שניים שהגביהו מציאה

  • הרב יאיר קאהן

מקורות

  1. ח. "אמר רמי בר חמא... אני אקני"
  2. י. "רב נחמן ור' חסדא... זכי לי"
  3. חידושים המיוחסים לריטב"א, ד"ה 'אמר רמי בר חמא'; חידושי הר"ן, ד"ה 'אלא לאו'.
  4. רשב"א, ד"ה 'הא דאמר'; תוספות הרא"ש, ד"ה 'תעשה' (מופיע בשיטה מקובצת).

שאלות מנחות

  1. הסבר את מחלוקת רש"י ותוספות לגבי משמעות "שותפין שגנבו"
  2. מהו ההבדל בין הסוגיה שלנו לבין הסוגיה בדף י', לפי הדעה המצוטטת בחידושים המיוחסים לריטב"א? האם רש"י מסכים עם עמדה זו?
  3. הסבר את המחלוקת בין הראב"ד לבין הרא"ש.

 

דף ח.

 

1. שותפים שגנבו

משמע מהמשנה שכאשר שניים הגביהו מציאה בו זמנית, המציאה שייכת לשניהם. רמי בר חמא ביקש להוכיח מזה, שאחד יכול להגביה מציאה עבור זולתו.

"אמר רמי בר חמא זאת אומרת המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דאי סלקא דעתך לא קנה חבירו תיעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע וזו כמי שמונחת על גבי קרקע ולא יקנה לא זה ולא זה אלא לאו שמע מינה המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו" (ח.)

 רבא הציע הסבר אחר לדין המשנה, ועל ידי כך דחה את הוכחת רמי בר חמא.

אמר רבא לעולם אימא לך המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו והכא היינו טעמא מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה".

רבא הביא ראייה לשיטתו, שאומרים מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, מדין שותפים שגנבו:

"תדע שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב פטור ושותפין שגנבו חייבין מאי טעמא לאו משום דאמרינן מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה שמע מינה".                                    (ח.)

ופירש רש"י:

"ואילו שותפין שגנבו והאחד הוציאה מרשות בעלים לדעתו ולדעת חבירו".          (ד"ה 'ואילו שותפין שגנבו')

רוב הראשונים דחו את שיטת רש"י, מאחר ואי אפשר לחייב את השותף שלא עשה מעשה גנבה בעצמו משום מעשה הגנבה של שותפו. למה זה דומה, למשלח שאי אפשר לחייבו על מעשה הגנבה של השליח – שהרי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים. לכן, הם פירשו "שותפים שגנבו" כמקרה ששני הגנבים הגביהו את הגנבה ביחד, שהוא מקביל למקרה הנידון בסוגייתנו.

על מנת להסביר את שיטת רש"י, אפשר להבחין בין שליחות ושותפות. כלומר, דין "אין שליח לדבר עברה" נאמר רק בשליחות, כאשר אחד פועל עבור זולתו. אבל בשותפות, שני השותפים מצטרפים ולכן פועלים ביחד. ממילא לא שייך בה דין "אין שליח לדבר עבירה". נסתפק בהערה שהסבר זה תלוי בהבנה מסוימת לגבי מוסד השותפות. כמו כן, יש לבאר כיצד נוצר השותפות בין שני הגנבים.

על כל פנים, לפי רש"י, טענת רבא היא שכאשר שניים הגביהו מציאה ביחד, וכל אחד זקוק לחברו על מנת לקנות, אפשר לראות אותם כשותפים שהגביהו ביחד. ממילא, אי אפשר להוכיח מזה שאחד יכול להגביה מציאה עבור חברו מדין זכין לאדם שלא בפניו.

אך עדיין יש לתמוה על פירוש רש"י: מדוע לא פירש את הסוגיה כפשוטה? הרי כל הסוגיה עוסקת בשניים שהגביהו ביחד, ומסתבר שהוא הדין בשותפים שגנבו. מדוע, אם כן, רש"י שינה מפירוש פשוט זה?

 

2. זאת אומרת המגביה מציאה לחברו קנה חברו

לפני שננסה להסביר את פירוש רש"י בשותפים שגנבו, יש לחזור ולדון בדברי רמי בר חמא שדייק ממשנתנו שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. דבריו באים על רקע הסוגיה בדף י., בה נחלקו האמוראים אם מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. לפי הגמרא שם, מאן דאמר שהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, משווה מגביה מציאה לחבירו לתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, שאינו קונה.[1] עם זאת, ההשוואה בין שתי הסוגיות טעונה הסבר, שכן הסוגיה שם עוסקת באחד שמגביה מציאה עבור חבירו, ואילו סוגייתנו דנה בשניים שהגביהו מציאה ביחד, כאשר כל אחד הגביה עבור עצמו.

