שנאו בלשון חכמים - על הכרעת ההלכה שבמשנה

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

חולין דף פ"ה, "שנאו בלשון חכמים" - על הכרעת ההלכה שבמשנה

בעיונים למסכת מנחות (דף י"ח), עסקנו בשאלת תפקידו של רבי יהודה הנשיא בעריכת המשנה. שאלה זו מתפרטת לנושאים שונים, ובאותו העיון עסקנו בשאלה האם רבי חיבר את המשניות בעצמו, או שמא העתיק משניות קדומות. שאלה נוספת שרבים מן החוקרים החדשים והישנים עסקו בה היא האם לרבי יהודה הנשיא היתה מטרה להכריע הכרעות הלכתיות במשנה. י.נ. אפשטיין, מגדולי החוקרים בדור הקודם, טען בתוקף שאמנם כך: רבי אכן ערך ותיקן את המשניות שהיו לפניו, בין היתר במטרה לפסוק הלכה.

אחת ההוכחות המרכזיות לדבריו של אפשטיין מצויה בסוגיתנו. המשנה בדף פ"ה עוסקת בשחיטה שאינה ראויה לאכילה. כבר בפרק הקודם (לעיל פ"א עמוד ב') הזכירה המשנה שנחלקו בכך תנאים: לדעת ר' מאיר, שחיטה שאינה ראויה היא שחיטה לכל דבר, ולכן, למשל, השוחט בהמה בשחיטה שאינה ראויה אינו רשאי לשחוט את בנה באותו יום. לעומת ר' מאיר, סבור ר' שמעון ששחיטה שאינה ראויה איננה שחיטה. דבריו של ר' שמעון נוגעים לאיסור אותו ואת בנו, וכמו כן למצות כיסוי הדם, הנידונה בסוגייתינו, ולגביה קובע ר' שמעון כי שחיטה שאינה ראויה פטורה מכיסוי הדם.

הגמרא עומדת על הבדל מרכזי בין ניסוח הדברים בפרקנו ובין ניסוח הדברים בפרק הקודם:

"אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן: ראה רבי דבריו של ר' מאיר באותו ואת בנו - ושנאו בלשון חכמים, ודרבי שמעון בכסוי הדם - ושנאו בלשון חכמים".

רבי חייא קובע קביעה נחרצת: רבינו הקדוש לא הסתפק בעריכת המשנה, אלא ביקש להשתמש בעריכה כמכשיר לפסיקת ההלכה. משום כך, ייחס רבי את התואר "חכמים" לחכם שאחז בדעה שנראתה לו נכונה להלכה ולמעשה. סמכותו של רבי באה לידי ביטוי בכך שהוא רשאי לערוך "פלגינן" במסגרת אותה הדעה עצמה. לאמור - אף שר' מאיר ור' שמעון עקביים בשיטותיהם, רבי בחר את העמדה הנראית לו נכונה, בהתאם לנושא הנידון.

הרמב"ן העלה שאלה מעניינת בעקבות הכרעתו של רבי. ר' מאיר ור' שמעון עקביים בשיטותיהם, ומיישמים אותן בכל הקשר הלכתי הנוגע לשחיטה. רבי עורך הבחנה בין איסור אותו ואת בנו, שלגביו שחיטה שאינה ראויה היא שחיטה, ובין מצות כיסוי הדם, שלגביה יש צורך דווקא בשחיטה ראויה. מה יסבור רבי לגבי שחיטה בתחומים אחרים? כך, למשל, מה דין גנב ששחט שחיטה שאינה ראויה, האם דינו כטובח החייב בתשלומי "ארבעה וחמישה", או שמא שחיטה שאינה ראויה אינה שחיטה? הרמב"ן משיב:

"ומסתברא לרבי כולהו שמה שחיטה דגמרינן מאותו ואת בנו דכתיב ביה לשון שחיטה, וכסוי הדם לאו מלשון שחיטה אתי דהא שפיכה הוא דכתיב ביה ומאשר יאכל אתיא".

כלומר, הכרעתו של רבי הינה הכרעה ייחודית למצות כיסוי הדם. לדעת הרמב"ן, מצוה זו קשורה באופן מהותי למגמת האכילה. אכילת בשר מן החי איננה עניין פשוט. התורה דורשת לכסות את דם הנפש, כדי לחפות, כביכול, על הפגיעה בנפש הבהמה (ראה בספר החינוך, מצוה קפ"ז). דרישה כזו לכיסוי ולחיפוי קיימת, כמובן, דווקא בשחיטה במגמת אכילה, וכדעת ר' שמעון.

למדנו, אם כן, מדברי הרמב"ן שרבי פסק הלכה כרבי מאיר, אלא שמחמת ייחודה של מצות כיסוי הדם, הביא לגביה דווקא את דברי ר' שמעון בלשון חכמים.

הרב אביהוד שורץ