שמות המזבח החיצון | 2 | מזבח אדמה | 1

בשיעור זה ברצוננו להמשיך בעיון בשמות השונים של המזבח, ובכוונתנו להתבונן במשמעות השם 'מזבח אדמה'.

ראינו בשיעור הקודם כי חלק מן המפרשים מזהים את המזבח המופיע כחלק ממבנה המשכן בשמות כז, עם מזבח האדמה עליו מצטווה משה לאחר מתן תורה. עסקנו שם בתמצית בשאלה מהו הצורך של התורה, על פי הבנה זאת, לצוות בנפרד על בניין מזבח.

בשיעור זה בכוונתנו לעסוק במשמעויות השונות של הדגשת התורה כי יש לבנות מזבח אדמה דווקא, ונביא מספר תשובות לשאלה זאת.

1. מזבח אדמה - השלמת מתן תורה ותורה מן השמים הינה העבודה מן האדמה.

מיד לאחר מתן תורה, נאמר:

"ויאמר ה' אל משה: כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם. לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם. מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"                                         (שמות כ', יט-כ).

מעבר להצגת המזבח כניגוד של אלהי כסף ואלהי זהב^[1], ישנו כאן ניגוד נוסף בין הדיבור האלוקי מן השמים לעומת העשייה האנושית מן האדמה. ההתגלות האלוקית העצומה שבהר סיני היתה על ידי כך שבני ישראל ראו את המראה האלוקי הנשגב, ואילו מה שמצופה מן האדם להשלמת הבריאה הוא לרומם את העולם הגשמי אל הבורא. על ידי מזבח אדמה על האדם להשלים מלמטה את העשיה והתיקון של העולם, ועל כן מצווה האדם על מזבח אדמה דוקא המרומם את האדם אל ה'.

2.מזבח אדמה - לרומם את האדמה אל ה'.

ההבנה שתוארה לעיל, תואמת היטב את התפיסה המהותית של הרב הירש את ענינו של המזבח, כפי שהוא מבטא אותה בפירושו למשמעות המזבח שנבנה על ידי נוח עם יציאתו מן התיבה:

"הנה נח בנה מזבח לה' בארץ שניתנה לו שנית,  והוא העלה עולות במזבח; באותה שעה הוא הקדיש את כל הארץ ועשאה למקדש ה'. אכן, עתיד האדם לבנות שם בניין, השואף ומתרומם אל על; עתיד הוא לשום שם אבן אל אבן, עד תהיה כל הארץ הראל. והאנושות תקריב שם את כל כוחותיה כדי לעלות ולהתקדם בעבודת ה'"            (בראשית ח, כ).

המשמעות של בניין מזבח, היא הרמת הארץ אל השמים על ידי מעשי האדם, ובהקשר של נוח זאת מעין הקדשה מחודשת של הארץ לקב"ה לאחר המבול.

הבנה זאת, באה לידי ביטוי בצורה מפורשת בפירושו לפרשתנו:

"לא תעצב אתה מה שיש אתי, אלא מצווה אני עליך לעצב מה שיש אתך; לא עליך להוריד אליך את אשר בשמים, אלא להעלות ולרומם כל אשר בארץ - אלי. וכאשר תבוא לפני, בל תציג לך דמות כפי אשר תדמה לך את אשר אתי בשמים, אלא כפי אשר עלה ברצוני שתעצב את כל אשר אתך. הארץ - ולא השמים - תהיה לנגד עיניך כאשר תבוא לפני. אדמה אשר יד האדם מעלה ומרוממת אותה אל ה' - זאת תהיה דמות המזבח אשר תקים לפני.

