שלקות #2

  • הרב מאיר ליכטנשטיין
"בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ד'"
העולם הלמדני והרעיוני של ברכות הנהנין
שיעור 17 – שלקות #2
 

א. החטיבה הארץ ישראלית בסוגית הבבלי

לשתי החטיבות הבבליות בפתח סוגית שלקות, יש מסורת ארץ ישראלית משותפת שירדה לבבל על ידי עולא, הקובעת בשם רבי יוחנן שעל שלקות מברכים שהכל נהיה בדברו. דברי רב חסדא ורב נחמן בחטיבות אלו משקפים עמדה משותפת המתייחסת למסורת זו כמסורת אמינה. בעקבות חטיבות אלו, הסוגיה מביאה חטיבה ארץ ישראלית, תוך שהיא מערערת על אמינות המסורת של עולא. מפתיחת החטיבה הארץ ישראלית מתברר שישנה מחלוקת בין תלמידי רבי יוחנן, בני הדור השלישי של אמוראי ארץ ישראל, באשר לשיטתו ביחס לברכת השלקות:
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: שלקות מברכין עליהם בורא פרי האדמה,
ורבי בנימין בר יפת אמר רבי יוחנן: שלקות מברכין עליהם שהכל נהיה בדברו.
בעקבות זאת, רב נחמן בר יצחק, אמורא בבלי בן הדור הרביעי, קובע:
אמר רב נחמן בר יצחק: קבע עולא לשבשתיה כרבי בנימין בר יפת.
בדברי רב נחמן בר יצחק ישנן שתי קביעות. ראשית, בעקבות המידע על קיום מחלוקת בין תלמידי רבי יוחנן, רב נחמן בר יצחק קובע שהמסורת שעולא הביא עמו לבבל נשענה על עדותו של רבי בנימין בר יפת המנוגדת לעדות של רבי חייא בר אבא. שנית, הוא קובע שאין להסתמך על עדותו של רבי בנימין שהינה מסורת משובשת, ולכן הוא מציג את המסורת של עולא כשיבוש. הסוגיה ממשיכה להסביר שהקביעה שרבי בנימין בר יפת הוא תלמיד טועה, נשענת על דברי רבי זירא, אמורא בן הדור השלישי:
תהי בה רבי זירא:
וכי מה ענין רבי בנימין בר יפת אצל רבי חייא בר אבא?
רבי חייא בר אבא - דייק וגמיר שמעתא מרבי יוחנן רביה, ורבי בנימין בר יפת - לא דייק;
ועוד, רבי חייא בר אבא כל תלתין יומין מהדר תלמודיה קמיה דרבי יוחנן רביה, ורבי בנימין בר יפת לא מהדר
רבי זירא בוחן את מידת הדיוק של שני תלמידי רבי יוחנן בדברי רבם. הוא פותח בקביעה כללית שבכל מחלוקת בין רבי בנימין בר יפת לבין רבי חייא בר אבא, יש להעדיף את עדותו של רבי חייא בר אבא משום שהוא הקשיב טוב יותר במהלך השיעור עצמו, ומשום שהוא חזר על תלמודו לפני רבי יוחנן. הסוגיה ממשיכה לציין שתי מסורות בשם רבי יוחנן, המלמדות על כך שהוא סבר שעל שלקות מברכים בורא פרי האדמה.
מסורת ראשונה:
ועוד, בר מן דין ובר מן דין, דההוא תורמסא דשלקי ליה שבע זמנין בקדרה ואכלי ליה בקנוח סעודה, אתו ושאלו לרבי יוחנן, ואמר להו: מברכין עלויה בורא פרי האדמה.[1]
מסורת שניה מביאה מעשה על רבי יוחנן שאכל זית כבוש, ולכן מעמדו כשלקות, שכן כבוש כמבושל:
ועוד, אמר רבי חייא בר אבא: אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל זית מליח ובריך עליו תחלה וסוף
הסוגיה מסבירה כיצד ניתן ללמוד ממעשה זה שרבי יוחנן בירך על הזית הכבוש בורא פרי העץ:
אי אמרת בשלמא שלקות במילתייהו קיימי - בתחלה מברך עליו בורא פרי העץ ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש, אלא אי אמרת שלקות לאו במילתייהו קיימי, בשלמא בתחלה מברך עליו שהכל נהיה בדברו, אלא לבסוף מאי מברך?
