ראה | שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך

פרשתנו מסתיימת במצוות עליה לרגל. מצווה זו חוזרת ונשנית פעמים מספר בתורה, ותמיד בנוסח דומה: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך".

כמו בפרשתנו, מצוות העליה לרגל מופיעה גם בסוף פרשת משפטים ובסוף פרשת כי תשא, כסיכום לציווי התורה על חגיגת שלש הרגלים.

ואולם לפי דעה אחת בחז"ל, מצווה זו מוזכרת גם במקום אחר בתורה, במסגרת מאורע שאינו קשור לשלש רגלים. בסוף פרשת משפטים מקיים משה רבינו טקס של כריתת ברית בין הקב"ה לבין העם. במהלך מעמד זה, אנו קוראים:

"וישלח את נערי בני ישראל, ויעלו עולות, ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים".

במסכת חגיגה ו. מובאות שתי דעות בקשר ל"עולות" שהובאו על ידי נערי בני ישראל. יש אומרים שמדובר בעולת התמיד. ואילו דעה שניה סבורה ש"עולה שהקריבו בני ישראל במדבר - עולת ראיה הואי." עולת ראיה היא, כידוע, הקרבן שחייב כל עולה רגל להביא איתו לעזרה, על מנת לא לעבור על הציווי "ולא יראו פני ריקם." ובכן נשאלת השאלה: מה הטעם ליחס את העולה של נערי בני ישראל למצוות עליה לרגל, כאשר למעשה לא מדובר שם באחד משלש הרגלים?

נימוקו של דעה זו נמצא ברש"י על אתר במסכת חגיגה. אמנם אין מדובר בעליה לרגל, ועם זאת היה צורך בעולת ראיה, כי בהמשך הפרשה בספר שמות מסתבר שהיתה "ראיה", ככתוב שם: "ויראו את א-להי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר...ויחזו את הא-להים ויאכלו וישתו."

ועם זאת אנו תמהים. לא הרי "ראיה" האמורה בנערי בני ישראל, כהרי "הראיה" המופיעה במצוות העליה לרגל. שכן בפרשת משפטים בני ישראל הם ה"רואים" את הא-להים, ואילו בעליה לרגל, האדם הוא הנראה - על ידי ה', ככתוב "ייראה (בבניין "נפעל") כל זכורך". מה הקשר שראו החכמים בין שני הקרבנות?

אלא שהערה זו של חכמינו מפנה את תשומת לבנו לזרות הלשונית של המצווה שלנו

- "ייראה כל זכורך את פני..." מבחינה דקדוקית, ניתן לראות את פניו של מישהו; ניתן גם להיראות לפניו; ואולם כיצד ניתן להיראות את פניו?

ואכן, שלא במסגרת מצוות עליה לרגל, יש למצוא בתורה את המושג "ראיית פני

א-להים". בפרשת וישלח, אנו לומדים שיעקב אבינו קורא את מקום היאבקו עם המלאך "פניאל - כי ראיתי א-להים פנים אל פנים ותינצל נפשי." ולאחר מכן הוא אומר לעשיו "כי על כן ראיתי פניך כראות פני א-להים ותרצני." כאן, כמו בסיפור על נערי בני ישראל, האדם הוא זה ה"רואה את פניו" של הקב"ה, ולא להפך.

כל ה"ראיות" הנזכרות לא התרחשו בבית המקדש, אלא במקומות-מפגש אחרים שבין האדם לבין בוראו - הר סיני, פניאל. אך בספר בראשית יש גם איזכור מרכזי ל"ראייה" במקום המקדש, הלא היא בפרשת עקידת יצחק. "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, אשר יאמר היום - בהר ה' ייראה! "כאן אנו מוצאים לראשונה את ה"ראיה" בקשר להר המקודש. כמו כן, כאן נמצא במפורש את הקשר, ואם נרצה- משחק המילים - בין הקל והנפעל, הרואה והנראה.

