שמות המזבח החיצון | 6 | מזבח אבנים | 1

מדוע התורה מנסחת את עשיית מזבח האבנים בלשון "ואם מזבח אבנים תעשה לי"? רש"י מצטט את המכילתא האומרת:

"רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלושה: 'ואם מזבח אבנים תעשה לי' - הרי 'אם' זה משמש בלשון: כאשר, כאשר תעשה לי מזבח אבנים לא תבנה אתהן גזית שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים שנאמר 'אבנים שלמות תבנה' (דברים כז, ו). וכן 'אם כסף תלוה את עמי' (שמות כב, כד)... וכן 'ואם תקריב מנחת ביכורים' (ויקרא ב, יד) זו מנחת העומר שהיא חובה. ועל כרחך אין 'אם' הללו תלויין אלא ודאין ובלשון כאשר הם משמשים".

המכילתא מבארת כי פירוש המלה 'אם' במקרה זה הינה - 'כאשר', ואין הציווי הזה רשות אלא חובה. לגבי המזבח ההוכחה שבנייתו היא חובה היא הציווי לבנות את המזבח בהר עיבל עם כניסתם לארץ - מזבח אבנים.

עדיין נשאלת השאלה מדוע התורה מנסחת ציווים אלו בלשון אם, בשונה משאר הציווים של התורה?

הרמב"ן המזכיר גם הוא את המכילתא על אתר מבאר כך:

"לומר אם יגיע הזמן שתזכו לרשת הארץ ולבנות לי מזבח אבנים בבית הבחירה, השמר שלא תבנה אתהן גזית שתחשוב לעשות כן למעלת הבניין".

מעניין כי הרמב"ן מבין את משפט התנאי ביחס לעתוי קיום המצוה, כשהמכוון לכשיגיעו לארץ ויבנו מזבח אבנים בבית הבחירה יש להישמר לא לבנות האבנים גזית למעלת הבניין.

בדרך דומה כתב החזקוני המזכיר אף הוא את המכילתא ואומר: "ואף אם תרצה לעשות לי מזבח, תבנהו אבנים שלמות מטעם זה" כלומר לכשתבנה מזבח, יש לבנותו אבנים שלמות.

המהר"ל בפירושו 'גור אריה' מתייחס לשאלה מדוע דוקא בשלושת המצוות הללו התורה מנסחת את הציווי בלשון 'אם', וכך דבריו:

"יש לפרש מה שכתב לשון 'אם' אף על גב דחובה הם, מפני שאם יעשה מחובה כאילו מקיים גזירת המלך,  אין הדבר לרצון להקב"ה, וצריך שיעשה מרצונו, ואז כשיעשה מרצונו הוא מרוצה. [ד]המעשה שהוא הכרחי וחובה אין צריך להביט אל שום טעם, רק הוא מקיים גזירת המלך, ואם עושה אלו שלשה דברים כאילו מקיים גזירת המלך – אין זה דבר. כי אם בונה מזבח, שזהו עבודתו יתברך להקריב עליו, והוא מקיים מכח גזירת המלך בלבד – אין זה עבודה, כי העבודה צריך שיהיה עובד לו מרצונו, ואז נקרא 'עובד', אבל אם הוא מוכרח, אין זה עובד. וכן אם הלוה כסף כאילו מקיים גזירת המלך, אין זה מצוה, כי צריך שיהיה מצות הלוואה מרצונו בלב טוב, כדכתיב אף בנתינה (דברים טו, י) 'ולא ירע לבבך'. וכן הקרבת העומר, שציוותה התורה (ויקרא כג, יד) שלא לאכול חדש עד הקרבת העומר, ופירשו רז"ל (ויק"ר כח, א) כי הוא יתברך מעלה עננים ומוריד גשמים ומפריח טללים ומצמיח האדמה ומדשן הפירות, ואנו נותנים לו שכרו עומר הקרבן, וכל זה להודיע שהוא יתברך אשר הצמיח לנו הפירות ונתן לנו הכל, וזה צריך הודאה בלב, לא כמלך בשר ודם המכריח את האדם שיודה במלכותו, אבל צריך שיודה בלבו שמאתו ומידו נתן לנו, ואם הוא מקיים את המצוה כאילו הוא מוכרח מגזירת המלך, אין זה הודאה שהוא יתברך עשה את הכל, ולפיכך צריך לקיים כאילו הוא רשות.