דיוק הסוגיה נשען על פשטות לשון ההלכה בתוספתא ברכות ד', טו, בה דעת חכמים היא שמברכים ברכה אחרונה רק אחרי אכילת דגן ושבעת המינים, ברם "כל שאינו לא ממין שבעה ולא ממין דגן... מברך אחריו ולא כלום". דיוק הסוגיה מתבסס על ההנחה ש"ולא כלום" מתפרש כפשוטו, דהיינו שלא מברכים שום ברכה אחרונה אחרי אכילת דבר שאינו ממין דגן או ממין שבעה. לכן, רצתה הסוגיה לדייק מכך שרבי יוחנן בירך ברכה אחרונה אחרי אכילת הזית, שהוא ראה בו פרי משבעת המינים, ולכן מסתבר שהוא בירך לפניה בורא פרי העץ.[2] הסוגיה דוחה דיוק זה:
דילמא: בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא.
הצעת הדחיה של הסוגיה מציעה ש"ולא כלום" הינו ברכת בורא נפשות. לכן, אין לדייק מסיפור זה שרבי יוחנן בירך בורא פרי העץ, שכן ייתכן שהוא בירך לפני אכילת הזית הכבוש שהכל ולאחריו בורא נפשות.[3]
החטיבה מסתיימת בקושיה של רב שמואל בר רב יצחק ממשנה פסחים ב', ו הקובעת שלא יוצאים ידי חובת מצות מרור באכילת מרור שלוק (נדון לעיל בשיעור 16). לאחר הצגת  רבי בנימין בר יפת על ידי הסוגיה כתלמיד טועה, ראיה זו די מפתיעה. שכן משמעות דברי הסוגיה היא שרבי יוחנן מעולם לא העלה על דעתו את האפשרות שעל שלקות מברכים שהכל, והנה רב שמואל בר רב יצחק מביא ראיה התומכת בעמדה שמעולם לא נאמרה! יש כאן רמז קל בסוגיה עצמה לכך שאולי לא מדובר בטעות כה גסה, וכי היא ודאי עלתה על הדעת במסגרת הדיון בבית המדרש.
סוף דבר, ראיית רב שמואל בר רב יצחק נדחתה, ומסקנת חטיבה זו היא שיש להעדיף את המסורת של רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן שעל שלקות מברכים בורא פרי האדמה. סדר הדיון בחטיבה זו איננו סדר הדיון הכרונולוגי, ונראה שאף כאן ניתן לזהות את ההזדהות של עורך הסוגיה עם העמדה הנוקטת שעל שלקות מברכים בורא פרי האדמה. העורך פתח את החטיבה בקביעת רב נחמן בר יצחק ששללה לא רק את עמדת רבי בנימין בר יפת אלא אף את עמדת עולא. בכך, הוא קורא תגר גם על דברי רב חסדא ורב נחמן שראו במסורת של עולא מסורת אמינה. לאור דחיית דברי עולא ורבי בנימין בר יפת, מסתבר שיש לדחות גם את דברי רב חסדא, והמסקנה המתבקשת מכך היא שעל שלקות מברכים בורא פרי האדמה. עמדה זו מוצגת בסוגיה כעמדה שנובעת מחזית אחידה של גדולי האמוראים בבבל ובארץ ישראל. נוכל לעמוד על מעורבות העורך בהרצאת הסוגיה, לכשנשווה סוגיה זו למקבילתה בתלמוד הירושלמי.

ב. סוגית שלקות בתלמוד הירושלמי

סוגית הירושלמי המקבילה בברכות ו', א, פותחת בבדיקת ההשפעה של תהליכי עיבוד על פירות:
ר' יעקב בר זבדי בשם ר' אבהו שמן זית אומר עליו בורא פרי העץ.
