שערי גן עדן - תורה רפו

  • הרב דן האוזר

לע"נ ר' עמינדב בן-שחר ז"ל

שערי גן עדן – תורה רפו

 

"[שָׁמַעְתִּי מִשְּׁמוֹ מִכְּבָר מַה שֶּׁאָמַר עַל פָּרָשַׁת שׁפְטִים וְשׁטְרִים וְנִשְׁכַּח הָרוב וְזֶהוּ הַיּוֹצֵא מִשָּׁם, מַה שֶּׁאָנוּ זוֹכְרִים עֲדַיִן].

"כִּי יֵשׁ גַּן עֵדֶן, וְהֵם שְׁנֵי בְּחִינוֹת: גַּן וְעֵדֶן וְהֵם בְּחִינַת חָכְמָה עִלָּאָה וְחָכְמָה תַּתָּאָה כִּי עִקַּר תַּעֲנוּג גַּן עֵדֶן הוּא הַשָּׂגַת חָכְמַת אֱלקוּת הַיְנוּ חָכְמָה עִלָּאָה וְחָכְמָה תַּתָּאָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת גַּן עֵדֶן כַּנַּ''ל אַך לִזְכּוֹת לָזֶה אִי אֶפְשָׁר כִּי אִם עַל יְדֵי הַשְּׁעָרִים כִּי יֵשׁ שְׁעָרִים, הַיְנוּ בְּחִינַת שַׁעֲרֵי גַּן עֵדֶן שֶׁעַל יְדֵי זֶה זוֹכִין לִכְנס לְגַן עֵדֶן דְּהַיְנוּ לְהַשָּׂגַת חָכְמָה עִלָּאָה וְחָכְמָה תַּתָּאָה אַך אֵלּוּ הַשְּׁעָרִים גְּנוּזִים וּטְמוּנִים בָּאָרֶץ, בְּחִינַת (אֵיכָה ב) : ''טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ'' וּצְרִיכִים לָזֶה בַּעַל הַבַּיִת עַל הָאָרֶץ, שֶׁיִּהְיֶה מוֹשֵׁל בָּאָרֶץ שֶׁיּוּכַל לְהוֹצִיא וּלְהָקִים וּלְהַעֲמִיד הַשְּׁעָרִים שֶׁנִּטְבְּעוּ בָּאָרֶץ.

