דילוג לתוכן העיקרי
המקדש במקרא ז -
שיעור 178

שמות המזבח החיצון | 5 | מזבח אדמה | 4

 

הקדמה

בשיעור שעבר המשכנו לעסוק במזבח האדמה, ועסקנו במספר היבטים במזבח זה. בחלקו השני של השיעור, הבאנו מדרשים המתארים את מקום בריאת האדם מעפר המזבח, ואת הקבור בארץ ישראל כקבור מתחת למזבח. על בסיס מדרשים אלו, הרחבנו בביאור הנקודה כי יש במוות מעין חזרה למקום ההתחלה, ובכך שיכולת התיקון של העולם כולו הינה מעל למזבח.

בשיעור זה ברצוננו להמשיך ולעסוק במזבח האדמה, ונפתח בביאור היחס בין אבן השתיה למזבח.

היחס בין אבן השתיה למזבח

לעומת ההבנה אותה ראינו בשיעור שעבר לפיה המזבח נמצא במרכז העולם, המשנה ביומא אומרת כך:

"משניטל ארון אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתיה היתה נקראת"    (נד:).

והגמרא על אתר מוסיפה כך:

"תנא שממנה הושתת העולם.

תנן כמאן דאמר נברא העולם, דתניא ר' אליעזר אומר עולם מאמצעיתו נברא שנאמר 'בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו'.

רבי יהושע אומר: עולם מן הצדדין נברא שנאמר 'כי לשלג יאמר הוי ארץ וגשם מטרות עוזו'.

רבי יצחק אמר: אבן ירה הקב"ה בים ממנו הושתת העולם שנאמר 'על מה אדנה הטבעי או מי ירה אבן פינתה'. וחכמים אומרים מציון נברא שנאמר 'מזמור לאסף אל אלוקים ה' ואומר מציון מכלל יופי' ממנו מוכלל יופיו של עולם.

תניא רבי אליעזר הגדול אומר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים תולדות שמים משמים נבראו תולדות הארץ מהארץ נבראו.

וחכמים אומרים: אלו ואלו מציון נבראו שנאמר 'מזמור לאסף אל אלוקים ה' דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבואו' ואומר 'מציון מכלל יופי אלוקים הופיע' ממנו מוכלל יופיו של עולם".

הגמרא מביאה דעות שונות בנושאים הקשורים בסדר וצורת הבריאה. בין השאר, מובאת מחלוקת תנאים יסודית האם עולם מאמצעיתו נברא כדעת רבי אליעזר, מן הצדדין נברא כדעת רבי יהושע, או מציון נברא כדעת חכמים. נראה כי חכמים סוברים כרבי אליעזר כי העולם מאמצעיתו נברא, אך הם מדגישים כי אבן שתיה בציון - היא אמצעיתה של הארץ. הגמרא דנה בשאלת אופן בריאת העולם ולא במקום בריאת האדם, והיא מעלה את האפשרות כי העולם נברא מאמצעיתו, במקרה זה, מאבן השתיה הנמצאת בקודש הקדשים.

אף המשנה במסכת כלים בפרק א', מתארת עשרה מעגלי קדושה - כל העולם סביב קדש הקדשים המקודש יותר מכל המקומות כולם "שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכיפורים בשעת העבודה". הקדושה מתגלה במקרה זה ביחס למי נכנס ומתי, וברור כי המדרגה הגבוהה ביותר היא קדש הקדשים[1].

מהו בעצם היחס בין שני המרכיבים הללו? מחד העולם נברא מאבן השתיה וכל העולם כולו נברא סביב נקודה זאת, מאידך גיסא, בריאת האדם הינה ממקום המזבח או מכל העולם כולו?

מהמקורות שראינו לעיל כולה בבירור כי אבן השתיה הינה מרכז העולם. מאידך גיסא, יתכן לכאורה לראות במזבח את מרכז העולם. זהו מקום בריאת האדם ויתכן כי ישנו קשר בין הבריאה מן המזבח, לבין בריאת האדם מכל קצוות תבל. אם אלו שני צדדים של אותו מטבע ובמובן המחשבתי הסמלי כאילו כל הארץ כולה מקופלת תחת המזבח ודרכו העולם מתרומם כלפי השמים, אז יוצא כי במובן זה, המזבח הינו מרכז עולם העשייה האנושית, התיקון והכפרה.