הסוגיה פותחת במימרה אודות הברכה על שמן זית, והיא מקבילה לסוגית הבבלי ברכות לה, ב. בדומה למסורת הבבלי בשם שמואל, ר' אבהו קובע שעל שמן זית מברכים בורא פרי העץ. ר' חייא בר פפא ביקש להוכיח כן מהמשנה:
אמר ר' חייא בר פפא קומי ר' זעורא. ומתניתא אמרה כן. ''חוץ מן היין. שעל היין הוא או'. בורא פרי הגפן''. ויין לאו שחוק הוא. לא מר אלא ''חוץ מן היין''. הא שאר כל הדברים אע'פ ששחוקין בעינן הן. 
פרשני הירושלמי הציעו פירושים שונים לדברי ר' חייא בר פפא. אנחנו נפרש בעקבות פירוש בעל ספר חרדים, שפירש שהראייה היתה שיין שעבר תהליכי עיבוד מוצג במשנה כיוצא מן הכלל מפאת חשיבותו. מסתבר, אפוא, שברכתם של שאר פירות שעברו תהליכים דומים היא בורא פרי העץ. לפי זה ברכת שמן הזית הינה בורא פרי העץ לא מחמת ייחוד היצהר, אלא משום שהוא נשאר בעינו – "אע'פ ששחוקין בעינן הן".[4]
הסוגיה ממשיכה:
ר' אבא אמ'. רב ושמואל תרויהון אמרין. ירק שלוק אומ' עליו. שהכל נהיה בדברו. 
מימרה זו צמודה לקודמתה מפאת הנושא המשותף – השפעת תהליכי עיבוד על ברכת הפירות. ברם, לאור הכרתנו את סוגית הבבלי היא מפתיעה מאד בתוכנה. שכן, סוגית הבבלי הציגה את המחלוקת אודות ברכת השלקות כמחלוקת בין בבל לבין ארץ ישראל, כאשר העמדה הברורה של חכמי בבל היא שעל שלקות מברכים בורא פרי האדמה. לעומת זאת, סוגית הירושלמי מכירה אף היא מסורת הלכה שעל שלקות מברכים שהכל, ומייחסת אותה לאמורא בבלי – לאותו שמואל שלפי מסורת הבבלי אמר במפורש שעל שלקות מברכים בורא פרי האדמה! הסוגיה ממשיכה בהבאת מימרה נוספת בשם שמואל:
ר' זעורא בשם שמואל. ראשי לפתות ששלקן. אם בעיינן הן אומ' עליהן. בורא פרי האדמה. שחקן או' עליהן. שהכל נהיה בדברו.
על פי חילוק זה שליקה לכשעצמה לא מחייבת את שינוי הברכה במידה והפרי נשאר בעינו. הגורם המשפיע על שינוי הברכה הוא שחיקה המאבדת את צורת הפרי, ולכן משנה את מטבע הברכה לשהכל. הירושלמי מקשה על כך:
אמ' ר' יוסי. ומתניתא אמרה כן. ''חוץ מן הפת. שעל הפת הוא או'. המוציא לחם מן הארץ''. ופת לאו שחוקה היא. לא מר אלא ''חוץ מן הפת''. הא שאר כל הדברים אע'פ ששחוקין בעינן הן. 
בעל ספר חרדים מסביר שדברי ר' יוסי נאמרו בתמיהה, ותוכנם דומה לאמור למעלה. ייחוד ברכת הפת נובע מחשיבותו ולא מתהליכי העיבוד שהוא עבר. לכן, מסתבר שברכתם של פירות האדמה שעברו תהליכים דומים לאלה של הפת נשארת בורא פרי האדמה. ובכן, מוכח מהמשנה שתהליכי שחיקה לא מפקיעים את הפירות ממטבע ברכה של ברכת הפירות.
בכך, עמדת ירושלמי דומה לעמדה של אביי המובאת בתחילת סוגית שלקות בבבלי, שקבע שלפי פשט המשנה על שלקות מברכים בורא פרי האדמה. אביי ור' יוסי מדייקים כן מחלקים שונים של המשנה ומסקנתם דומה – פשטה של משנה מורה על כך שאין לתהליכי עיבוד בכדי להפקיע פרי מהמערכת של ברכת הפירות.