מכל מקום, לפי רמי בר חמא, בלי החידוש שמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, שניהם אינם יכולים לקנות, משום שכל אחד הגביה רק חצי טלית והחצי השני נחשב כאילו הוא מונח על גבי קרקע. גם רבא, שדוחה את דיוקו של רמי בר חמא, מסכים עם טענה זו במישור העקרוני, אולם לדבריו אפשר לפטור את בעיית "מונח על גבי קרקע", על ידי מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, בלי להזדקק לדין מגביה מציאה לחבירו.

ואכן, רש"י מאחד את שתי הסוגיות, ופירש את דברי רבא "לעולם אימא לך לא קנה חבירו" בזו הלשון: "וטעמא אמר לקמן דהוי תופס לבעל חוב במקום וכו'". כמו כן, את דעת רמי בר חמא, האומר שמשנתנו סוברת שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, מסביר רש"י שמדובר במקרה שכל אחד הגביה על דעת שיקנה בה חבירו חצי, כמו הסוגיה לקמן. אולם בחידושים המיוחסים לריטב"א יש הבחנה בין המקרה בסוגייתנו לבין המגביה מציאה לחבירו, וז"ל:

"דכיון שהוא הגביהה כדי לקנותה הגבהתו מהני אף לגבי חברו ואע"פ שאינו מתכוין להגביה לחברו כמגביה מציאה לחברו אלא לעצמו, אנן לא אמרי' שיהא זו כזו, דודאי לא דמי דמגביה מציאה לחברו מתכוון לזכות להגביה לחברו וזה אינו".         (ד"ה 'אמר')

לפי שיטה זו, הסוגיה בדף י. אמנם עוסקת באחד המתכוון להגביה מציאה עבור חבירו, ולכן הוא צריך לכוון לזכות עבורו. לעומת זאת, בסוגייתנו, העוסקת במקרה בו שניהם הגביהו, די לנו אם כל אחד מתכוון להגביה עבור עצמו. כעין דבריו מצאנו בחידושי הר"ן (ד"ה 'אלא לאו'), הטוען שלפי רבא ששני המגביהים קונים מדין מיגו דזכי לנפשיה, היינו אפילו כאשר כל אחד הגביה עבור עצמו, ולא עבור חבירו. הרי שישנם ראשונים שהבחינו בין סוגייתנו לבין הסוגיה בדף י, אך הבחנה זו צריכה ביאור. לשם כך, נעסוק בקיצור במחלוקת הראשונים בנוגע לבעיית "כמונחת על גבי קרקע" המוזכרת בסוגיתנו.

 

3. כמונחת על גבי קרקע

נחלקו הרשב"א והראב"ד בפירוש "מונחת על גבי קרקע":

"פירש הראב"ד ז"ל דוקא שלא הגביה אותה כדי שתעקר מן הקרקע, אבל אם הגביהו אותה כדי שתעקר מן הקרקע – קנו שניהם מחמת עצמן, לפי שאינה כמונחת על גבי קרקע וכל אחד קונה בהגבהתו. ואינו מחוור בעיני ... דכיון דמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו, יד חברו כקרקע דמי לגבי דידיה". (רשב"א ד"ה 'הא דאמר')

לפי הראב"ד, "נעשתה הטלית כמונחת על גבי קרקע", נאמר רק אם הטלית מספיק ארוכה כך שבלי השני האוחז בה, היא הייתה מגיעה לקרקע ממש. הרשב"א חולק עליו, וסובר שאם המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, עצם האחיזה של השני נחשבת כאילו הטלית מונחת על הקרקע. ועיין בתוספות הרא"ש שהוסיף, שתפיסת חבירו כמונחת על גבי קרקע משום שחבירו רוצה לקנות:

"והדין נותן דתפיסת כל אחד מבטל קנין חברו כיון דאין תפיסת חברו מועלת לו כלום ולא אמרינן חזינן ליה לענין קניית חצי של חברו כאלו הניחה זה ליפול והרי היא מוגבהת מן הקרקע דאדרבה הרי הוא רוצה לקנות חציו בתפיסתו ותפיסתו לגבי חברו כמונחת על גבי קרקע".                              (ד"ה 'תעשה')