בכיוון זה הולך במובן מסוים המהר"ל. בביאורו את היחס בין קבורה בארץ ישראל לקבורה תחת המזבח הוא כותב:

"כאילו קבור תחת המזבח. כי הקבורה בארץ הוא עוד יותר ויותר מן הדר, כי כאשר האדם נקבר בארץ ישראל האדם שב אל העפר וכאשר הוא שב אל עפר ארץ ישראל דבר זה סלוק החטא, כי נקרא יותר דירתו בארץ ישראל אשר הארץ הזאת היא אל הש"י, ולכך המזבח מקום כפרה מצד עצמו, וכך ארץ ישראל הוא ראוי לכפרה וסלוק החטא כמו שאמרנו כי הארץ היא אל הש"י ואין חטא עם הש"י, לכך הוא כפרה. ותדע עוד כי המזבח ראוי לכפרה מפני כי המזבח הוא עומד באמצע העולם (עי' תנחומא פ' קדושים ויומא טז, א), וכמו שהארכנו בזה במקום אחר, במה שאמרו (ב"ר פי"ד, ט): שנברא האדם ממקום כפרתו שתהא כפרה לחטא שלו, כי האדם נברא מן המיצוע והשווי ובשביל כך הוא מסולק מן החטא, כי החטא הוא שיוציא החוטא מן השווי אל חוץ מן השווי, והאדם אשר נברא מן המיצוע אשר המיצוע נבדל מן הקצוות עד שבשביל כך יש כפרה לאדם על חטאו. ומפני כי ארץ ישראל הוא באמצע העולם (תנחומא שם), כמו שאמרנו ג"כ במקום אחר, ולכך הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח שהוא מקום המיצוע והוא מסלק החטא שהוא היציאה מן השווי, וכאשר הוא שב אל עפר ארץ ישראל שהוא המיצוע בזה הוא יוצא מן החטאים שהם יציאה מן המיצוע והשווי, וזה עצמו ג"כ מה שאמרו: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון, כי העונות הם יוצאים מן המיצוע וזה שהוא דר בארץ ישראל שהוא המיצוע בזה הוא מסולק מן החטאים וזהו (מסוגלת) [מסגולת] המיצוע שמבדילה האדם מן החטאים, ובארנו זה במקום אחר"     (חידושי אגדות לכתובות קיא.).

בדבריו עומד המהר"ל על שתי נקודות:

  1. ארץ ישראל שייכת לה' ית' ועל כן היא ראויה לכפרה, ומסולקת מהחטא והוא כאילו תחת המזבח שגם הוא אל ה' ית' ואין חטא עם ה' ועל כן ישנה זיקה הדוקה ביניהם וכל הקבור בא"י כאילו קבור תחת המזבח.
  2. המזבח ראוי לכפרה כי הוא עומד באמצע העולם. משמעות האמירה כי האדם נברא ממקום המזבח, הינה כי הוא נברא מן המיצוע, כי החטא גורם לכך שהחוטא יוצא מן השיווי אל חוץ מן השיווי. כביכול החטא הוא התרחקות לקצה, ותיקון וכפרה הם במקום הממצע והדר בארץ ישראל הוא המיצוע והסילוק מן החטאים.

