שליח בית דין שהרג בשוגג

  • הרב משה טרגין

שליח בית דין שהרג בשוגג

הפרק השני במסכת מכות דן ברוצחים בשוגג הגולים לעיר מקלט. המשנה (ח ע"א) מפרטת כמה יוצאים מן הכלל - אנשים שעל אף שרצחו בשוגג אינם גולים לעיר מקלט - ואבא שאול מוסיף קטגוריה חדשה של פטורים מגלות: מי שהורגים כשהם מכים אדם אחר כדין. למשל: אב שמכה את בנו כדי שילמד תורה והבן נהרג בשוגג - אינו גולה. בדומה לכך, שליח בית דין שהכה אדם על פי חוק (להלן יבואר באלו נסיבות) והרגו בשוגג - אינו גולה לעיר מקלט.

המשנה לומדת דינים אלו מאופן התיאור של דין רוצח בשוגג בתורה. בפרשת שופטים (דברים י"ט) התורה מתארת מקרה שבו נכנס חוטב עצים ליער והתחיל לחטוב עצים מבלי לשים לב לכך שאנשים אחרים עלולים להיפגע מפעולותיו. אדם שרצח בשוגג באופן כזה חייב גלות. התורה מגבילה, אם כן, את המקרים שבהם אדם חייב גלות למקרי רשות בלבד, בכך שהיא מלמדת אותנו על דינו של רוצח בשוגג באמצעות המקרה של חוטב עצים: כשם שהחוטב עצים אינו מחויב לחטוב אותם, כך יתחייב כל רוצח בגלות רק אם ביצע פעולה שהיא רשות. אם הפעולה שגרמה למוות הייתה חלק ממצווה (שהיא חיוב, ולא רשות), כמו, למשל, הכאת ילד על מנת שילמד תורה, אין דין גלות.

אלא שמשנה זו אינה עוסקת בהיבט חשוב של המקרים המופיעים בקטגוריה זו: מה הן נסיבות המקרים שבהם שליח בית דין אינו גולה? שאלה זו נידונה על ידי כמה ראשונים, והיא תהיה מוקד השיעור השבוע.

רש"י טוען כי מדובר בשליח בית דין שהוטל עליו להלקות נאשם. אם בית דין פסק כי אדם מסוים צריך ללקות בגין מעשיו ואותו אדם מת במהלך ההלקאה, המלקה אינו גולה על אף שהרג בשוגג משום שקיים מצווה.

פירושו של רש"י מעורר התנגדות רבה בקרב הראשונים. בית דין הלוא קובע את מספר המלקות בהתאם למצבו הבריאותי של הנענש, ואם כן שליח שהרג את הנידון במהלך יישום פסק הדין הוא אנוס, שהרי פעל מכוח בית דין ועל פי אומדנם. מדוע, אם כן, פוטרת אותו המשנה רק בשל היותו עסוק במצווה ולא בגלל סיבה פשוטה יותר - שהיה אנוס? על אף שהסברו של רש"י נכון מבחינה הלכתית, אין הוא מתאים כפירוש למשנתנו!

מובן שהסברו של רש"י מצריך בחינה מחדש של הפרמטרים שעל פיהם נקבע אונס. אמנם המלקה קיים פסק דין. אולם כאשר ראה כי הנענש נחלש ממכה למכה היה עליו להפסיק את המלקות או לפחות ליידע את בית דין כי אומדנם שגוי. האם נוכל לומר כי העובדה שהוא פועל מכוח בית דין מבטיחה לו כי הוא פועל כשורה? שאלה זו, שיש לה השלכות מוסריות, תלויה בהגדרה ההלכתית של אונס.

הראב"ד מציע הסבר שונה אך במקצת מהסברו של רש"י. על פי רש"י המוות התרחש בעקבות יישום פסק דין - הלקאת מספר המלקות שנקבע בעונש. על פי הראב"ד המשנה מתייחסת למקרה שהמלקה הוסיף מכה אחת על האומדן ובעקבותיה מת הנענש. במקרה זה איננו יכולים לפטרו מחמת אונס, שהרי הוא סטה מפסק בית דין. התירוץ היחיד שיכול לפטרו מגלות הוא שהיה עסוק במצווה(הוצאה לפועל של פסק בית דין).