"וְדַע, שֶׁעַל יְדֵי לִמּוּד פּוֹסְקִים זוֹכִין לִהְיוֹת מֶלֶך וּמוֹשֵׁל בָּאָרֶץ וְאָז יְכוֹלִין לְהַעֲמִיד וּלְהָקִים הַשְּׁעָרִים שֶׁטָּבְעוּ בָּאָרֶץ ''מֶלֶך בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ'' (משלי כט, ד), בְּמִשְׁפָּט דַּיְקָא, הַיְנוּ עַל יְדֵי מִשְׁפָּט שֶׁהוּא מִשְׁפְּטֵי וְדִינֵי הַתּוֹרָה דְּהַיְנוּ לִמּוּד פּוֹסְקִים שֶׁמְּבָרְרִים מִשְׁפְּטֵי וְדִינֵי הַתּוֹרָה, עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה מֶלֶך וּמוֹשֵׁל וְעַל יְדֵי זֶה יוּכַל לְהַעֲמִיד אֶרֶץ. וְאָז מַעֲמִיד וּמֵקִים וּמְגַלֶּה הַשְּׁעָרִים שֶׁטָּבְעוּ בָּאָרֶץ שֶׁעַל יְדֵי זֶה זוֹכִין לְגַן עֵדֶן כַּנַּ''ל וְזֶהוּ: ''שׁפְטִים וְשׁטְרִים תִּתֶּן לְך בְּכָל שְׁעָרֶיך וְכוּ' לִשְׁבָטֶיך'' (דְּבָרִים ט''ז, יח) ''שֵׁבֶט'' רָאשֵׁי תֵּבוֹת טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ [הַיְנוּ הַשְּׁעָרִים שֶׁנִּטְבְּעוּ בָּאָרֶץ] וְזֶהוּ: שׁפְטִים וְשׁטְרִים תִּתֶּן לְך וְכוּ כִּי הַשּׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים שֶׁהֵם בְּחִינַת הַמַּנְהִיגִים וְהַמּוֹשְׁלִים בָּאָרֶץ וְזֶהוּ שׁוֹפְטִים דַּיְקָא, כִּי הָעִקָּר עַל יְדֵי מִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה, בְּחִינַת פּוֹסְקִים, בְּחִינַת: ''מֶלֶך בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ'' עַל יְדֵי זֶה נִתְגַּלִּין הַשְּׁעָרִים שֶׁנִּטְבְּעוּ בָּאָרֶץ וְזֶהוּ תִּתֶּן לְך בְּכָל שְׁעָרֶיך לִשְׁבָטֶיך כִּי הַשּׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים מְקִימִין הַשְּׁעָרִים שֶׁנִּטְבְּעוּ בָּאָרֶץ ''שְׁבָטֶיך'', כִּי הֵם מְקִימִין וּמְגַלִּין הַשְּׁעָרִים שֶׁנִּתְעַלְּמוּ בְּחִינַת טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ, הֵם מְקִימִין אוֹתָם עַל יְדֵי הַמִּשְׁפָּט שֶׁלָּהֶם דְּהַיְנוּ לִמּוּד פּוֹסְקִים, בְּחִינַת: ''מֶלֶך בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ'', כַּנַּ''ל

*

התורה מתחילה מספור גן עדן. כמוה, גם החיים עצמם מתחילים בגן עדן, ואף נגמרים בו. נראה שעל אף שגורשנו משם, תודעתו של גן עדן עדיין רלוונטית עבורנו. אותה שלמות אבודה, עדיין נמצאת בתודעתנו על אף שהיא איננה בנמצא. לא מרפה ממנו ההרגשה שעל אף שאנו נמצאים פה, לא מפה באנו אלא גורשנו ממקום שלם יותר, הרמוני יותר ואליו אנו גם שואפים לחזור. תיאור הבריאה, המתחיל באות ב', מרמז על הפיצול מן האחדות שבאל"ף, הקודמת לה, ועל הפרידה מן ההרמוניה כחלק מהותי מתהליך הבריאה.

וכך פותח ר' נחמן את התורה הזו - "כי יש גן עדן". על אף שלכאורה גן העדן איננו, בעצם הוא ישנו. אלא שהשערים אליו טבעו בתוך ים של ארציות, "טבעו בארץ שעריה". ר' נחמן מזמין אותנו למצוא את השערים הללו.

מה יותר ראשוני – השלם או החלקי, החבור או הפירוד, ה'ביחד' או ה'לחוד'? על אף שנראה שאנו נמצאים במקום הפירוד והחלקי, אנו מרגישים שהשלמות ראשונית יותר. שהלחוד הוא בדיעבד ושדווקא הביחד הוא הקדום והבסיסי יותר. אלא שאין לשלמות מקום ממשי בעולם, אין לה בסיס.

נקח כדוגמא את השבת. ודאי שמנוחת השבת ראשונית יותר מכל ששת ימי המעשה, המלאים באינטרסים, בתככים, במאמץ וביזע. מרגישים שהשבת היא מקור הברכה. ובכל זאת, אם יחליט אדם שבשל ראשוניות זו של השבת, עליו לשבות בכל ימי המעשה, הוא לא יוכל להתקיים. לשלמות הראשונית של השבת אין קרקע מוצקה, אין לה בסיס איתן, וכיוון שכך היא עשויה לטבוע ולהיעלם.