לפי הראב"ד, מדובר במקרה ששניים הגביהו טלית, אבל אף אחד מהם לא הגביה מספיק כדי לנתקה מעל הקרקע. לשיטתו, נראה שהחיסרון הוא במעשה הקניין, כלומר אף אחד מהם לא ביצע מעשה הגבהה שלם בפני עצמו, ולולא השני שהגביה את חצי הטלית, אין כאן מעשה הגבהה כלל. אבל, אם נאמר שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, אז אפשר לראות את שני המגביהים כמשתלבים למעשה הגבהה אחד, היכול לנתק את הטלית מעל הקרקע. הרשב"א חולק על הראב"ד, משום שלדעתו אפילו אם אחד הגביה מספיק כדי לנתק הטלית מעל הקרקע, הטלית עדיין נחשבת כמונחת על הקרקע, מאחר והיא נמצאת ביד חבירו. יתכן שגם לפי הרשב"א, החסרון של "מונחת על גבי קרקע" הוא חסרון במעשה ההגבהה, אלא שהרשב"א חולק על הראב"ד לגבי הגדרת מעשה הגבהה: לפי הראב"ד, מספיק להרים את החפץ מעל הקרקע, ותפיסתו על ידי אחר אינה מהווה חסרון במעשה ההגבהה – ועל כך חולק הרשב"א, אולי משום שהוא סובר שמעשה הגבהה אינו רק מעשה של ניתוק מהקרקע, כי אם מעשה המראה על הכנסת החפץ לרשות הזוכה. לכן, כל עוד החפץ נמצא ביד חבירו, הזוכה לא הגביהו כלל, והחפץ כאילו מונח עדיין על גבי הקרקע.

לדעת הרשב"א, אחיזת הזולת מעכבת הגבהה ללא קשר לכוונות האחר. עם זאת, מדוייק בדברי הרא"ש שתפיסת חבירו שווה למצב של "מונחת על גבי קרקע", רק משום שחבירו רוצה לקנות. ייתכן שלדעתו, רק אחיזת הזולת על מנת לקנות מבטלת מעשה ההגבה של הראשון. לחילופין, אפשר לטעון שלדעת הרא"ש הפגם אינו במעשה הגבהה, כי אם חיסרון בחלות הקניין. מצד מעשה ההגבהה, כל אחד עשה מעשה הגבהה שלם. אף על פי כן, אם לא נאמר שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, מעשה ההגבהה לא יוכל להוביל לחלות קניין, מאחר והטלית מוגבהת על ידי אדם נוסף, שרוצה גם הוא לקנות. שתי הגבהות אלו יוצרות סתירה במישור של חלות הקניין, המונעת מהקניין לחול. לפי הסבר זה, אין הטלית "כמונחת על גבי הקרקע" ממש, אלא כעין מונחת על גבי הקרקע. כלומר, אין שום חלות קניין מאחר וכל אחד יכול לקנות רק עבור עצמו.

יש לציין, שגם במקרה הרגיל של מגביה מציאה לחבירו (דף י.) כאשר אחד מגביה עבור חבירו, אין החסרון במעשה ההגבהה, אלא בחלות הקנין – שהרי מצד ההגבהה עצמה, המגביה עושה מעשה קניין גמור, ואילו היה מגביה עבור עצמו, הוא היה קונה. אלא שמאחר והכוונה בזמן ההגבהה היא לקנות עבור אחר, אין הגבהה זו גורמת לחלות (לפחות כלפי האחר). ומכאן תנא דמסייע לשיטת הרא"ש, שגם הדיון בסוגייתנו סובב סביב חלות הקניין, ולא סביב עצם מעשה ההגבהה. על כורחנו, יש לומר שלפי הראב"ד, שונה הגמרא בדף י מסוגייתנו: בדף י, הגמרא עוסקת באחד העושה מעשה קניין גמור עבור חבירו, ושאלת הגמרא היא בנוגע לחלות הקניין. לעומתה, סוגייתנו דנה בשניים שהגביהו מציאה ביחד, כאשר כל אחד מתכוון לקנות רק חצי. גמרא זו עוסקת רק בשאלת מעשה הקניין של כל אחד מהמגביהים, אבל בנוגע לחלות הקניין אין שום פגם, מאחר ולגבי חלות הקניין אין אחד קונה עבור אחר, אלא כל אחד קונה חצי עבור עצמו.