אלא שנראה כי עמדתו של הראב"ד עומדת בסתירה למשנה מפורשת. המשנה במסכת מכות (כב ע"ב) דנה בדיוק במקרה שבו דן הראב"ד. אלא שהיא פוסקת בניגוד לפסק הראב"ד: "הוסיף לו רצועה אחת ומת - הריזהגולה". נראה שבהוספת המכה היתרה חרג המלקה מגדרי המצווה (אין מצווה להוסיף על העונש מכה נוספת), ועל כן אין הוא יכול להיפטר בטענה שהרג תוך כדי קיום מצווה. כיצד יכול, אם כן, הראב"ד להסביר את המשנה (ח ע"א) באופן שסותר משנה אחרת (כב ע"ב)?

על מנת ליישב את עמדת הראב"ד נוכל להציע לחלק בין הוספה של מכה 40 או של מכה 41 לבין הוספת מכה 19 למי שנידון ל18- מלקות. למכה ה40- או ה41- אין כל משמעות מבחינה הלכתית, מפני שלא ניתן לגזור על אדם מספר כזה של מלקות, הגבוה מן המקסימום שקבעה התורה. הוספת מכה זו היא אפוא סטייה גמורה מן המצווה, ובשום פנים ואופן לא ניתן להגדירה כחלק מן המצווה. לעומת זאת, אם בית דין אמדו כי הנידון אינו יכול לספוג את המספר הרגיל של מלקות בגלל בעיות רפואיות ועל כן הפחיתו בעונשו, ייתכן שלמכה נוספת על מה שנקבע באומד יהיה מעמד אחר - הוספת המכה ה-19 יכולה אולי להיחשב כמצווה (על אף שהיא מכה מיותרת) ולפטור את המלקה מגלות. נוכל לתרץ, אם כן, כי המשנה בדף כב עוסקת בשליח בית דין שהלקה למעלה מ-39 מלקות - ועל כן אין הוא יכול להיפטר כמי שעשה מצווה והוא גולה - ואילו הראב"ד מתייחס לשליח שהוסיף מכה יתר על האומד - ועל כן הוא יכול להיחשב כמי שהרג תוך כדי עשיית מצווה ולהיפטר. כהסבר זה אכן משמע מלשונו של הראב"ד: "שליח בית דין שהוא מלקה יותר ממה שאמדוהו בית דין".

הסבר זה תלוי בהבנת מושג האומד (הערכת יכולת הספיגה של הנידון והתאמת מספר המלקות לה). נוכל לומר כי כל מי שנידון למלקות אמור, עקרונית. לספוג 39 מלקות, אלא שפיקוח נפשו דוחה את ביצוע גזר הדין במלואו ומספר המלקות מופחת על מנת לאפשר לו לחיות. לחלופין, נוכל לראות את תהליך האומד באור שונה לחלוטין, כחלק מהותי מדין המלקות. אפשר שעקרון פיקוח נפש אינו חל כעיקרון לגבי אדם שאמור לקבל מלקות. כמה ביטויים בגמרא ובראשונים מורים על כך שלמלקות יש מעמד של עונש מוות. (סוף סוף, ניתן להבין כי חוטא ראוי להיענש במוות.) הגמרא במסכת סנהדרין, למשל, מנמקת את הצורך בבית דין של 23 דיינים - אותו בית דין הנצרך גם להטלת עונש מוות - על מנת לחייב מלקות במילים "מלקות במקום מיתה עומדת" (וראה פירוש רש"י לגמרא זו, ורמב"ם הלכות סנהדרין פרק ט"ז הלכה א). מובן שעל פי גישה זו לא נוכל לומר כי מספר המלקות מופחת על מנת להגן על חיי החוטא - אם עונש מלקות הוא צורה של מיתה, אין להפחית ממנו כדי להציל ממוות! מדוע, אם כן, בודקים את מצבו הרפואי של הנידון וקובעים את העונש בהתאם למצבו? מדוע אין מלקים אותו 39 מלקות בכל מצב? נצטרך לומר כי 39 אינו מספר המלקות ההכרחי לעונש מלקות. כשנקטה התורה במספר זה היא לא קבעה את העונש הספציפי אלא קבעה לו מקסימום. ביסודו של דבר, לכל אדם מגיע מספר המלקות שהוא יכול לשאת, אלא שבכל מקרה אסור להלקותו למעלה משלושים ותשע מלקות. האומד אינו הפחתה מהמספר הסטנדרטי 39 בגלל חשש פיקוח נפש כי אם חלק מהותי מקביעת העונש - קביעת מספר המלקות שלהן ראוי הנידון.