תפקידם של השופטים והשוטרים, אם כן, הוא לקחת את השלמות הזו ולהעמידה בארץ, על רגליה. לנהל את העולם הזה, החלקי והמפורד, בדרך של שלמות, של הגינות, של צדק ויושר, ולהתגבר על הכוחות הדוחפים את העולם הזה לתוהו ובוהו מוחלט של פירוד ואגוצנטריות.

גם גן העדן בעצמו התחלק בעולמנו המפורד לשניים – 'גן' ו'עדן'. ר' נחמן מסביר בתורה ח' את שני המושגים הללו, ומשווה אותם לתורה ותפילה. התורה והתפילה הן שתיהן חוכמות המלמדות כיצד לחבר את העולם הזה עם העולם העליון, עם גן העדן. חכמה עילאה וחכמה תתאה: חכמה עילאה, היא התורה שהיא כנגד ג"ן הפרשיות שבה (חוץ מ'ניצבים' ו'וילך' שנחשבות כפרשה אחת שנפרדה רק בשביל להרחיק את פרשת התוכחות מראש השנה, על מנת שלא יהיה קטרוג). וחכמה תתאה, היא התפילה שהיא כנגד עדן הפונה בעדינות פנימית לבוראה.

החכמה הראשונה, היא החכמה לזכור את העולם העליון, את השלמות, את הצדק והמוסר, את ההרמוניה, את החבור, האהבה, האמונה והבטחון ולא לשכוח אותם בתוך עולם הפירוד. החכמה העליונה מלבישה את השלמות הזו על העולם, בתוקף ובעוז, כדרך ציוויה של התורה. זוהי החכמה להעניק לעולמות העליונים והמופשטים הללו, שופטים ושוטרים שיישמו אותם בארץ.

חכמת תתאה, לעומת זאת, היא החכמה המתחילה מלמטה, מן המקומות הנמוכים, הנפרדים, החלקיים, האגוצנטריים, ומשם היא פונה כלפי מעלה בכיסופים, בגעגועים ובתפילה לעולם שלם יותר. בעדינות, ולא בתוקף ובעוז כדרכה של התורה. בעוד הכיוון של התורה הוא מלמעלה למטה – ועל כן היא קרויה חכמה עילאה, הרי שהכיוון של התפילה הוא הפוך – מלמטה למעלה, ועל כן היא קרויה חכמת תתאה.

"וּצְרִיכִים לָזֶה בַּעַל הַבַּיִת עַל הָאָרֶץ, שֶׁיִּהְיֶה מוֹשֵׁל בָּאָרֶץ שֶׁיּוּכַל לְהוֹצִיא וּלְהָקִים וּלְהַעֲמִיד הַשְּׁעָרִים שֶׁנִּטְבְּעוּ בָּאָרֶץ". שכן בעולם הזה נראה שאין מקום לשערים לעולמות עליונים ושלמים. החומר והגשמיות יכולים להוות קרקע לנפרד ולחלקי, אבל השלמות וההרמוניה מופשטים מדי מכדי להישען על קרקע זו. הם נמצאים באידאה, בחלום, אך בפועל הם אינם בנמצא. מסך של ארציות מסתיר וחוסם את הדרך להכיר ולראות את השלמות העליונה שרוצה להיות מיושמת בארץ, אך זולגת מבין אצבעות הארציות שאיננה מסוגלת לאחוז אותה, בשל היותה מופשטת ואידאית. היא זולגת ו"טובעת" אל קרקעית העולם הזה, אל המרתפים הסגורים של כל מה שהיה אמור להיות ואיננו. שם אגורים כל תסכוליו של העולם הזה על אותה שלימות אבודה שאיננה. בכל זאת פותח ר' נחמן את התורה בקריאה: "כי יש גן עדן"! אז היכן הוא וכיצד נכנסים דרך שעריו?