חזית אחידה זו של שני התלמודים בהבנת פשטה של שיטת המשנה מעוררת את השאלה אודות הרקע האפשרי לדיון האמוראי אודות השפעת תהליכי עיבוד על מטבע ברכת הפירות. עמוס סופר הצביע על השפעה אפשרית של שיטת התוספתא האוחזת במערכת של "ברכות המינים" (לעיל שיעור 3).[5] אחד מהיסודות המובהקים של שיטה זו, הוא התאמת מטבע הברכה לזהות המין הנאכל. לשיטה זו מסתבר שהשחיקה/שליקה משנה את 'מין' המאכל, ובהתאם יש לשנות את מטבע הברכה. לאור זאת, סופר הציע ששיטות האמוראים הנותנות משקל להשפעת תהליכי העיבוד על מטבע ברכת הפירות אימצו עמדה זו על סמך התוספתא ושילבו אותה במסגרת מערכת ברכת הפירות. התוצאה של שילוב זה הוא שתהליכי העיבוד לא יוצרים מטבע ברכה חדש עם שם המין (כפי שאמור להיות במסגרת "ברכות המינים"), אלא מפקיעים את מטבע ברכת הפירות ומשנים את הברכה לברכת שהכל.[6]
נשוב להמשך סוגית הירושלמי המביאה את המסורות של תלמידי רבי יוחנן:
ר' חייא בר ווא בשם ר' יוחנן. זית כבוש אומר עליו. בורא פרי העץ. 
ר' בנימן בר יפת בשם ר' יוחנן. ירק שלוק או' עליו. שהכל נהיה בדברו.
מחלוקת זו דומה למחלוקת בין אמוראים אלו בתלמוד הבבלי.[7] ברם, ישנו הבדל גדול בין התלמודים באשר לסגנון דברי האמוראים. בתלמוד הבבלי שני החולקים מנוסחים במטבע לשון אחידה:
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: שלקות מברכין עליהם בורא פרי האדמה,
 ורבי  בנימין  בר  יפת  אמר רבי יוחנן: שלקות מברכין עליהם שהכל נהיה בדברו.
הרושם שנוצר מהסגנון האחיד הוא שרבי יוחנן התייחס בשיעוריו לברכת השלקות, כאשר ההבדל היחיד בין החולקים הוא זהות הברכה. סגנון זה יוצר את הרושם שרבי יוחנן התייחס פעם אחת לברכת השלקות, ומחלוקת האמוראים היא עובדתית – מה אמר רבי יוחנן באותו שיעור. רושם זה משתלב היטב עם דרך הצגת רבי בנימין בר יפת כתלמיד טועה שלא מקשיב היטב בשיעור ולא חוזר על תלמודו. לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי שני האמוראים מתנסחים במטבעות לשון שונות. רבי חייא בר אבא מתייחס לברכה על זית כבוש בעוד שרבי בנימין בר יפת מתייחס לברכה על ירק שלוק. שוני זה מעלה את האפשרות הסבירה שהמחלוקת לא מתייחסת לעדויות שונות מה אמר רבי יוחנן באותו שיעור, אלא שהחולקים מתייחסים לאמירות שונות של רבי יוחנן – אמירה אחת שהתייחסה לברכה על זית כבוש ואמירה שניה שהתייחס לברכה על ירק שלוק. יתירה מזו, ייתכן וההלכה המובאת בפי רבי חייא בר אבא לא נאמרה במפורש בפי רבי יוחנן, אלא רבי חייא בר אבא הסיק אותה על סמך מעשה אכילת הזית של רבי יוחנן המתוארת קודם לכן בירושלמי ברכות ו', א:
ר' יוחנן נסב זייתא ובירך לפניו ולאחריו. והוה ר' חייא בר ווא מסתכל ביה.
אמ' ליה ר' יוחנן. בבליא. למה את מסתכל בי. לית לך כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו.
אית ליה.
ומה צריכה ליה. מפני שגלעינתו ממעטתו.
ולית ליה לר' יוחנן שגלעינתו ממעטתו. מה עבד ליה ר' יוחנן.
משום בירייה.