ויש לפרש כפשוטו גם כן, כי אלו ג' דברים אף על גב שהם חובה, אין הכתוב מדבר במקום הזה בחובה שלהן, דהא מצות מזבח נתבאר במקום אחר לבנות מזבח של אבנים (דברים כז, ה-ו), ולא בא הכתוב רק להזהיר שלא יבנה גזית. וכן 'אם כסף' (להלן כב, כז) עיקר המצוה 'לא תהיה לו כנושה'. וכן מנחת בכורים (ויקרא ג, יד) אין שם עיקר המצוה, רק עיקר המצוה לעשות גרש כרמל (שם), ושייך בו לשון 'אם', כאילו אמר אם תעשה המצוה כאשר צויתי אותך לעשות - אז לא תבנה אתהן גזית, וכן כולם. והוא כמו 'אם בחוקותי תלכו' (ויקרא כו, ג), אף על גב שהוא חובה לקיים המצות, יאמר 'אם בחוקותי תלכו' כלומר שתקיימו כאשר ציויתי".

המהר"ל מבאר כי אף על פי שבאופן מעשי מצוות אלו הן חובה, הן מנוסחות בלשון 'אם' על מנת שלא יעשה אותן כמקיים גזירת מלך אלא צריך שיעשם מרצונו המלא.

נתמקד כאן בענינו של מזבח האבנים: המהר"ל מדגיש כי העבודה צריך שיהיה עובד לו מרצונו, ואם הוא מוכרח אין זה נקרא עובד. העבודה של האדם את ה' בבנין מזבח ובהקרבת הקרבנות, הינה עבודה האמורה להביא לידי ביטוי באופן מובהק את רצון האדם. הערך העיקרי של עבודת הקרבנות על המזבח הינה הבחירה הרצונית של האדם לעבוד את הקב"ה מלמטה, מכוחו, ועל כן הכתוב אינו מדבר כאן על חובת בניין מזבח אבנים (דבר זה מפורש ומבואר בדברים כז, ה-ו בציווי לבנות את המזבח בהר עיבל כשבני ישראל ייכנסו לארץ).

המהדיר של 'גור אריה השלם' בהערותיו כאן לדברי המהר"ל מעיר:

"נראה ביאורו עפ"י מה שכתב בנתיב העבודה פ"א (א, עז) בהגדרת ה'עבודה' שבקרבנות, וז"ל: 'ונקרא זה [הקרב קרבנות] 'עבודה' כי העבד קנוי לרבו, והוא וממון שלו - הכל לאדון שלו. ולכך, כאשר מביא קרבן אליו, מורה שהוא שלו כמו העבד שהוא קנוי לרבו, ולכך נקרא זה 'עבודה' אל השם יתברך... ואין לך עבודה יותר מזה... כאשר משמש אליו ועושה מה שצריך אליו, שמורה זה כי הוא עבד קנוי לו... לכך נקרא זה עבודה'. וכן כתב בדר"ח פ"א מ"ב [כח]: 'כי אין אל העבד שום מציאות מצד עצמו, רק מה שהוא משמש לרבו' (וראה לעיל פי"ב הערה 390). ולכך, אם עובד את ה' שלא ברצון ודעת, הרי אע"פ שעובדו באיבריו ובגופו, מ"מ אין דעתו ושכלו בטלים לעבודתו יתברך, ועדיין ישאר החלק העיקרי שבאדם [דעתו]שאינו משועבד ליוצרו. כי עיקר האדם אינו גופו, אלא דעתו ושכלו [גו"א בראשית פ"ב אות לב, ולעיל פי"ד אות י], וכל עוד שעושה עבודתו כגזירת מלך, אין דעתו מצטרפת לעבודתו. ובמיוחד אמורים הדברים בעבודת הקרבנות, אשר מהותה היא התבטלות המקריב לקב"ה, וכפי שכתב בגבורות ה' פס"ט (שטז.), וז"ל: 'וכאשר אתה רוצה לעמוד על עיקר הקרבן, אין עיקר הקרבן רק דבר זה, כי כאשר העלול נמצא מן העילה יתברך, כן שב אל עילתו... שהכל אפס זולתו'. וכן כתב בנתיב העבודה פ"א (א, עז:), והאדם מבטל את עצמו רק בדעתו, וכאשר דעתו לא מצורפת לקרבנו אין כאן התבטלות כלל ועיקר. דוק ותראה שרק לגבי הקרבנות הבאים ללא כונה רצויה זועקים הנביאים 'למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' וגו'' (ישעיה א', יא), וכן 'כה אמר ה' וגו' עולתיכם ספו על זבחיכם וגו' כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציותים וגו' על דברי עולה וזבח כי אם את הדבר הזה ציותי אותם לאמור שמעו בקולי והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם וגו'' (ירמיה ז, כא-כג), ולא מצאנו שיזעקו בשאר מצוות 'למה לי ציציותכם' וכיו"ב, אלא הם הם הדברים, שזבח ללא התבטלות אינו שוה כלום. [וראה להלן פל"ב ריש אות יח]. אמנם עדין צ"ב, מדוע נאמרה 'אם' בקשר לבניית המזבח ולא בקשר לקרבנות עצמם, הרי עיקר העבודה הוא בהקרבת הקרבן ולא בבנית המזבח. וקושיא זו הקשה הגר"א בבראשית פ"ב אות כא על דברי רש"י שם, ותירוצו שם לא שייך לכאן, וצ"ע".