ר' נחמן עונה את תשובתו המפתיעה: "וְדַע, שֶׁעַל יְדֵי לִמּוּד פּוֹסְקִים זוֹכִין לִהְיוֹת מֶלֶך וּמוֹשֵׁל בָּאָרֶץ וְאָז יְכוֹלִין לְהַעֲמִיד וּלְהָקִים הַשְּׁעָרִים שֶׁטָּבְעוּ בָּאָרֶץ". כיצד לימוד ההלכה, שבבית הספר נחשב למקצוע מעט יבש, ובעולם הישיבות נחשב כפחות בדרגתו בהשוואה ללימוד הגמרא בעיון, כיצד יכול, דווקא הוא, להוביל למחוזות גבוהים ושמימיים כל כך? ואמנם, דבר ידוע הוא, שר' נחמן הורה לחסידיו להקפיד במיוחד על לימוד ההלכה והשולחן הערוך, וכך נוהגים חסידיו עד היום. אך מהי התועלת הרוחנית בכך?

כל מגמתו של לימוד ההלכה היא להגשים את הרוח בתוך החומר, את העליון בתוך התחתון, את השלם בתוך החלקי, את הצדק והמוסר בתוך חיי החברה העשויה מיחידים. וזהו פשט הפסוק "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך... לשבטיך". דאג לעצב את החברה באופן מעשי, לחיים של שלמות ומוסר. הגשם את האידיאל בקרקע המציאות, ודאג שכל מי שנכנס בשער אל השבט שלך ידע מה הם הנהלים והנורמות שהוא נדרש אליהם.

אולם אם זאת הייתה כוונתו היחידה של ר' נחמן, מדוע כינה ר' נחמן מטרה כל כך מעשית במושג טמיר ונעלם כמו גן עדן? האם באמת רוצה ר' נחמן להובילנו לגן עדן כאן בארץ? האמנם הוא אכן בנמצא? וכיצד לימוד הפוסקים מועיל למוצאם?

ר' נחמן מעמיק ומסביר: השבטיות והחלוקה לקבוצות היא השורש של הפסוק "טבעו בארץ שעריה", ראשי תיבות שב"ט. השבטיות, הגורמת למריבות, לעוולות ולמלחמות בעולם היא הפירוד הגורם לסגירתם של שערי גן עדן. שערים שנסגרים על ידי החומות המפרידות ביננו. השבטיות היא הסיבה שבגינה אין הרמוניה בעולם. ובכל זאת, התורה יודעת שלכל שבט יש שער, לכל קבוצה פתח, ולכל בית חלון ודלת. לייצור חי אין פירוד ללא משא ומתן עם החוץ, אחרת דומם הדבר כמו אבן. אלא שכל פתיחת פתח כלפי העולם שבחוץ היא אפשרות לאנדרלמוסיה – מי יודע מי נכנס ומי יוצא, מה מביאים הנכנסים ומה לוקחים היוצאים. על כן מצווה התורה: שים שם פיקוח, "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך".

נראה שר' נחמן מעמיק עוד יותר בציווי זה. ר' נחמן מביט בשער ובהמולה השוררת בו, ויודע שיש בו, דווקא בשער, טעם של גן עדן. מסיבה זו מקשר ר' נחמן בין שערי העיר והשבט המופיעים בפסוק, לשערי גן עדן האבודים. השער, כמו גן עדן הוא מקום בו אין מחיצות, אין גבולות, אין חומות, אין הבדל ואין זהות ידועה מראש. משם מקור החיות של העיר. אך כל פתיחת פתח, כל משא ומתן עם החוץ, הגם שהוא הכרחי לכל דבר חי, יש בו סיכון. הסרת המחיצות הינה מקום מאפשר, פתוח, זורם, אך סכנותיו עמו. כמו שהוא יכול להיות מקום גבוה, יכול הואבד בבד יכול להיות המקום הנמוך ביותר .

