. עדיין יש מקום לדון האם תהיה על השליח חובת פיצויים משנית? מה יקרה אם המשלח יברח מבלי לשלם, או במקרה שבו למשלח אין מה לשלם? האם אנו יכולים לחייב את השליח בתשלום? בעניין זה ישנה מחלוקת בין ספר "קצות החושן" לבין ספר "מאירת עיניים" (סמ"ע ) בסימן רצ"ב (ס"ק י' בסמ"ע). אם אכן הייתה פה שליחות, אנו מעבירים את כל האחריות למשלח, ואין אנו יכולים לבוא אל השליח בשום תביעה ממונית- הוא מסולק מכל קשר עם המעשה (כאמור, מבחינה הלכתית, ולא מבחינה מוסרית). במקרה כזה, לא נצפה שהשליח יהווה מקור גבייה משני במקרים שבהם אי אפשר לגבות מן המשלח. אך אם במקרים אלו לא הייתה שליחות, וכל אשמתו של המשלח נובעת רק מהיותו הגורם המרכזי למעשה, ייתכן שנוכל לחייב את השליח, שהרי גם הוא היה שותף במעשה העברה. אם איננו מתחשבים במושג שליחות, הרי שגם השליח היה שותף למעשה, והוא נושא בעול האחריות לתוצאות יחד עם המשלח, כי אין מנגנון הלכתי ההופך את מעשה השליח למעשה המשלח.

שאלה נוספת עולה במקרה של שליחות למעשה שיש בו כמה סוגים של עברות. מה הדין כאשר שליח נשלח לשחוט בהמה גנובה בשבת? הפעולה שאותה נשלח לעשות כוללת שני איסורים: חילול שבת וטביחה ומכירה. אם נאמר ששליחות לטביחה ומכירה מועילה בדרך כלל, ומשום כך מתחייב המשלח, במקרה זה המשלח לא יתחייב (על טביחה ומכירה) משום שאין השליחות יכולה לחול על איסור חילול שבת. אם נאמר שחיוב המשלח בטביחה ומכירה אינו מתבסס על דין שליחות, והוא נובע מהיות המשלח מעורב במעשה העברה, הוא יתחייב גם כאשר השליחות אינה חלה כמו במקרה הנ"ל, שבו ודאי אין שליחות בשל איסור חילול שבת. העובדה שניתוסף במקרה זה איסור חילול שבת אינה גורעת מן העובדה שהמשלח הוא זה שגרם למעשה הטביחה. הרמב"ם בהלכות גנבה (ג', ו) פוסק כי אין המשלח נושא באשמה. לדעתו, המקרה של טביחה ומכירה הוא מקרה חריג שבו ישנה שליחות למרות הכלל הרגיל כי "אין שליח לדבר עברה". ממילא, אם מעורב איסור נוסף בשליחות, המשלח נמלט מן האחריות למעשה, משום שהאיסור החדש מבטל את השליחות. אך עיין בפירוש המשניות לרמב"ם, ששם נראה כי הוא אומר את ההפך.

נקודות מתודיות:

לעתים קרובות ניתקל בכלל מסוים החל במרבית המקרים חוץ מכמה יוצאים מן הכלל (דוגמת שליחות לדבר עברה, שאינה פועלת ברוב המקרים, חוץ ממעילה ומטביחה ומכירה). תופעה זו יכולה להיות מוסברת בשתי דרכים: נוכל לראות במקרים אלו חריגים, שבהם הכלל הנזכר אינו חל (ייתכן שיש שליחות לדבר עברה במקרים אלו); לחלופין, ייתכן שהחריגים אינם מלמדים אותנו דבר חדש על הכלל, אלא יש בהם כדי ללמד על החריגים עצמם. ייתכן שבמעילה ובטביחה ומכירה אפשר לחייב את המשלח אפילו ללא שליחות. הדרך הפשוטה ביותר לבחון שאלה זו, היא לבחון את אופיה וטבעה של הפעולה המחייבת. עסקנו בעניין שליחות לנכרי ולקטן באיסורים אלו, כדי לדעת האם אכן יש בחריגים הנ"ל שליחות, או שמא חיוב המשלח בהם נובע מצורה שונה של קשר (מצד היותו הגורם לעברה).

הערות:

1. ראה מקרים נוספים שבהם יש שליח לדבר עברה בגמרא בבבא מציעא י:.

2. מה ניתן ללמוד מדיון זה על הסיבה שבגללה אין שליח לדבר עברה בדרך כלל? האם הדיון על המקרים החריגים יכול ללמד אותנו מדוע בדרך כלל אין שליח לדבר עברה?