האם התורה מתכוונת במזבח אבנים למזבח מסויים?

מעניין כי שני האזכורים הנוספים היחידים של מזבח אבנים בתורה הם בזיקה להר עיבל:

"וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ  לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי-אֲבֹתֶיךָ לָך. וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת-הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד. וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ  מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא-תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת-מִזְבַּח ה'
אֱ-לֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ"    (דברים כ"ז, ב-ו).

על פי הפסוקים ישנו ציווי מפורש להקים מזבח אבנים בהר עיבל^[1]. האזכור השלישי הינו בביצוע הדברים בספר יהושע:

"אז יבנה יהושע מזבח לה' א-לוהי ישראל בהר עיבל כאשר ציוה משה עבד ה' את בני ישראל ככתוב בספר תורת משה מזבח אבנים שלמות אשר לא הניף עליהן ברזל ויעלו עולות לה' ויזבחו שלמים"     (ח', ל).

ההדגשה הינה כי המזבח בהר עיבל יהיה מזבח אבנים.

הראב"ע בפירושו הארוך על אתר אומר:

"ויהיה טעם 'ואם מזבח אבנים' כאומר עשה עתה מזבח אדמה, ואם תזכה שתכנס לארץ אז תבנה מזבח אבנים".

ייתכן כי מזבח אדמה היה בשימוש בפועל בנדודי המשכן במדבר כשהמשכן נודד ומתפרק ועם ישראל הולך למסעותיו, ואילו מזבח אבנים מבטא יותר את הקביעות, את אחיזת הקבע בארץ וזה יותר יציבות. האדמה לא מחייבת פעולת בניה אלא מילוי חלל הנחושת שהיא המסגרת של המזבח ואילו האבנים מחייבות פעולת בניה היוצרת מבנה הקבוע במקום שבונים אותו. דבר זה מתבטא בראש ובראשונה בארץ ישראל, במקום אחד קבוע (הרחבנו בנקודה זו בשיעורנו על מזבח האבנים בדברי הרב הופמן).

לפני דברים אלו כותב הראב"ע בפירושו:

"ואם מזבח אבנים - המזבח שבנה משה לכרות ברית עם ישראל בדם הברית. וצוה השם שיבנו מזבח אבנים בעבר הירדן טרם שינחלו הארץ, ויכתבו על האבנים כל התורה כי מצוות רבות הם תלויות בארץ, כמו שהיה צורך עם בניהם בהיכנסם לארץ מפני המצוות התלויות בארץ, ושם זבחו שלמים ויאכלו כאשר עשו אבותיהם" (שמות כ', כא).

לכאורה קיימת סתירה האם מזבח אבנים הוא רק המזבח בארץ ישראל או שגם המזבח שנבנה על ידי משה למרגלות הר סיני היה גם הוא עשוי מאבן (כפי שמשתמע מדבריו בפירושו לשמות כד, ד).

גם אם אין הכרעה לגבי החומר ממנו נבנה המזבח של משה למרגלות הר סיני, ייתכן כי יש לבחון את הזיקה בין זמניות מזבח האדמה בנדודי המשכן במדבר, לקביעות מזבח האבנים בתחנות המשכן בארץ ישראל.

המזבח בשילה, בנוב בגבעון ובבית עולמים

לעיל הבאנו את דעת ר' ישמעאל במכילתא הדורש כי בניין מזבח אבנים הוא חובה. בסוף הדברים שואלת המכילתא:

"...ומה ת"ל ואם מזבח אבנים? אלא רצה לעשות של אבנים יעשה, של לבנים יעשה".