ובכן: כאשר נבוא לפני ה', לא נשים פנינו אל השמים אלא אל הארץ, שאותה עלינו להעלות ולרומם אל ה' על-ידי מעשינו; על הארץ שומה עלינו להקדיש את חיינו להתעלות מתמדת אל ה': את חיי ה'מעשים'  -בקרבן העולה, ואת חיי ה'הנאה' - בקרבן שלמים, הן בהרגשת מעמדנו השפל - בתורת 'צאן', הן בתודעת עצמאותנו וחירותנו - בתורת 'בקר'" (שמות כ', כ).

לדעת הרב הירש, הדגשת התורה כי על האדם לבנות מזבח אדמה, באה לומר לאדם כי עיקר מעייניו צריכים להיות לכיוון האדמה ולא לכיוון השמים. תפקידנו בעולם הינו לרומם את האדמה כלפי מעלה. באופן מהותי, משמעות הדבר הינה כי על האדם להקדיש את חייו להתעלות מתמדת אל ה', והמזבח באופן סמלי מבטא מהות זאת. הדגשת התורה כי המזבח עשוי אדמה נועדה להדגיש כי האדם כביכול בונה קומה נוספת מן האדמה עצמה אל על, ובכך הוא מעלה את עצמו ואת העולם אל הקב"ה אל על. ישנה זהות בין התשתית של האדם לבין ייעודו על ידי האדמה לתקן את העולם על ידי העלאתו כלפי מעלה.

ייתכן כי ניתן לקשר הבנה זו לדעת רבי ישמעאל במכילתא האומר

"מזבח מחובר באדמה תעשה לי, שלא תבנהו על גבי כיפים ולא על גבי עמודים"               (מסכתא דבחדש יתרו פרשה יא).

החיבור לאדמה הינו מהותי לכפרת המזבח. החיבור הישיר הופך את המזבח להמשך הישיר של האדמה ולביטוייה^[2].

 

 

 

3. מזבח אדמה - לתקן את האדמה על ידי האדם שנברא מן האדמה.

מה עניין הדגשת התורה על היות המזבח מזבח אדמה בציווי הראשון בו נצטווה משה אחרי עשרת הדיברות? המדרש עוסק בנקודה זו ואומר כך:

"'מזבח אדמה תעשה לי' - למה מן אדמה? לפי שהאדם ברייתו מן האדמה ונקרא שמו אדם על שלוקח מן האדמה ומעלים העולות והקורבנות על המזבח שהיא עשויה מן האדמה לכפר על הגויה שהיא לוקחה מן האדמה"  (תנחומא צ"ו, יד).

תפקיד המזבח הינו לכפר על חטאיו של האדם. חטאי האדם קשורים בין השאר גם באותם חלקים חומריים מהם עשוי האדם, ובראש ובראשונה האדמה. האדם לא במקרה נקרא כך, כי החלק החומרי שלו הינו אדמה. אותו חומר שיכול להביא לקלקולו של האדם יכול להיות התשתית לתיקון, היות והמזבח עשוי מן האדמה ויש ביכולתו לכפר על הגויה הלקוחה מן האדמה. הזיקה בין החומר ממנו נברא האדם לבין החומר ממנו נברא המזבח, באה ליצור את הזיקה ההדוקה ביניהם ואת יכולת התיקון על ידי האדם באמצעות המזבח.

קשר זה בין האדם לאדמה, עולה ממקורות נוספים המתייחסים למשמעות הרוחנית של "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה":

"'מן האדמה' - רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן אמרו: ממקום כפרתו נברא, היך מה דאת אמר 'מזבח אדמה תעשה לי' (שמות כ', כ). אמר הקב"ה: הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו, והלואי יעמוד"

                                                              (בראשית רבה י"ד, ח).

ובדומה לכך בדברי הירושלמי:

"אמר ר' יודה בן פזי: מלא תרווד אחד נטל הקב"ה ממקום המזבח וברא בו אדם הראשון. אמר: הלואי ייברא ממקום המזבח ותהא לו עמידה. הדא הוא דכתיב 'וייצר ה' א‑להים את האדם עפר מן האדמה' וכתיב 'מזבח אדמה תעשה לי': מה 'אדמה' שנאמר להלן מזבח, אף כאן מזבח"                                    (נזיר פ"ז, הלכה ב).