גם בביאורו ב'גור אריה' מתייחס המהר"ל לדברי רש"י כי היות ועפרו מכל הארץ כל מקום קולטתו, ואומר כך:

"וזה שאמר שנברא מכל האדמה שתהא האדמה קולטתו, רוצה לומר כיון שנברא מכל האדמה - הוא הכל, ואינו דבר חלקי, ולכך כל מקום שמת האדמה קולטתו, ואין לו הפסד שהרי אינו חלקי, ואינו חוץ ממנו. וראוי הוא שיהיה נברא מכל האדמה בעבור השכל שבו, שאינו דבר פרטי, לכך האדם דבר כללי. והרי הוא נברא יחידי (סנהדרין לז.), שדבר זה מורה שהאדם אינו חלק, והוא הכל. לכך נברא מכל האדמה, ואין לו דבר שיפסד אליו, לפי שהוא הכל. והתבאר לך כי האדם שהיה בכח האדמה קודם בריאתו - ושוב נמצא בפעל כשנברא, ובעת מותו חוזר אל האדמה, לפי שהיה שם בתחלה קודם בריאתו בכח - שב להיות שם בכח עד זמן התחיה. וכח זה אין לו הפסד, כאשר אין כאן דבר יפסיד אליו, שהרי האדם נברא מכל האדמה. וכל כח בעולם הוא צריך אל נושא, לכך קולט אותו האדמה, שהוא היה בכח האדמה בבריאתו, ואחר מותו שם להיות שם בכח, עד זמן התחיה, ואז שב להיות בפועל. וזהו שאמרו שנברא מכל האדמה שתקלוט אותו בכל מקום, כי האדם הוא כללי – נברא מכל האדמה, מפני זה בכל מקום שמת אין לו העדר, כי אין הפסד לדבר שהוא כללי, וכל האדמה נושא שלו, והבן דברים אלו מאוד" (בראשית ב', ז).

המהר"ל מדגיש בדבריו כי האדם הוא כללי ולא חלקי, וראוי שיהיה נברא מכל האדמה כולה ולכן אין לו הפסד שאינו חלקי, וכך מורה שכלו שאינו דבר פרטי אלא כללי. בנוסף, לפני בריאת האדם מן האדמה הוא בכח, כשנברא הוא בפועל וכשהוא חוזר אל האדמה בקבורתו הוא שוב בכח עד זמן התחיה. ואין הפסד לדבר שהוא כללי.

במקום אחר, בהסברו לעובדה כי האדם נברא ממקום המזבח, ממקום כפרתו, הוא כותב כך:

"דע כי המזבח הוא באמצע מקום ישוב הארץ, ואותה האדמה היא בין הקצוות לגמרי, וכל דבר שהוא באמצע – הוא בשיווי, ואינו נוטה אל אחד הקצוות, והוא המובחר, ולכן הובחר המזבח והמקדש לעבוד שם שהוא מקום באמצע היישוב אינו נוטה אל הקצוות, והקצוות אינם טובים, ולפיכך אומר שהאדם נברא ממקום המזבח שהוא לגמרי באמצע העולם, ורוצה לומר שחומר האדם אינו כחומר שאר הנבראים, רק חומרו ממוצע מזוג בשווי לגמרי, אינו נוטה אל אחד מן הקצוות. וכן הפליגו חכמי הטבע להבדיל חומר האדם מחומר שאר בעלי חי מפני שהוא יותר ממוצע, וכל זה כדי שהיא לו כפרה, שאם יקרא לו חטא יהא נקל שיוסר החטא, כי החטא הוא בעבור שהוא נוטה אל אחד הקצוות, ואחר שהאדם נברא מן המצוע נקל הוא לשוב אל האמצע, למקום שנברא, והוסר ממנו החטא – שהיא הנטייה אל אחד מן הקצוות. משל מי שהוא בעצמו יפה וטהור, אם קבל זוהמא ושום דבר מגונה – בקל יוכל להתכבס, אבל אם היה דבר מזוהם בעצמו ומגונה, נכנס אז הזוהמה בו. וזהו שאמרו רז"ל (ב"ר יד, ח) כי ברא את האדם מן המזבח כדי שיהיה לו כפרה, פירוש הסרת הזוהמא. ודבר נפלא הוא מאד מאד איך גורם זה שבראו ממקום המזבח שיהיה לו כפרה, ועיין עוד" (שם).

הוא מבאר כי המזבח הוא אמצע היישוב ולכן הוא בשיווי, והדבר הנמצא באמצע הוא בשיווי. החטא קשור להליכה לקצוות והבריאה ממקום המזבח, מקום השיווי והמיצוע מאפשרת כפרה והסרת הזוהמא.

