שמחת מצווה וגמר מצווה

בפרק האחרון של נתיב התורה עוסק המהר"ל במספר ביטויים בחז"ל הנוגעים לחשיבות גמר פעולת המצווה. הוא פותח בדברי הגמרא בשבת ל ע"ב העוסקת בקיום המצווה מתוך שמחה. שלימות פנימית מולידה שמחה ומי שמקיים מצוות משלים את עצמו ומתאפשר לו להגיע לדביקות בה' על ידי זיכוך הגוף החומרי על מנת להגיע למדרגה השכלית רוחנית. שלימות זו היא שמולידה שמחה ולא ח"ו עצב וחיסרון וראוי שמי שמקיים מצוות יעשה זאת מתוך תודעה שכזו וזה יוליד בליבו שמחה עצומה וזכות והכשר להשראת שכינה ולמפגש עם הקב"ה מקור השלימות. תודעה זו גם משליכה על הערך המשמעותי שבגמר המצווה. אין אדם זה מניח את קיום המצווה ללא השלמה אלא חפץ לסיימה בעצמו בהקדם האפשרי. המהר"ל קובע כי מי שאינו מביא את המצווה לידי גמר הרי הוא כפורש מן המצווה שכן הוא נמצא בעמדה של התקרבות לה' ועשיית רצונו ולפתע הוא נגרר לדברים אחרים גשמיים ונמנע מלהמשיך את מעשה המצווה. דבר זה מורה כי בעצם תודעת קיום המצווה שלו לוקה בחסר ואין היא נובעת מזיקה פנימית עמוקה למילוי רצון ה'.

כך גם הוא עומד על דברי הגמרא בסוטה יז ע"ב העוסקת בערך מי שמשלים המצווה ובגנות מי שפורש ממנה:

קשו קראי אהדדי, כתיב: ויקח משה את עצמות יוסף עמו, וכתיב: ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל וגו'! א"ר חמא בר' חנינא: כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו, מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאילו עשאו. רבי אלעזר אומר: אף מורידין אותו מגדולתו.

מן הגמרא עולה כי מי שמשלים את המצווה מעיד על תודעת קיום גבוהה ועל אדם בעל מעלה רוחנית. לעומת זאת, מי שפורש מגמר קיום המצווה יש בכך ירידה ממדרגתו שהחל לקנות וחוסר השלמה לעצמו. בכך משול הוא למי שקובר את אשתו ובניו שכן הם מהוים את השלמת הבנין שלו ונמצא שהוא חסר.

המהר"ל מסייג את דבריו בענין זה וקובע כי אין הכרח שהאדם יסיים את המצווה בכוחות עצמו ממש אלא שידאג להביא להשלמתה ולהיות שותף במעשה המצווה גם אם אדם אחר הוא שישלים אותה. כך הוא מנמק מדוע עבודת הקרבנות לא נעשית מתחילה ועד סוף על ידי כהן אחד אלא מתחלקת בין מספר כהנים. במצב ההוא אע"פ שהכהן רוצה להשלים את המצווה הרי לא מניחים לו כי אחרים מעונינים להיות שותפים גם במצווה. או אז קובע המהר"ל מותר לוותר ולשתף אנשים אחרים במצווה. בכך אדם מעיד כי הוא עושה את המצווה מתוך אהבה לה' וחפץ לזכות עוד אנשים להתקרב ולהתרומם אל ה'.