בדור שלנו, דור האינטרנט, ניתן לראות את הדברים עין בעין. האינטרנט הינו מקום ללא מחיצות, ללא גבולות, ללא זהות ויתכן שכוח המשיכה שלו הוא בדיוק בגלל זה. ייתכן שבאופן עמוק הסרת מחיצות זו, מאפשרת הרמוניה עם המציאות, שאינה מתאפשרת בעולם הריאלי. המשיכה של האדם בן ימינו אל האינטרנט, דומה להימשכות הקמאית לגן עדן. אולם ברי שפתיחת שערים זו יכולה לנשב רוח פרצים פנימה, לעקר כל דבר מתוכנו ומזהותו, ולרדת עד שפל המדרגה. שים שם שופטים ושוטרים, אומרת התורה. שידעו לנווט ולכוון בין הצורך בשער פתוח, לבין הצורך במוסר, זהות ותוכן.

לפי דברנו, נראה שצריך לשים שופטים ושוטרים דווקא במקום הפתח – בשער. לא רק בגלל הסכנה של המקום הנמוך שאליו ניתן ליפול ועל מנת להימנע ממנו, אלא גם בגלל פוטנציאל גן העדן המצוי שם. התורה מצווה שהשופטים לא ישבו במרכז העיר, בהיכלי השן המסודרים והמוגנים, בהם מצויים השופטים ברוב העולם, אלא להיפך – במקום הפרוץ והפריפרי של שער העיר, במקום ההמולה והרעש, שם מורגש טעם גן עדן. מאותו מקום פתוח וחסר מחיצות, רוצה התורה לשמוע את קולם של השופטים. ייתכן לפי זה, שמערכת היחסים בין השופטים לבין השער היא הדדית. לא רק השופטים והשוטרים משפיעים על באי השער, אלא באופן מפתיע, גם באי השער משפיעים על השופטים והשוטרים. הם תורמים לפתיחת שער בין חומות ההלכה וגדריה. שער לאדם ולבחירתו, שער להתלבטויותיו וקשייו. מתוך הקשבה לא רק לתורה, אלא גם לתפילתו של האדם. האיזון הטוב שביניהם, הוא המאפשר ליצור כאן בארץ טריטוריה של גן עדן. כאלה ששואפות להרמוניה פתוחה וזורמת, אך מכוונות ומתועלות על פי ערכי התורה והמוסר.

"כי יש גן עדן", פותח ר' נחמן את התורה. ושמא רצונו להזכיר לנו בזאת, שאף על פי שתפקיד השופטים והשוטרים הוא להשליט סדר בעולם הפירוד שלנו, בעולם המחולק לשבטים וקבוצות נפרדות, בסופו של דבר מטרתו היא לפתוח לקשר ולחבר את הנפרדים. את זאת צריכים לזכור לא רק באי השער, אלא גם השופטים והשוטרים. משום כך מקומם הוא בשער. שם הם יראו את המון העם כפי שהוא. שם הם ייחשפו אל העוברים והשבים בשער ואל הגיוון הרב של הדעות והאפשרויות שנצבות בפני האנשים שאמורים לסור למצוותם. צריך אמנם הרבה כוח ונחישות על מנת להשליט את הסדר הטוב בתוך המהומה שבשער. צריך להיות "מלך ומושל בארץ" ולימוד הפוסקים הוא העושה סדר בתוך הבלגן. אבל, מזכיר לנו ר' נחמן, בסופו של דבר מטרתם של הפוסקים היא לכונן כאן בארץ טריטוריה של גן עדן. שיעשו את הטוב ואת הישר מתוך בחירה ומתוך הרמוניה והזדהות. זאת הסיבה שמושיבים את השופטים ואת השוטרים בשער. על מנת שכל יהודי יבחר בתורה מתוך מרחב הבחירה שבשער. זאת גם הסיבה שבעבודתו של יהודי לא די בתורה אלא צריך גם תפילה. לא די בחכמה עילאה שתנחית את הטוב מלמעלה, אלא צריך גם חכמה תתאה שמתחננת על נפשה בפני בורא עולם מתוך בחירה והבנה עדינה של האדם כפי שהוא.