הבנת הרמב"ם את מרכזיותו של המזבח החיצון

הרמב"ם רואה ללא ספק במזבח את המקום המיוחד לעבודת האדם, שהיא תכליתו של המקדש כולו.

בהמשך לדברינו בשיעור שעבר, מעניינת מאוד העובדה כי הרמב"ם כלל אינו מתייחס לאבן השתיה כמקום בריאת העולם. בהתיחסו למקום הארון הוא אומר:

"אבן היתה בקודש הקודשים במערבו ועליה היה הארון מונח..."         (הל' בית הבחירה פ"ד הלכה א).

הרמב"ם אינו מזכיר את שמה של האבן, ואין הוא מתייחס לעובדה שממקום זה נברא העולם.

לעומת זאת, בנוגע למזבח החיצון אומר הרמב"ם:

"המזבח מקומו מכוון ביותר. ואין משנין אותו ממקומו לעולם. שנאמר זה מזבח לעולה לישראל. ובמקדש נעקד יצחק אבינו שנאמר ולך לך אל ארץ המוריה, ונאמר בדברי הימים ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי.

ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה, הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק. והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה. והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל. ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא. אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא.

מדות המזבח מכוונות הרבה, וצורתו ידועה איש מאיש. ומזבח שבנו בני הגולה כעין מזבח שעתיד להבנות עשוהו ואין להוסיף על מדתו ולא לגרוע ממנה"                         (שם פ"ב, הלכות א-ג).

כמה נקודות בולטות בדברי הרמב"ם ומחייבים הסבר:

ראשית, ניסוחו של הרמב"ם בנוגע למקום המזבח ומידותיו: 'המזבח מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם', וכן: 'מדות המזבח מכוונת הרבה וצורתו ידועה איש מאיש'. מדוע מקומו של המזבח כל כך מכוון? מדוע הרמב"ם מציין כי ישנו איסור מיוחד לשנות אותו ממקומו[2]?

כך גם בפירושו למסכת מידות כותב הרמב"ם:

"כי הדיוק במדות המזבח בתורה הוא חמור מאד וכך מקומו. אמר בדברי הימים כאשר נתיחד להם מקום המזבח 'ויאמר דוד זהו בית ה' אלוקינו וזה מזבח לעולה ישראל', ואמרו אמר ר' אלעזר ראה מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו. ואמרו שלשה נביאים עלו עמהן מן הגולה אחד שהעיד להן על המזבח, ואחד שהעיד להן על מקום המזבח, ואחד שהעיד להן שמקריבין אף על פי שאין בית. וענין אמרם על המזבח שהוא העיד על דיוק מדתו כמו שאבאר"  (פ"ה, משנה א).

הן הדיוק במידות המזבח, והן מקומו מדוייקים ביותר, ולכן הפסוקים מחדדים את הדיוק במידתו.

בהקשר זה, מעניינים דברי הרמב"ם על המשנה במסכת יומא:

"משניטל ארון אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתייה היתה נקראת..."             (יומא פ"ה, משנה ב).

כותב הרמב"ם:

"ופירוש השתיה - יסוד. ולפי האמת מקום העבודה הוא יסוד העולם, וכמו שהזכירו בתחילת אבות (א', ב)".

הרמב"ם חולק על המשנה, וכותב כי מקום העבודה הוא יסוד העולם, ולא אבן השתיה בקודש הקודשים[3]. את דבריו הוא סומך גם על דברי המשנה באבות האומרת "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" – 'על העבודה' = עבודת הקורבנות הנעשית על המזבח החיצון.

זו הסיבה מדוע המקום מכוון ביותר ואין משנין את מקומו לעולם, וזו הסיבה מדוע כל המאורעות המשמעותיים ביותר מבריאת האדם הראשון במקום המזבח, דרך קין, הבל, נח ואברהם התרחשו שם.

משמעות קביעה זו קשורה באופן מהותי לתפיסה העקרונית של הרמב"ם לגבי תכליתו של המקדש, כפי שהוא מגדיר אותה הן בספר המצוות והן בהלכות בית הבחירה:

"מצות עשה לעשות בית לה', מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלוש פעמים בשנה[4]"

                                                (הל' בית הבחירה פ"א, הלכה א).