מעשה זה דומה למעשה המקביל בסוגיית הבבלי, וכמותו הוא מתמקד בברכה האחרונה על הזית. אלא שבשונה מהבבלי שרצה לדייק מכאן שהברכה הראשונה על הזית היא בורא פרי העץ, המעשה שבירושלמי מתמקד בשאלת השיעור.[8] מסיפור המעשה עולה שלא היתה כל התלבטות באשר לזהות זית כבוש כפרי העץ, וייתכן שרבי חייא בר אבא הסיק ממעשה זה שלדעת רבי יוחנן מברכים על זית כבוש בורא פרי העץ. במידה וכן, הרי שבסוגית הירושלמי משורטטת תמונה שונה באשר ליחס בין תלמידי רבי יוחנן. בשונה מתיאור הבבלי המתאר מעשה אחד שיש לגביו עדויות שונות, מסוגית הירושלמי נראה שהפער בין עמדות תלמידי רבי יוחנן נוצר כתוצאה מכך שהם מתייחסים למעשים שונים. הרקע להיווצרות מסורות שונות אינו בהכרח בשיבוש במסירה ובתלמיד טועה אלא מושרש בדרכי ההיסק של תלמידים שונים ממעשים שונים. לכן, לא נתפלא שבניגוד לבבלי בו דברי רב שמואל בר רב יצחק הובאו לאחר 'כתישת' רבי בנימין בר יפת והצנעת החיזוק המובא לדבריו, לעומת זאת בירושלמי הדברים מוצגים במפורש כראיה לרבי בנימין בר יפת:
אמ' ר' שמואל בר רב יצחק. מתניתא מסייעא לר' בנימן בר' יפת. ''אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין'' <משנה. פסחים ב,ו>. אם בעיינן הן. אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. 
הירושלמי לא דוחה את הראיה מהמשנה בפסחים, ומכאן המסקנה שעמדת רבי בנימין בר יפת נראית כעדות לגיטימית באשר לשיטת רבי יוחנן. ברם, למרות הטון השונה בשני התלמודים, אף הירושלמי מביא את דברי רבי זירא באשר לעדיפות של עדותו של רבי חייא בר אבא:
אמ' ר' זעורא. מאן ידע משמע מן ר' יוחנן יאות. ר' חייא בר ווא או ר' בנימן בר יפת. לא ר' חייא בר ווא? 
ועוד מן הדא. מן מה דאנן חמיין רבנן רברביא עלון לאברייתא ונסבין תורמוסין ומברכין עליהן. בורא פרי האדמה. ותורמוסין לאו שלוקין הן?
השוואת דברי רבי זירא בשני התלמודים מעידה על הטון השונה בהם. הבבלי מאריך בתיאור חוסר המהימנות של רבי בנימין בר יפת בעוד שבירושלמי הדברים קצרים יותר וחריפים פחות. זאת ועוד,  דברי רבי זירא לא מביאים את סוגית  הירושלמי לנטישת עמדת רבי בנימין בר יפת:
אין תימר. שנייא היא. שאמרה התורה. מרורין. תורמוסין (הן) כיון ששלקן בטלה מרתן.
ה"פני משה" מפרש שיש שני שלבים בטיעון הירושלמי. הירושלמי הגיע לכדי סתירה בין המשנה בפסחים לבין סיפור התורמוסים. הירושלמי מציע ליישב שיש לחלק בין מרור לבין תורמוסין, והוא דוחה חילוק זה בטענה שאף מרירות התורמוסין מתבטלת בשליקה. בכך, הסתירה בין המקורות עומדת על כנה, ובכך הירושלמי מוביל אותנו למסקנה ההכרחית שיש לחלק בין עדויות תלמידי רבי יוחנן באופן הבא:
אמ' ר' יוסי ביר' אבון. ולא פליגין. זית על ידי שדרכו לאכל חי אע'פ שכבוש בעינו הוא. ירק כיון ששלקו נשתנה. 
