דילוג לתוכן העיקרי

שמש הוי־ה ושם א־לוהים

 

עיון ב'נפש החיים'

שמש הוי"ה ומגן אלוקים

כאמור בשלהי העיון הקודם ר' חיים מסכם באחדות הבחינות בפסוק: "כי הוי"ה הוא האלוקים' (דברים ד, לט) כי שתי ההשגות הן ההשגה הנקראת בשם אלוקים בבחינת סובב כל עלמין מצידנו, והן בחינת הוי"ה ממלא כל עלמין הינן אחד. כלומר אין המציאות הנפרדת של הברואים מהווה חציצה או סתירה לאחדותו הפשוט של ה' יתברך. מעניין כי בשני שמות אלו עוסק גם ר' שניאור זלמן מלאדי בשער היחוד והאמונה (פרקים ד-ו) ומבאר את היחס בינהם ואת הצורך ההכרחי בשתי צורות ההופעה הללו של השכינה במציאות. לצורך העניין הוא מצטט פסוק אחר ממה שהביא נפש החיים מספר תהלים פד, יב "כי שמש ומגן ה' אלהים". כבר בבחירת הפסוק הזה מבאר בעל התניא כי שתי ההנהגות נדרשות שכן כמו שהשמש מאירה כך מאיר לנו הקב"ה בשם הוי"ה שלו וכמו המגן השומר ומבטיח כך מגן עלינו הקב"ה בשם אלוקים שלו.

הנבראים כולם יונקים את כוחם וחיותם בכל עת משם הוי"ה המחיה ומהווה את הנבראים. מידה זו היא שבחו וגדולתו של הקב"ה שכן אין ביכולת שום נברא לברוא יש מאין ולהחיותו. היא למעלה מהשגת הנבראים ומשכלם המצומצם בתוך המושגים של העולם הזה המוגבל בחומר. התגשמות השפע האלוקי במציאות באה לידי ביטוי בנבראים וזהו סוד הצימצום שהקב"ה מצמצם את החיות והרוחניות שנשפעת ממנו בתוך היצורים עצמם באופן שימנע מהם להתבטל לחיות האלוקית. באופן זה חשים הם וגם זולתם כי מדובר במציאות נפרדת עצמאית שחיה ופועלת בכוחות עצמה. כך מבאר בעל התניא את דברי המדרש בבראשית רבה (יב, טו) כי תחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין ושיתף עימה מידת הרחמים. כלומר, תחילה רצה ה' לברוא את העולם בשם אלוקים של הצימצום כדי שהנבראים יחושו את עצמם כמציאות שכן רק אז שייכת עבודת ה', אולם זה היה קשה שכן חיות הקדושה היתה מכוסה מדי בעולם ולכן שיתף מידת הרחמים שתתגלה הקדושה על ידי ניסים או הצדיקים.

בעל התניא מסכם כי גם שם אלוקים וגם שם הוי"ה הם אחד ממש כיון שגם שם אלוקים שמצמצם הוא חסד כדי שהברואים יחושו את מציאותם בדומה לנרתיק שמצויה בו השמש. אך באמת הם אין ואפס לעומת הקב"ה והכל הוא רק צימצום עבור התחתונים ואילו כלפי הקב"ה הכל אחד.

הרב משה כהן

 

 

 

 

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)