שאלה זו - האם ביסודו של דבר לוקים 39 או שמא העונש נקבע מלכתחילה על פי כמות המלקות שהנידון יכול לשאת - משפיעה ישירות על חילוקו של הראב"ד. היכולת לחלק בין שליח בית דין שהוסיף מכה 40 לבין שליח בית דין שהוסיף מכה 19 תלויה בהבנה שביסודו של דבר כל אדם אמור ללקות 39, וכי האומד הוא הליך חיצוני, המבוסס על עקרון פיקוח נפש ואין לו דבר ולא חצי דבר עם הגדרת העונש כשלעצמו. רק על פי הבנה זו נוכל לחלק בין שליח שהוסיף על האומד - שעשה מצווה בדרך כל שהיא - לבין מי שהוסיף על 39 -שוודאי לא עשה מצווה. לעומת זאת, אם נאמר כי העונש שמגיע לכל נידון נקבע על פי מצבו הבריאותי, אין מקום לחלק בין המכה ה-40 לבין המכה ה-19. שהרי על פי הבנה זו המכות הנוספות אינן בכלל המצווה בשני המקרים.

סיכום:

עסקנו עד כה בדעותיהם של רש"י והראב"ד, המעמידים את המשנה בשליח בית דין שהרג בשוגג במהלך הוצאה לפועל של גזר דין מלקות. רש"י סבור כי המשנה עוסקת במלקה שפעל לפי צו בית דין, ואילו הראב"ד סבור כי מדובר במלקה שהוסיף מכה על האומד.

הרמב"ם נוקט בגישה שלישית, והמקרה שבו הוא מעמיד את המשנה שונה באופן משמעותי מהמקרים שבהם עוסקים רש"י והראב"ד. בעוד שלפי הדעות שהוזכרו לעיל המשנה עוסקת בשליח שנתמנה על ידי בית דין לביצוע גזר דין, הרמב"ם מסביר כי מדובר בשליח בית דין שנצטווה להביא את הנידון לפני בית הדין. מבחינה הלכתית רשאי שליח זה לכוף את הנידון להופיע בפני בית דין אפילו באמצעים פיסיים. ואם במהלך הניסיון להביאו הרג אותו השליח בשוגג, הוא פטור מגלות מפני שהיה מעורב במצווה (עיין רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש).

על אף שפירושו של הרמב"ם נראה הגיוני, קיימת בעיה אחת שהיא שמנעה, כנראה, מראשונים אחרים ללכת בכיוון זה. המשנה אומרת כי השליח פטור מפני שהרג כחלק ממצווה. אולם במקרה שמביא הרמב"ם צריך השליח להיפטר מטעם אחר, יסודי יותר: למעשה, הוא משמש כשליח בית דין, והנידון נהרג במהלך ביצוע תפקיד זה. אם יש כאן מישהו החייב בגלות הרי זה דבית הדין, שהורה לשליח לנקוט בכוח פיסי על מנת להביא את הנידון לדיון בפניו. מדוע, אם כן, פוטרת המשנה את השליח בשל העובדה שעשה מצווה כאשר אפשר לפטרו מסיבה בסיסית הרבה יותר? רש"י והראב"ד התחמקו משאלה זו בכך שהעמידו את המשנה בשליח שהרג תוך כדי מלקות: על אף שמונה על ידי בית דין, השליח פועל אך ורק מכוח עצמו - עקרונית חייב כל יהודי להלקות את המחויב מלקות, ורק מסיבות טכניות הנוהג הוא כי בית דין ממנה מישהו להלקות. ביסודו של דבר המלקה פועל אפוא מכוח עצמו; בית דין רק קבע כי הוא זה שיישם את העונש. ועל כן אם השליח הרג בשוגג תוך כדי הלקאה הוא פטור רק מפני שעשה מצווה. לגבי שליח שנשלח להביא נידון לדיון לא ניתן לומר זאת - הוא פעל אך ורק מכוח בית דין, ועל כן ניתן לפטרו מגלות מסיבה בסיסית יותר מן העובדה שהיה עסוק במצווה.