רבי יוסי בר אבון קובע שניתן ליישב את שתי עדויות תלמידי רבי יוחנן זה עם זה, ובכך הוא יוצר שיטת ביניים הקובעת שעל שלקות מברכים במקרים מסוימים את ברכת הפירות ובמקרים אחרים ברכת שהכל. באשר למהות החילוק - הנוסח שהובא בדברי ר' יוסי בר אבין מצוי בכל עדי הנוסח של הירושלמי, והוא מתפרש שתהלכי העיבוד לא משנים את הברכה במידה ומדובר בפרי שניתן לאכלו חי. ברם הרשב"א העיר שלדעתו יש להגיה את הגרסה:
ונראה דטעות יש בגירסא זו והכין הוא זית ע"י שאין דרכו להאכל חי אפילו כבוש בעינו הוא וכסברתי' דרב חסדא ממש.
להצעת הרשב"א דברי ר' יוסי בר אבון תואמים את הצעת רב חסדא בבבלי.[9] פרי שאין דרכו להיאכל חי, יברכו עליו את ברכת הפירות לאחר תהליך העיבוד, ואילו פרי הנאכל חי תשתנה ברכתו בעקבות תהליך העיבוד.
סוף דבר, השוואת סוגיות הבבלי והירושלמי מצביעה על הדמיון העצום של המסורות הדומות שבידי עורכי שני התלמידים, ומלמדת על עמדות שונות שנקטו עורכי התלמודים באשר לדין שלקות. סוגית הירושלמי מצביעה על העמדה שעל שלקות מברכים שהכל כעמדה שהיתה הן בבבל (שמואל) והן בארץ ישראל (רבי בנימין בר יפת). שתי המסורות בשם רבי יוחנן נוצרו כתוצאה של היסקים שונים של תלמידיו ממעשים שונים, כאשר מסקנת הסוגיה היא שאין סתירה בין ההיסקים – יש לחלק בין זית לבין ירק. לעומת זאת, התלמוד הבבלי מציג את עמדתם של אמוראי בבל כנוקטת שיש לברך על שלקות בורא פרי האדמה, ואת המסורת הארץ ישראלית שמברכים שהכל היא מציגה כשיבוש כתוצאה מתלמיד טועה.
למיטב ידיעתי, הרשב"א הוא הראשון להשוות בין סוגיות התלמודים. הוא פותח את פירושו לחטיבה הארץ ישראלית בבבלי בהסבר הדומה לזה שפותח כאן:
קים ליה לרב נחמן דרבי חייא ורבי בנימין פליגי, ורבי זירא דקא תהי בה היינו דתהי היאך שנו מחלוקת בבי מדרשא בין רבי חייא ובין ר' בנימין דלא חשיב ר' בנימין למעבד שמעתי' פלוגתא בר' חייא, וכי מותיב רב שמואל בר רב יצחק מלא כבושין ולא שלוקין לרבי חייא הוא דקא מותיב ולסיועה לרבי בנימין דלר' בנימין כולהו שלקות לאו במילתייהו קיימי, וכן מצאתיה בירושלמי בהדיא דגרס התם רבי חייא בשם רבי יוחנן זית כבוש אומר עליו בורא פרי העץ רבי בנימין בר יפת בשם ר"י ירק שלוק אומר עליו שהכל נהי' בדברו א"ר שמואל בר רב יצחק מתניתא מסייע לרבי בנימין בר יפת אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין אם בעינן הם אדם יוצא ידי חובתן בהן בפסח א"ר זעירא מאן ידע משמע מן רבי יוחנן יאות רבי חייא בר בא ע"כ גירס' ירושלמית,
ברם, הרשב"א ממאן לפרש כך את הסוגיה:
אלא שאני תמה למה להו למעבדה פלוגתא ולשוויה לעולא משתבש ולדחיה לההיא דרב חסדא דאמר כל שתחילתו שהכל שלקו ב"פ האדמה וכל שתחילתו ב"פ האדמה שלקו שהכל,
לכן הוא מציע לבאר את סוגית הבבלי בדומה לסוגית הירושלמי:
ולפיכך מסתבר לי דר"נ בר יצחק בלחוד הוא דס"ל דפליגי ותלי ליה לעולא בשבושא אבל רבי זירא דתהי בה ה"ק היכי אפשר דעולא שביק אסהדתי' ושמעתיה דרבי חייא ונקיט דרבי בנימין בר יפת, אלא ודאי לא פליגי דרבי חייא בשנשתנה לעלויה כתרמוסא וכזית כבוש ואי נמי דלא אישתני לגריעותא ככולהו שלקות ורבי בנימין בר יפת בדאשתני לגריעותא כתומי וכרתי.