הגמרא בזבחים אומרת כך:

"אמר רב הונא אמר רב: מזבח של שילה של אבנים היה. דתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר מה תלמוד לומר 'אבנים' 'אבנים' 'אבנים' שלוש פעמים, אחד של שילה ואחד של נוב וגבעון ובית עולמים"       (סא:).

הגמרא מקשה על כך מברייתא בתורת כהנים לפיה האש שירדה משמים בימי משה נשארה על מזבח הנחושת עד ימי שלמה, ומכאן שמזבח שילה היה נחושת ולא אבן. על כך מביאה הגמרא את דעתו של רבי נתן לפיה מזבח של שילה היה עשוי מנחושת וחלול, ומלא אבנים.

ראשית, מעניין מאוד כי יסוד דברי רבי אליעזר בן יעקב הוא אזכור מזבח האבנים בפרשת יתרו (שמות כ', כא), ושתי האזכרות של מזבח אבנים בפרשת כי תבוא:

"ובנית שם מזבח לה' אלוקיך מזבח אבנים לא תניף עליהן ברזל. אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלוקיך והעלית עליו עולות לה' אלוקיך "                                           (דברים כ"ז, ה).

כלומר המקור לכך שמזבח העולה של שילה, של נוב וגבעון ושל בית עולמים הוא של אבנים, הינו הציווי של התורה בפרשת יתרו והציווי על בניין המזבח בהר עיבל עם כניסת בני ישראל לארץ. בנוסף, מעניין כי הגמרא מתייחסת לנוב ולגבעון כאל הוייה אחת, כפי שכותב רש"י שם

"נוב וגבעון - חד חשיב להו, דשניהם במה ואינן קדושים".

יוצא אם כך שלאחר תחנת המשכן הראשונה בארץ ישראל - גלגל - לאחר סיום שלב הכיבוש וההתנחלות, המזבחות השונים בתחנות המשכן הבאות הינן לפי דעה זו מזבחות אבן^[2].

שילה

בפשטי הפסוקים, אין התייחסות כלשהי לצורת המזבח או החומר שלו. מעניינת דעתו של רבי נתן שצוינה לעיל לפיה מזבח שילה הינו גם מנחושת וגם מלא אבנים, הרי הנחושת היא המסגרת של המזבח וסביר להניח כי במשכן היה מזבח נחושת הממולא באדמה, ואילו בשילה ישנו מצב ביניים בין מזבח הנחושת של המשכן למזבח אבנים מבית עולמים. ייתכן שעשייתו מנחושת באה להדגיש את היותו כלי ולא בניין ואין זה המקום הקבוע אשר בחר ה' לשבתו שם.

על פי הבנה זאת, ישנו דמיון בין מצב ביניים זה לבין העובדה כי המשכן עצמו בשילה היה במצב ביניים, בין המדבר בו גגו של המשכן היה יריעות, לבין המציאות הקבועה בבית ה' בירושלים בה הקירות היו מאבן, וכלשון המשנה 'בית אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן' (זבחים קיב:).

כאמור לפי רבי נתן שילה כולה מייצגת מציאות ביניים רוחנית ומעשית בין המציאות הניידת במדבר לבין המציאות הקבועה בבית ה', כשהדבר מתבטא הן במבנה המשכן והן במבנה המזבח. המעניין הוא שבשניהם האבנים מסמלות את היסוד הקבוע הן במשכן והן במזבח, ואילו היסוד הזמני במשכן אלו היריעות ובמזבח מסגרת הנחושת.

הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק א הלכה יג כותב : המזבח אין עושין אותו אלא בניין אבנים וזה שנאמר בתורה מזבח אדמה תעשה לי שיהיה מחובר באדמה"^[3].

נוב

אין כל התייחסות בפסוקים לצורת המזבח או לחומר שלו.

גבעון

בספר דברי הימים נאמר

"וילכו שלמה וכל הקהל עמו לבמה אשר בגבעון כי שם היה אוהל מועד האלוקים אשר עשה משה עבד ה' במדבר... ומזבח הנחושת אשר עשה בצלאל בן אורי בן חור שם לפני משכן ה' וידרשהו שלמה והקהל ויעל שלמה שם על מזבח הנחושת לפני ה' אשר לאוהל מועד"                                              (דברי הימים ב א', ג-ו).

יוצא מכאן כי בגבעון היה מזבח נחושת.