ענין זה מסביר גם את התעלמותו הכמעט מוחלטת של הרמב"ם מענינו של הארון (פרט לפרק ד' הלכה א' בה מוזכר המקום המיועד לגניזתו), וכן את אי הזכרת אבן השתיה ומקום בריאת העולם, מפני שהעיקר הינה העבודה.

נקודה זו בולטת מאוד גם בסידור הלכות בית הבחירה במשנה תורה:

  • בפרק א' הלכה ו' מתאר הרמב"ם את כלי המקדש מבחוץ פנימה, ממזרח למערב: ראשית, בתיאור מזבח העולה, אח"כ הכיור וכנו, מזבח הקטורת מנורה ושולחן.
  • בהמשך, בפרק א, הלכות יב-יז, וכל פרק ב' הוא מפרט את הלכות המזבח.
  • פרק ג' מתאר את המנורה, השולחן ומזבח הקטורת.

דברים בכיוון זה ניתן גם לראות בדברי הגרי"ז במכתב בסוף חידושיו על הרמב"ם. כותב הרמב"ם:

"כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה' ולהקריב בהן קרבן, ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה נאמר 'ויאמר דויד זה הוא בית האלקים וזה מזבח לעולה לישראל', ואומר 'זאת מנוחתי עדי עד'"

                                                      (שם, הלכה ג).

כלומר הראיה לדעת הרמב"ם לקביעת מקום המקדש בירושלים בהר המוריה, הינה מן הפסוק בו דוד המלך מגלה את מקום המקדש בתום המגפה בגורן ארונה היבוסי.

מעניין כי בתחילת פרק ב' אומר הרמב"ם:

"המזבח מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם שנאמר וזה מזבח לעולה לישראל"      (הלכה א).

אותו הפסוק שהובא בפרק א' הלכה כהוכחה לבחירה הנצחית של הר המוריה, מובא גם ביחס לכך שמקום המזבח מכוון ביותר. אמנם, מובן שביחס למקדש כולו, החלק הקובע והעיקרי הוא תחילת הפסוק "זהו בית ה' האלוקים", ואילו לגבי קביעות מקום המזבח החלק השני "וזהו מזבח לעולה לישראל". שני חלקים אלו מתייחסים כמובן לשני החלקים העיקריים של הבית - לחלק של השראת שכינה ולחלק של עבודת ה' לבית ולמזבח.

לאור דברים אלו רוצה הגרי"ז לדייק, כי בחירת מקום המקדש ובחירת מקום המזבח מקורן באותו פסוק. שתי הבחירות הינו  חלק מדין אחד בו בחירת מקום המקדש כוללת בחירה מדוייקת של מקום המזבח.

ההתחלה במזבח

ייתכן, כי ניתן לקשר את דברינו לעיל, לעובדה שתחילת העבודה הינה דוקא במזבח. וכך אומר המדרש:

"'תעשה לי' - כל מקום שנאמר 'לי' הרי הוא קיים לעולם. גדולה עבודה שהרי לא פתח הכתוב אלא בה 'מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו'. וכן את מוצא באהל מועד שלא פתח לו אלא בעבודה תחילה שנאמר 'ויקרא לו משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. אדם כי יקריב מכם קרבן לה'' (ויקרא א', א-ב), וכן את מוצא בכניסתן לארץ שלא פתחו אלא בעבודה תחילה שנאמר 'אז יבנה יהושע מזבח' (יהושע ה', לא), וכן את מוצא בעלייתן מן הגולה שלא פתחו אלא בעבודה תחלה שנאמר 'ויכינו את המזבח על מכונותיו' (עזרא ג', ג), אף לעתיד לבוא אין פותחין אלא בעבודה תחלה שנאמר 'אבוא ביתך בעולות' (תהילים ס"ו, יג)"

                                                      (מדרש הגדול שמות כ', כא).