קל לפרש את חלקו הראשון של הפסוק. "ה' יראה" הוא שם מתאים לאתר זה, שם הקובע לדורות את אמרתו הקודמת של אברהם "א-להים יראה לו השה לעולה". ומסתברת מאוד הבנתו של הרב יואל בן-נון, ש"ראיה" בפרשת עקידת יצחק פירושה "בחירה". ה' בוחר לו את העולה, וכן את המקום לעולה. "ה' יראה" הוא אפוא המקבילה והתקדים למה שכתוב בפרשתנו על "המקום אשר יבחר ה'". (ומכאן, העיר ר' יואל, תשובה למבקרי המקרא ה"מאחרים" את ספר דברים; שהרי ברור לפי זה שהרעיון של בחירת מקום המקדש מופיע כבר בפרשת העקידה, וגם המבקרים מודים שאותה פרשה היא "חומר קדום" [כלשונם]).

ואולם מה פירושו של "אשר ייאמר היום בהר ה' ייראה"? לכאורה, יש לומר שהמקרא מתנבא לתקופה מאוחרת יותר - שבה יעלו להר ה' כדי "להיראות" שם. אבל יש קושי בהבנה זו, שכן המושא של "ראיה" זו, היינו - האדם, אינו מוזכר בפסוק. ועל פי פשוטו, מי ש"נראה" כאן הוא הקב"ה. וכך אמנם פירש רש"י ובעקבותיו רבים: "שיאמרו לימי הדורות עליו - בהר זה ייראה הקב"ה לעמו".

ונראה ש"כאן בנה אב", ומכאן רומזת התורה לפירוש אותה "את" מוזרה ומיותרת שבמטבע "ייראה את פני ה'". במשפט זה, אין הקב"ה "רואה" בלבד, אלא משמש גם כמושא של ראייה. הוא רואה את האדם, והאדם בא, כביכול, גם לראות אותו, שהרי הוא נראה ומתגלה בהר הזה.

ומכאן נבין ביתר עומק את דרשתם השגורה של חז"ל, שיש ללמוד הלכות גם מה"קרי" של מילה זו, כאילו היה כתוב "יראה" בבניין קל. "כדרך שבא לראות כך בא להיראות", אמרו, ולמדו מכאן לדוגמה שסומא פטור מעליה לרגל, כי הוא צריך לבוא בתור "רואה".

ובהמשך למה שנאמר לעיל בשם הרב יואל - המקדש הוא אתר לחידוש הבחירה של הקב"ה בעמו (ולכן אנחנו "נראים לפניו"), וגם הפוך - אנו בוחרים בה' ("את פני ה'") ובדרכו. ובכן נעוץ סוף פרשתנו בראשיתה - "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה." גם כאן נוכל למצוא רמוזה במילה "ראה" את המשמעות "בחר", כנאמר להלן פרשת נצבים: "החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים." העליה לרגל היא מוקד לחידוש הקשר והבחירה ההדדיים בין ישראל לבין אביהם שבשמים.

ראינו אם כן, שבביטוי "ייראה את פני ה'" רומזת התורה גם לרובד נוסף: "יראה (בניין קל) את פני ה'". ויש להוסיף עוד נימוק לביטוי הנ"ל. מובן שיש בעיתיות רבה מאוד במושג של "ראיית פני ה'", שכן "לא יראני האדם וחי". אין בכוחם של כל המקומות שבהם מפורש מושג זה, להקהות את הקושי, וכל שכן לסלקו. ונראה שהניב "ייראה את פני ה'" משקף את היסוסיה של התורה, ושל האדם הלומדה, כאשר הוא מגיע לעליה לרגל, בשלמי שמחה ובחדוות חג המשפחה והעם, שמא יבא חלילה לקלות ראש כלפי מעלה. וודאי שסכנות רבות טמונות ב"ויחזו את הא-להים, ויאכלו וישתו". על כן מכנה התורה ומחליפה מ"יראה" לייראה". וכן דואגת במקום אחר בפרשתנו להשריש בנו את ה"יראה" (מלשון יראת שמים) במסגרת העליה למקדש: "ואכלת שם לפני ה' א-להיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם...למען תלמד ליראה את ה' א-להיך כל הימים."