עירובין | דף לד | שמא יקטום

הגמרא בסוגייתנו מבררת כשיטת איזה תנא המשנה הנדונה. לדעת רבינא, המשנה היא לפי דעתו של רבי יהודה; לדבריו ניתן להבין את הסיפא של המשנה כך שמדובר בגזרה מדרבנן של 'שמא יקטום'.

כלומר, חכמים גזרו שאסור לטפס על עץ בשבת מהחשש שיתלשו ממנו משהו ואז יעברו על איסור מהתורה. גזרה זו כוללת גם איסור להוריד דבר הנמצא על עץ בשבת. הקנה המדובר במשנה, כאשר הוא מחובר לקרקע דינו כעץ ולכן אסור ליטול ממנו את העירוב אשר מונח בו.

רבי שלמה בן אדרת ורבי ניסים גירונדי כתבו שהחשש של 'שמא יקטום' הוא שמא יעשה זאת בכוונה – בדעת וברצון, על מנת שיהיה לו נח ליטול את העירוב ואם כן נמצא שהוא 'מתכוון' בדבר והאיסור הוא מדאורייתא. לדברי רבי שלמה בן אדרת, מדובר גם במקרה והקטימה היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כאשר אין לו צורך במה שקטם, היות ובמעשה הקטימה הוא משביח את הקנים (מועיל לצמיחה שלהם) הוא מתחייב במלאכה זו על אף שאין הוא מתכוון לאותה מלאכה.

לפי דבריו משמע, שלדעת מי שפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה, הותרה לדעת רבי יהודה בבין השמשות. יחד עם זאת, רבי ישראל מראדין פסק אחרת (משנה ברורה סימן שמב):

"וכן מלאכה שאינו צריך לגופה חמור משאר איסור דרבנן ואסור בכל גווני ביה"ש אף אם נימא דעצם איסורו הוא דרבנן וכ"ש דלהרמב"ם הוא דאורייתא".

אילולא היה רבי שלמה בן אדרת כותב הדברים שוב (בדף לה עמוד א) וזו הייתה גם דעת רבי ניסים גירונדי ורבי יום טוב אשבילי (שם) ניתן היה לומר שכוונת רבי שלמה בן אדרת היא שדובר מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא היה לאסור בבין השמשות; כלומר, לומר שדבריו נסובים על הגזירה של שמא יקטום. היות ולא זו המציאות, נראה לומר שרבי מראדין בחר לחדש בדברי רש"י החידוש הנ"ל כנגד דעת הרשב"א.