במקביל לעולם, שנברא מאבן השתייה שבקודש הקודשים, נברא האדם ממקום המזבח^[3]. משמעות הבריאה ממקום המזבח היא שהאדם, קרוץ חומר ובעל חולשות, נברא ממקום 'מזבח אדמה', שבו יוכל לתקן את החלק 'האדמתי' שבו ולכפר על מעשיו. דבר זה נותן לאדם תקווה ואחרית: למרות חולשותיו, יודע האדם הנברא כי ביכולתו לתקן ולכפר, ולעמוד אף לעתיד.

היבט שני של הבריאה ממקום המזבח הוא שהאדם נברא ממקום טהור וקדוש (פרקי דרבי אליעזר פרק יב), כלומר: תחילתו ממציאות שלמה - בלא חיסרון, בלא טומאה ובלא חולין.

בניגוד לדעה לעיל לפיה האדם נבאר ממקום המזבח, רש"י מביא דעה אחרת (על פי תנחומא פקודי ג):

"צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות, שכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה"     (בראשית ב', ז).

הזוהר^[4] והתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל מביאים את שתי הדעות בחדא מחתא, ואת הנקודה הזו מיישב הכלי יקר:

"וגם לדברי האומר צבר עפרו מכל האדמה, כך פירושו: לפי שמקום שנאמר בו 'מזבח אדמה תעשה לי' שם אבן שתיה ומשם הושתת כל העולם, והעפר אשר לוקח ממרכז העולם - דומה כאילו צבר עפרו מכל העולם"   (כלי יקר בראשית ג', כג).

כלומר: נקודת המקור קשורה לקצוות - לעולם כולו – והיא מבטאת אותם.

ראינו לעיל כי על המילים "מן האדמה" דרשו חז"ל שהאדם נברא ממקום המזבח, דהיינו: ממזרח למקום מבנה המקדש. התורה ממשיכה:

"וַיִּיצֶר ה' אֱ‑לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. וַיִּטַּע ה' אֱ‑לֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר"

                                                                    (בראשית ב', ז-ח).

מהכתוב עולה שהאדם לא נברא בגן עדן, אלא הובא אליו ממקום בריאתו, כנראה בסמוך (וכן כתבו רד"ק וחזקוני על אתר)^[5]. כך משמע גם ממה שנאמר בגירוש האדם מגן עדן:

וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱ‑לֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם         (שם ג', כג).

וכך מתואר מהלך הדברים בפרקי דרבי אליעזר:

"חבה יתירה חבב הקב"ה לאדם הראשון שבראו ממקום טהור וקדוש, ומאיזה מקום לקחו ממקום בית המקדש, והכניסו לאפדנו שנאמר 'ויקח ה' א‑להים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה'"          
                                                      (פרקי דרבי אליעזר פרק יב).

"'ויגרש את האדם' (בראשית ג', כד) - גורש ויצא מגן עדן וישב לו בהר המוריה, ששער גן עדן סמוך להר המוריה, משם לקחו ולשם החזירו... שנאמר 'לעבוד את האדמה אשר לוקח משם'" (שם פרק כ)^[6].

העולה מכל זאת, שהאדם נברא ממקום המזבח שבהר המוריה, נלקח משם לגן עדן (הסמוך להר המוריה), ולאחר שחטא גורש בחזרה להר המוריה, למקום שנברא ממנו, לעבוד את האדמה אשר לוקח משם.