לאור הנ"ל, אפשר להסביר את מה שהקשינו על השיטה המובאת בחידושים המיוחסים לריטב"א. ראינו שלפי שיטה זו, כאשר שניים מגביהים מציאה, כל אחד מן המגביהים אינו צריך להתכוון להגביה עבור המגביה האחר – אף על פי שבדף י כאשר אחד מגביה לגמרי עבור חבירו, עליו להתכוון לכך – והקשינו: מדוע שתהיה הבחנה בין שתי הסוגיות? אמנם, מאחר שראינו שלפי הראב"ד החסרון בשניים מגביהים הוא חסרון במעשה הקניין בלבד, ניתן להבין שדין מגביה מציאה לא בא אלא כדי להתגבר על בעיה זו, אך אין שום פגם בחלות הקניין, כפי שביארנו. כדי להתגבר על הבעיה במעשה הקניין, צריך רק לייחס את מעשה הקניין של השני ולצרפו למעשה הראשון, שהרי על ידי שניהם יש מעשה הגבהה שלם – אך לפי שיטה זו, לשם ייחוס מעשה הקניין אין צורך בכוונה. לעומת זאת, הגמרא בדף י, העוסקת בחלות הקניין – כלומר בעובדה שמעשה קניין של האחד יחול כלפי האחר – ברור שצריך כוונה מצדו של המגביה.

רש"י, שחולק על שיטה זו, סובר שגם כאשר שניים מגביהים מציאה ביחד, החיסרון הוא מצד חלות הקניין כמו הסוגיה בדף י. לכן, רש"י איחד את שתי הסוגיות וטען שגם בשניים שהגביהו, כל אחד צריך לכוון לזכות עבור השני.

נמצא, שלדעת רש"י, עיקר הדיון הוא לגבי אחד המגביה עבור חברו. רמי בר חמא ביקש להוכיח מדין שניים שהגביהו מציאה ביחד, ששניהם קונים משום שכל אחד הגביה גם עבור השני, שאחד המגביה מציאה לשם חברו – חברו קונה. רבא דחה ראייה זו, הוא טען שמי שסובר המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו, היינו משום שאין לו זכות לפעול עבור חברו, כאשר זה בא על חשבון אחרים. לכן אין זה שייך כאשר שניים מגביהים מציאה ביחד, וכל אחד לחוד אינו יכול לקנות. הרי במצב כזה כל אחד מגביה עבור חברו, לא כדי שחברו יקנה, אלא כדי שהוא עצמו יקנה. למה זה דומה, לשני שותפים, שכל שותף פועל עבור זולתו בשביל החלק שיש לו בשותפות.    

לפי מה שנתבאר, קל להבין פירושו של רש"י בסוגיית שותפים שגנבו. לפי הסוברים שסוגייתנו שונה מהסוגיה בדף י, ובשניים שהגביהו החיסרון הוא רק במעשה הקניין, אך אין שום פגם בחלות כשלעצמה, מובן שעלינו לפרש גם את המקרה של שותפים שגנבו באופן שיש בו חסרון במעשה הגנבה. על כורחנו, אם כן, אנו עוסקים בשני גנבים שהגביהו גנבה ביחד. לעומת זאת, לפי שיטת רש"י, המאחד את שתי הסוגיות, החיסרון בסוגייתנו הוא מצד חלות הקניין. רבא הביא את המקרה של שותפים שגנבו על מנת להוכיח שיש הבדל בין אחד הפועל עבור חברו לבין שותף הפועל עבור חלקו בשותפות. כאשר אחד גונב עבור חברו, רק הגונב בפועל חייב, שהרי אין שליח לדבר עבירה. אך בשותפים שגנבו, כאשר אחד גונב עבור השותפות, שניהם חייבים, משום שאין הגונב פועל עבור חברו, אלא עבור חלקו בשותפות. (הסבר זה מתאים להבנה אחת בדין "אין שליח לדבר עבירה", אך אין כאן מקומו). ואולי הוכחה זו שייכת דווקא למקרה שאחד גונב עבור השותפות, שאילו שניהם השתתפו ביחד במעשה הגנבה, ייתכן ולא שייך דין אין שליח לדבר עבירה.

 

מקורות לשיעור הבא

  1. ח: "שנים שהיו מושכין... ואיכא דאמרי הנהגה בגמל", רש"י ותוספות; רמב"ם הלכות אבידה י"ז, ה; ספר המקח וממכר שער י"ג, "ולעולם משיכת הבהמה... הכי הוא דרכן לרכוב"; רשב"א ט: ד"ה 'בעי ר' אלעזר'.
  2. רש"י ח. ד"ה 'דרכב קני'; ח: תוס' ד"ה 'רכוב עדיף'; מאירי ד"ה 'אמר המאירי' וד"ה 'זהו', שטמ"ק ח: בשם ריב"ש, רמב"ם הלכות אבידה י"ז, הלכות ו-ז. הלכות מכירה ב', הלכה ו והלכה י.

 

 

[1]   בהסבר דין תופס לבעל חוב, נחלקו המפרשים ולא נעסוק בו כעת.