בשיעורנו לפני שנתיים, הרחבנו בראיות הסטוריות לכך שהמזבח נבנה תחילה, ואז אמרנו בדברי הסיכום כך:

יוצא מעיון זה, כי מעבר לעובדה שמתחילים בעבודה תחילה ולעתיד דוקא בבניין המזבח, גם בעקדה, גם בבית ראשון וגם בבית השני, העניין מתחיל בבניין מזבח תוך כדי הצבעה אלוקית על המקום.

ייתכן להציע כי אלו אולי הראיות המקראיות עליהן מבסס הרמב"ם את דבריו כי מקום המזבח מכוון ביותר ואין משנים את מקומו לעולם. לא במקרה הרמב"ם מצטט את הפסוק בדברי הימים בו דוד מגלה את המקום ואומר " זה הוא בית ה' האלוקים, וזה מזבח לעולה לישראל".

ראינו אם כן כי מעבר למקום היחסי של הארון והמזבח ביחס לכלל מבנה המשכן והמקדש, ישנה משמעות גדולה מאוד לזיקה בין שני כלים אלו לבין המקום הפיסי בו הם נמצאים בהר המוריה.

  • הארון קשור לאבן השתיה למקום בריאת העולם.
  • המזבח קשור למקום בריאת האדם, ולמקום בו מאדם הראשון, דרך קין והבל, נח ואברהם בעקדה, נבנה מזבח במקום מאוד מסויים. ובמקום בו נברא האדם שם יכולת כפרתו.

תפיסת העולם של הרמב"ם הינה שעיקר עיסוקנו הוא מה מוטל עלינו לעבוד את הקב"ה, ועל כן ישנו קשר מהותי בין מקום ייסוד העולם לבין מקום בריאת האדם הוא מקום העשייה האנושית ושם השתדלות ועבודת האדם.

ניסנו בשיעור זה להצביע על שני מוקדים המהווים במובנים רבים את מרכזי העולם, המזבח החיצון ואבן השתיה לפני הארון.

ייתכן, כפי שהצענו, לבסס את מרכזיותו של המזבח דוקא מהיותו עשוי מאדמה הקשורה למקום בריאת האדם ופוטנציאל התיקון והכפרה שבו, וגם מצד ההבנה כי יש קשר ישיר בין אדמת המזבח המתרוממת אל על לבן אדמת ארץ ישראל כולה מבחינת הכפרה המקבילה למזבח עצמו, וגם לאדמה כל העולם כולו משם נברא האדם.

הבאנו את המקורות על פיהם העולם נברא כולו מאבן השתיה וגם לגבי בריאת העולם ראינו דעות שונות בתנאים שהאם הבריאה היא מבפנים החוצה , מציון מאבן השתיה או הפוך מן הפריפרייה כלפי פנים.

בשיעור הבא נתבונן במשמעות מזבח אבנים.

*

**********************************************************

*

* * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ג

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * *

 

 

[1]   ובדומה לכך במדרש תנחומא: "ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם וירושלים באמצעיתה של ארץ ישראל ובית המקדש באמצע ירושלים וההיכל באמצע בית המקדש והארון באמצע ההיכל ואבן השתיה לפני הארון שממנה נשתת העולם" (קדושים י'). נקודת האמצע של העולם כולו הינה אבן השתיה לפני הארון ממנה נשתת העולם

[2]   בשיעורנו על מקום המזבח ומקום אבן השתיה לפני שנתיים עמדנו על מקורות הרמב"ם, בכל אופן מבחינתנו.

[3] מובן כי אין אפשרות שבפועל יחלוק הרמב"ם על משנה מפורשת. ייתכן להציע שתי אפשרויות:

     א. הרמב"ם אינו מזכיר את האבן בשם בו היתה נקראת (כך הציע לתרץ הרב צבי שלווה בשיחה בע"פ).

     ב. במלה 'יסוד', הרמב"ם אינו מתכוון להצביע על מקום פיסי אלא על ענין רוחני.

[4]   שלא כדעת הרמב"ן הרואה בתכלית הבית את עניין השראת השכינה ואת ההיועדות מבין שני הכרובים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)