לביאור זה, דברי רבי זירא לא מובאים בכדי לחזק את העמדה שדברי עולא הם שיבוש אלא בכדי לחפש דרך לקיים את שתי המסורות בשם רבי יוחנן. הרשב"א מציין שכך גם עולה בסוגית הירושלמי:
 ובירושלמי נמי איכא מאן דאמר הכין גבי הא דרבי חייא ורבי בנימין בר יפת דגרסי' התם אמר רבי יוסי ברבי בון ולא פליגי זית על ידי שדרכו להאכל חי אפילו כבוש בעינו הוא, ירק כיון ששלקו נשתנה, ונראה דטעות יש בגירסא זו והכין הוא זית ע"י שאין דרכו להאכל חי אפילו כבוש בעינו הוא וכסברתי' דרב חסדא ממש
הדברים נאים למי שאמרם, ברם נעיר על עצם תמיהתו, שניתן להציע שהסיבה שעורך הסוגיה מציג את רבי בנימין בר יפת כתלמיד טועה תוך דחיית דברי רב חסדא היא משום שהעורך עצמו אוחז בעמדה זו. על היחס בין סוגיות התלמודים נאמר, שהפער לא מזמין לבאר את הבבלי על פי הירושלמי, אלא אדרבא מגלה לנו את טביעות האצבע של עורך סוגית הבבלי המפרש את מקורותיו באופן שהעמדה המשתקפת בהם היא שעל שלקות מברכים בורא פרי האדמה.
בשיעור הבא נעסוק בפסיקה של רבותינו הראשונים בדין שלקות המבטאות תפיסות שונות בדבר היחס בין החטיבות השונות בסוגיה, ובהמשך הסוגיה בדף לט, א.
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון,
ולרב מאיר ליכנטשטיין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1] על דרך אכילת התורמוסין בזמן חז"ל, ראה: דיקשטיין, עמ' 177-175.
[2] מדיוק זה עולה שלמ"ד שמברכים על שלקות שהכל השליקה מפקיעה גם ברכה אחרונה. מוכח מכאן שהשאלה ההלכתית ביחס לשלקות אינה שאלה מקומית בהלכות ברכה ראשונה אלא סובבת סביב השאלה האם תהליך השליקה מפקיע את שם הפרי.
[3] אני מעתד שיעור מיוחד לעיסוק בברכה אחרונה ובברכת "בורא נפשות". בשלב זה אסתפק בכך שאציין בקצירת האומר שפשט התוספתא הוא שמברכים ברכה אחרונה רק אחרי אכילת דגן ומין שבעה, ואילו אחרי אכילת שאר המאכלים "ולא כלום". במהלך תקופת האמוראים (ניתן לעקוב אחרי התהליך בסוגית הגמרא דף מד, ב) נקבעה ההלכה שמברכים ברכה אחרונה אחרי כל מאכל, וברכת "בורא נפשות" נקבעה כברכה  אחרונה, ומעתה "ולא כלום" מתפרש כבורא נפשות. ראה גם בפירוש רש"י לז, א ד"ה ולא כלום, ובתוספתא כפשוטה ברכות עמ' 68, בפירוש לשורה 61.
[4] להשוואה לסוגית הבבלי, ראה בשיעור 13.
[5] ראה: עמוס סופר, "לקביעת נוסחותיהן של ברכות הנהנין", סיני ק"ז (כסלו טבת תשנ"א), עמ' קנח-קסג.
[6] בשיעורים הבאים נצביע על דוגמאות נוספות של יצירת שיטות ביניים בתלמודים המשלבות בין המערכות השונות של ברכות בספרות התנאים.
[7] רבי חייא בר ווא ורבי חייא בר אבא הוא אותו אדם. לנוחיות הקורא, נציין לו מכאן ואילך לפי הכתיב הבבלי – רבי חייא בר אבא.
[8] בעיית השיעור נדונה אף היא בסוגית הבבלי ברכות לח, ב, ולא נאריך בעניין בשיעור זה.
[9] נעיר שזיתים הם מרים וזקוקים לכבישה בכדי לאכלן.