מהלך זה תואם את דברי המדרש "ממקום כפרתו נברא". האדם מוחזר למקום המזבח: משם נברא, ומשם עליו לתקן את חטאו. נמצא שמקום הבריאה הוא גם מקום התיקון; האדם נברא מן המקום שיש בו פוטנציאל לתיקון עצמי^[7]. וכדברי הכלי יקר:

"הקב"ה בראו ממקום כפרתו... והוא הר המוריה אשר שלחו שם ה' לעבוד את האדמה ולבנות ממנה מזבח אדמה ויקריב עליו קרבן לכפר עליו, ויען כי לוקח מאותה אדמה, והוא שער שעבר בו, כי האדמה נתנה בו חומר עב וגס אשר בסבתו נפל על החטא... על כן במקום שגרם החטא שם תהיה כפרתו, כי המקום ההוא, דהיינו אותה אדמה, גרמה לו לחטוא, על כן האדמה ההיא חייבת לעזור לו אל הכפרה על ידי שיעבוד אותה לעשות ממנה מזבח להקריב עליו פר מקרין מפריס"    (בראשית ג', כג).

להשלמת הבנתנו זאת, נצרף את פירוש הרמב"ן על דברי הקב"ה בבריאת האדם:

"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם - נתייחד בעשיית האדם מאמר, בעבור גודל מעלתו כי אין טבעו כטבע החיה והבהמה אשר ברא במאמר הקודם לו. והפשט הנכון במלת 'נַעֲשֶׂה' הוא מפני שכבר הראית לדעת (לעיל פסוק א) כי הא-להים בָּרָא יש מאין ביום הראשון לבדו ואחר כך מן היסודות ההם הנבראים יצר ועשה. וכאשר נתן במים כח השרוץ לשרוץ נפש חיה והיה המאמר בהם "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם" (פסוק כ) והיה המאמר בבהמה "תּוֹצֵא הָאָרֶץ" (פסוק כד) אמר באדם "נַעֲשֶׂה" כלומר אני והארץ הנזכרת נַעֲשֶׂה אָדָם שתוציא הארץ הגוף מיסודיה כאשר עשתה בבהמה ובחיה כדכתיב (להלן ב', ז) 'וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה' ויתן הוא יתברך הרוח מפי עליון כדכתיב (שם) 'וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים' ואמר "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" כי ידמה לשניהם במתכונת גופו לארץ אשר לוקח ממנה וידמה ברוח לעליונים שאינה גוף ולא תמות ואמר בכתוב השני בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ (פסוק כז) לספר הפלא אשר נפלא בו משאר הנבראים. וזה פשט המקרא הזה מצאתיו לרבי יוסף הקמחי והוא הנראה מכל מה שחשבו בו ופירוש 'צֶלֶם' כמו תאר וּצְלֵם אַנְפּוֹהִי אֶשְׁתַּנִּי (דניאל ג יט) וכן 'אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ' (תהלים לט ז) 'בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה' (תהלים ע"ג, כ) תאר מראיתו ו'דמות' הוא דמיון בצורה ובמעשה כי הקרובים בענין יקראו דומים זה לזה והנה האדם דומה לתחתונים ולעליונים בתאר והדר כדכתיב (שם ח', ו) 'וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ' והוא מגמת פניו בחכמה ובדעת וכשרון המעשה ובדמות ממש שידמה גופו לעפר ונפשו לעליונים"   (בראשית א', כו).

על פי הרמב"ן, עשיית האדם על ידי הקב"ה והארץ יחדיו תוצאתה כי האדם דומה לשניהם בגופו לארץ אשר לוקח ממנה וברוחו לעליונים, בצלם אלוקים שבו. אותו חלק שהוא עפר מן האדמה כאמור מקורו הוא ממקום המזבח ותיקונו במזבח אדמה, אותה אדמה שהיא חלק ממנו המאפשרת לו לתקן ולכפר על חטאו שמקורו בחלק האדמתי שבו.

בשיעור הבא נמשיך לעסוק במשמעויות נוספות לציווי התורה על בניית מזבח אדמה דווקא, ובנוסף נרחיב גם ביחס בין מזבח אדמה למזבח אבנים.