כך גם משתמע מן הגמרא בזבחים:

"מזבח אבנים שעשה שלמה תחת מזבח הנחושת"  (ס.).

ובמדרש ויקרא רבה נאמר:

"'ואש המזבח תוקד בו' (ויקרא ו, ב) - תני בשם רבי נחמיה קרוב למאה ושש עשרה שנה היתה האש מתוקדת בו עצו לא נשרף ונחושתו לא ניתך"                                                       (ז', ה.)

בזית רענן על ילקוט שמעוני (צו רמז ת"פ) מתברר כי חשבון זה של 116 שנה כולל את שנות המדבר, הגלגל, נוב וגבעון, אך לא את שילה בה היה מזבח אבנים.

רבי נחמיה מבחין במדרש בין המזבח בשילה שהיה של אבנים לבין של נוב וגבעון שהיה מזבח הנחושת של בצלאל והוא שימש להקרבה ברציפות. לפי זה רבי נחמיה חולק על רבי אליעזר בן יעקב וסובר שבגבעון לא נאמר דין "מזבח אבנים".

נזכיר כי הרמב"ן כותב:

"ואם מזבח אבנים - אם יגיע הזמן שתזכו לרשת הארץ ולבנות לו מזבח אבנים בבית הבחירה, השמר שלא תבנה אתהן גזית"    (שמות כ', כא).

ייתכן כי לדעתו גם בשילה זו לא היתה חובה אלא רשות, וכן דעת המלבי"ם כי החיוב לעשות מזבח אבנים היה רק בבית הבחירה ועד אז זה היה רשות.

מזבח בית ראשון

השם העיקרי של המזבח הינו מזבח הנחושת. בעשיית המזבח המתוארת רק בדברי הימים נאמר:

"ויעש מזבח נחושת עשרים אמה ארכו ועשרים אמה רחבו ועשר אמות קומתו" (דברי הימים ב ד', א).

ובחנוכת הבית נאמר בספר מלכים א:

"ביום ההוא קידש המלך את תוך החצר אשר לפני בית ה'... כי מזבח הנחושת אשר לפני ה' קטן מהכיל את העולה ואת המנחה ואת חלבי השלמים"                                                (ח', סד).

המזבח מוזכר גם כן כמזבח נחושת בימי אחז (מלכים ב ט"ז, טו), וכן בנבואת יחזקאל בה הנביא רואה את התועבות. במקדש מוזכר המזבח כמזבח הנחושת (יחזקאל ט', ב)^[4].

הגמרא בזבחים מפרשת את הפסוק במלכים לדעת רבי יהודה כך:

"מזבח אבנים שעשה שלמה תחת מזבח הנחושת קטן היה"  (ס.).

כלומר שלמה על פי הפסוקים, קידש את כל רצפת העזרה להקטירה, והמזבח החדש שעשה שלמה הוא שהיה קטן אך גם לדעת רבי יוסי מזבח שלמה היה מזבח אבנים.

ראשונים רבים מפרשים אחרת:

הרלב"ג בפירושו למלכים א אומר כך:

"שהיה מצופה נחושת אבל תחתיו היה של אבנים שלמות כמו שנזכר בתורה"    (ח', סד).

וכן דעת רש"י ור' יוסף קרא שם

"מזבח אבנים שעשה משה מתחת למזבח הנחושת".

בעל שלטי הגיבורים בפרק כו מציין כי מזבח האבנים הוקף במסגרת עצי ארז מצופים נחושת. בכל אופן מקובל לומר כי המזבח היה מזבח של אבנים המצופים נחושת.

הדיון המרכזי בין המפרשים הוא מה משמעות העובדה שהוא נקרא מזבח נחושת אם הנחושת הינה רק ציפוי לאבנים.

יוצא מעיון זה דבר מעניין לעניננו והוא כי כשהתורה מדברת על מזבח אבנים, סביר להניח שהיא מתייחסת בעיקר למציאות קבועה בארץ ישראל. מעבר לאיזכור המפורש בתורה בציווי על המזבח בפרשת יתרו, רק בציווי על בניין המזבח בהר עיבל ובביצועו ביהושע ח מפורש בניין מזבח אבנים.

מעניין כי על פי חז"ל, אף על פי שאין הדבר מפורש בפסוקים, המזבחות במשכן שילה, נוב, גבעון ובית עולמים הינם מזבחות אבנים, לפי פרשנויות מסוימות (לגבי שילה ובית עולמים) מדובר על מזבחות אבנים המצופים נחושת.