שמחה ועצבות בעבודת ד' (3)

  • הרב אלעד גוטמן
בית המדרש הוירטואלי

 

עבודת ה'

שיעור שלושים ושנים - שמחה ועצבות בעבודת ד' (3)

בפעם הקודמת עסקנו בהתמודדות עם קשיים הנגרמים בעיקר מ"מילי דעלמא", כלומר כאלו הקשורים לענייני פרנסה, בריאות ומשפחה. הפעם נעסוק בקשיים ועצבות הקשורים ל"מילי דשמיא", כלומר הקשורים למצבנו הרוחני.

ראשית עלינו ליצור מילון מושגים – נתחיל בעצבות שלעומתה מוצבת המרירות.

"עצבות" נובעת בעיקר מתוך מחשבה על העבר. ממילא, שאלות כגון 'איך נפלתי?!', 'למה לא עשיתי?', ואמירות מעין "אילו רק הייתי עושה..." ודומיהן מעידות על עצבות. המרירות, לעומתה, פונה אל העתיד. ממילא, שאלות כגון "מה יהיה איתי?", "מתי כבר אשתנה?" וכדומה מאפיינים את המרירות. העצבות מחביאה בתוכה יאוש ואילו המרירות מחביאה בתוכה תקווה. חסידים נוהגים לומר שאחרי עצבות הולכים לשון, ואחרי מרירות הולכים לעבוד את הבורא. בשם ר' אהרון מקרלין מובא שהעצבות עצמה איננה עבירה, אך למה שהיא יכולה להביא את האדם, אף עבירה לא תביא אותו.

באופן מוחלט ניתן לומר על העצבות שאין לה מקום כלל. לא משנה מה אדם עשה ולהיכן הוא נפל, עליו לשכוח מיד ולהמשיך הלאה. בעיר אומן, שכידוע מאגדת טיפוסים מטיפוסים, מסתובבת אמירה לפיה "רצחת?! עוד מעט שקיעה - רוץ, טול ידיים ועמוד להתפלל מנחה". כמובן שמדובר באמירה מאד קיצונית, אבל חשוב מאד להבין אותה. עצבות איננה חרטה, היא מסוכנת מאד ומביאה ליאוש, יאוש המביא לשקיעה עמוקה עוד יותר בתוך הרע. כאשר אדם נופל לבור הוא צריך להתעסק במחשבה אחת בלבד: "איך יוצאים מפה?". האדם לא צריך לשמוע שום הטפת מוסר על כך שהוא לא זהיר. את העצבות תמיד צריך לסלק.

המרירות, לעומתה, היא דבר אחר לגמרי. באופן כללי, המרירות היא מצב יזום אליו האדם בוחר להיכנס וממילא הוא בעל הבית עליה, בניגוד לעצבות התוקפת את האדם (כך שכמובן הוא לא בעל הבית עליה). בשם אחד הצדיקים מספר הרב שטיינזלץ "פעם כשבאתי להתפלל התחלתי לדאוג על עוונותי; מי אני, הבזוי, השפל, החוטא. עד שעלה בדעתי: האם בשעה שאני אוכל באות אלי המחשבות הללו? ואז הבנתי שאין זה אלא פיתוי היצר".

היסוד שאין מקום לעצבות על חטאים, מלבד זמנים מיוחדים (נעסוק בכך בהמשך), הוא יסוד חשוב מאוד שצריך לחזור עליו שוב ושוב. חישבו כמה פעמים רציתם להתחיל ללמוד דף יומי ולא הצלחתם, מן הסתם לא מעט פעמים. וכמה פעמים חשבתם על כך שאילו רק הייתי מתחיל מתי שרציתי להתחיל ללמוד, אבל חשבתי שזה לא שייך כי כבר נמצאים באמצע סדר/מסכת/פרק. במילים אחרות המחשבה על העבר הלא מוצלח מונע מהעתיד להצליח. ולכן חשוב לשכוח, להתעלם. ישנו כח כזה בנפש שנקרא שכחה, בדרך כלל הוא שלילי - אבל בהקשר שלנו יש לו מטרה, והיא שכחת עוונות.

בוודאי כאן הקורא רוצה לשאול: "מה יהיה עם העוונות? מתי נתקן אותם?". אל דאגה, עוד נגיע אליהם "בזמן ובמקום שיראה לנו נכון".

ר' אלעד גוטמן