שני עדים בדיני ממונות ובדיני נפשות | 1

שני עדים בדיני ממונות ובדיני נפשות

התורה קבעה שבית דין אינו יכול לפסוק על-פי עד אחד: "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא, על פי שני עדים או על פי שלֹשה עדים יקום דבר" (דברים י"ט, טו). קביעה זו מעוררת שאלה לגבי מעמדו של עד אחד: אם עד אחד הוא נאמן - מדוע לא ניתן לפסוק על פיו; ואם הוא אינו נאמן - כיצד הוא נאמן כאשר מצטרף אליו עד אחד נוסף?

ניתן להציע שתי גישות שונות בהתמודדות עם שאלה זו:

1. עד אחד אמנם נאמן באופן בסיסי, אלא שהתורה גזרה שאין לפסוק על פי יחיד, מחשש שמא הוא אומר דברים שהוא אינו יודע בבירור, משום שהוא מדמה שכך היה (כך סובר נתיבות המשפט, סימן ל"א סק"א).

2. עד בודד אינו נאמן כלל. כאשר שני אנשים מעידים יחדיו, נוצר מושג חדש של 'כת' - קבוצת אנשים שמציגה הסתכלות קבוצתית על אירוע, וזו היא העדות שאותה מקבלת התורה.

מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א הציע שיש לחלק בהקשר זה בין עדות בדיני ממונות לבין עדות בדיני נפשות. בדיני ממונות - עדות של עד אחד מחייבת שבועה, ואם נראה חיוב זה כחיוב ממוני - הרי שבאופן בסיסי יש לעד אחד נאמנות בדיני ממונות. בדיני נפשות, לעומת זאת, אין לעד אחד כל מעמד, ועל כורחנו יש לומר שנאמנותה של הכת נובעת מהיותה 'כת', ואינה מורכבת מנאמנות היחידים המרכיבים אותה.

הבחנה זו באה לידי ביטוי במספר מקומות, אך בהקשר זה נסתפק במרכזי שבהם. בברייתא בסנהדרין ל ע"א חולקים ר' נתן ורבנן אם שני העדים צריכים להעיד יחדיו. רבנן סוברים שכן, ומנמקים: "עד אחד, כי אתי - לשבועה אתי, לממונא לא אתי". כלומר, לעד אחד אין נאמנות בדיני ממונות, ועל כן יש צורך שהכת תעיד ביחד, שאם לא כן - העדות תהיה צירוף של שני גורמים שאף אחד מהם אינו נאמן. אנו פוסקים כר' נתן שחולק, ומתיר לכל עד להעיד לחוד, אך הרמב"ם קבע שבדיני נפשות העדים אמנם צריכים להעיד יחדיו. כנראה שסברת חכמים נדחתה לגבי דיני ממונות, ששם נאמנות הכת היא בעצם צירוף נאמנויות של שני עדים בודדים, אך בדיני נפשות - הנאמנות היא של שני עדים בתור 'כת'.