שעבוד נכסים

  • הרב ברוך וינטרוב
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

בבא בתרא דף קעה – שעבוד נכסים

בשלהי מסכת בבא בתרא מופיעה אחת הסוגיות היסודיות בדיני ממונות: תוקפו של שעבוד נכסים. סוגייתנו (קעה ע"ב) מביאה מחלוקת אמוראים אם שעבוד נכסים דאורייתא או דרבנן. אלא שהגמרא אינה מפרשת מה טיבו של שעבוד זה, וכפי הנראה נחלקו בכך הראשונים.

רשב"ם (ד"ה שעבודא דאורייתא, בעל חוב דיניה בזיבורית) כותב כי מאן דאמר שעבודא דאורייתא לומד זאת מן הפסוק "והאיש אשר אתה נֹשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" (דברים כ"ד, יא). פסוק זה עוסק בגביית משכון, וממנו לומדת הגמרא (בבא קמא ח ע"א) כי בעל חוב גובה מזיבורית (=קרקע גרועה).

התוספות (ד"ה דבר תורה) תמהו על פירוש רשב"ם. לתוספות היה ברור כי הגמרא מעולם לא הסתפקה שהמַלווה יכול להיפרע מנכסים המצויים ברשות הלווה (המכונים גם 'נכסים בני חורין'); שהרי לא עלתה על דעת אדם מעולם שאם אין ללווה כסף מזומן לפרוע את חובו, ייפטר מתשלום. לדעת התוספות, השאלה נשאלה על גביית נכסים שמכר הלווה, שהם המכונים 'נכסים משועבדים'.

מסתבר שגם רשב"ם לא חשב שמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא סבור כי מן התורה לא ניתן לגבות מנכסי הלווה עצמו. נראה שכוונתו כי המחלוקת סובבת על טיבו של כוח הגבייה הזה: האם הוא מעוגן כזכות של המַלווה בנכסים – זכות הקרויה שעבוד (והיא גם הזכות המאפשרת לגבות מן הלקוחות, מכיוון שהיא קודמת לקניינם); או שמא הוא נובע אך ורק מחיובו של הלווה, ללא כל שעבוד בנכסיו. (וראה עיוננו אתמול.)

כללו של דבר: לדעת רשב"ם, משעת ההלוואה יש למַלווה זכות קניינית בנכסי הלווה בעודם ברשותו, וזכות זו היא שמאפשרת את הגבייה מן הלקוחות. לעומת זאת, מדברי התוספות נראה כי הבינו שכוח הגבייה של הלווה מן הלקוחות אינו תלוי בזכות כלשהי שהייתה קנויה לו עוד קודם קניין הלקוחות. אם כן, לפנינו מחלוקת יסודית בדבר טיבו של כוח הגבייה מן הלקוחות: לפי רשב"ם, מדובר בזכות קניינית, ואילו התוספות תפסו אותו כנראה כמעין חידוש.

למחלוקת זו יש משמעות גדולה לקביעת היקפה של מחלוקת האמוראים. לפי עמדת התוספות, שכוח הגבייה מן הלקוחות הוא מעין חידוש, המחלוקת היא מחלוקת גורפת: מאן דאמר שעבודא דאורייתא סבור כי כוח הגבייה מן הלקוחות הוא חידוש שחידשה תורה; ואילו מאן דאמר שעבודא דרבנן סבור כי חכמים הם שחידשו את החידוש הזה, ואין לו שום תוקף מדאורייתא.

אבל לפי רשב"ם, שמיקם את מושג השעבוד בקטגוריה הלכתית מוכרת – הקטגוריה הקניינית – ייתכן שהמחלוקת אינה כה חריפה. לפי גישה זו, יש מקום לומר כי הכול מודים שהתורה מכירה בזכות קניינית זו, אלא שנחלקו בדבר תחולתה: מאן דאמר שעבודא דאורייתא סבור כי זכות זו חלה בכל הלוואה שהיא; ואילו מאן דאמר שעבודא דרבנן סבור כי מדאורייתא היא חלה רק אם התנו בפירוש שתחול, וחכמים הם שתיקנו כי היא תחול אוטומטית בכל מִלווה בשטר.

נפקא מינה – למִלווה בשטר שנכתבה בו אחריות בפירוש. התוספות אומרים שלמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא, גם כתיבה בפירוש לא תועיל, "דמדאורייתא לא יוכל לשעבד בחובו את נכסיו מן הלקוחות". לעומת זאת, מרש"י בקידושין (יג ע"ב, ד"ה לאו דאורייתא היא וד"ה אינה גובה) עולה שאם השעבוד מפורש בשטר, הכול מודים שהוא חל מדאורייתא (ועיין תוספות רי"ד שם); דברים אלו עולים בקנה אחד עם הביאור שהצענו בשיטת רשב"ם, כי הכול מודים שהזכות הקניינית הקרויה שעבוד קיימת מדאורייתא, ולא נחלקו האמוראים אלא אם היא חלה מאליה בכל הלוואה שהיא.

הרב ברוך וינטרוב