נראה שלימוד הפוסקים מכוון בדיוק לצירוף העדין הזה שבין השופטים לבין השער, בין החוק לבין הבחירה החופשית בו, בין התורה לבין התפילה. ברור הרי, שמי שלומד הלכה כבר בחר בה. בחר לקבל הדרכה מדוקדקת ולקבל אותה ואת חוקיה. לו היינו מסתמכים רק על הבחירה חופשית ועל האינטואיציה האישית שלנו, לא היו חומות וגבולות למערכת הערכים שלנו ולהתנהגות שלנו. לעומת זאת, לו היינו מסתמכים רק על התורה לבדה, הייתה לנו חומה המגדירה באופן ברור את גבולות האסור והמותר בסביבתנו, אך לא היה בה שער, וממילא לא היו אנשים נכנסים ויוצאים ממנה. פתיחת השער היא סיכון שבבחירה החופשית. אפשר להיכנס, ואפשר גם לצאת. לימוד הפוסקים היא ההצהרה: בחרתי להיכנס!

נראה שזוהי סוגיית הדור שלנו, דור עקבתא דמשיחא. ה' רוצה לנסותנו בפריצות הגדולה ביותר, במקומות הנמוכים ביותר, וכי למה? נראה שאין שום כח בעולם שיכול לעצור את הסחף הזה, הוא גדול ממנו! מה תכליתו? נראה שר' נחמן רואה את הסחף הזה כשאיפה לגן עדן, ככמיהה לעולם הרמוני ללא מחיצות וגבולות. דווקא מתוך העולם הזה אנו צריכים לחוקק את המשפט וליישמו. דווקא מתוך עימות וחיכוך עם המקום הפרוץ הזה. נראה שה' רוצה שנמצא בתוכנו את ה"שוטר הפנימי", זה שיודע לשמור על עצמו, לא מתוך כפייה, אלא מתוך בחירה. לא מתוך אחדות והרמוניה, אלא דווקא מתוך פירוד. מקום המשפט יהיה דווקא בפתח הפרוץ, שם אמנם צריך שופטים ושוטרים לשמירה, אך מקום שבטי מדי, סגור מדי, מנוהל מדי, וריכוזי מדי, גם לא יביא למקום הנכון. מוכרחים לקחת את הסיכון של הפתח, ועם זאת לשמור שם היטב על דרך הישר. רק בשניות זו נוכל למצוא את גן העדן כאן בארץ. שניות שיש בה גם חכמה עילאה, לא לשכוח את דרך הישר, וגם חכמת תתאה, המתחילה מן המקום הנמוך שבו אני נמצא. תורה ותפילה.

לכאורה, היינו מצפים שבדור שכולו פתחים ושערים, דור ללא גבולות, תרבה האהבה. אך לא אלו פני הדברים. שיעור הגירושים גבוה מאי פעם, כל אחד רואה שללא גבולות ומשפט העולם עלול להתדרדר לתהומות נוראיים. גם האינטרנט יכול להוריד את האדם לגיהנום ממש, במסווה של אהבה. ברור, אם כן, שיש לשים שופטים ושוטרים בשער. אולם ר' נחמן מוסיף ומלמדנו שדווקא שער זה הוא גם השער לגן עדן. להרמוניה האמיתית העוברת דווקא דרך השניות והפירוד. בהרמוניה חד צדדית, הכוללת רק את השלם והאחדותי, אין חיים ואין אהבה. צריך את הרבים, את הפתיחות ואת החלופות הרבות העוברות דרך השער, על מנת לאפשר בחירה.

רק פתיחות משמעה גיהנום. רק שוטרים – גם כן גיהנום. זו הסיבה שרוב העולם חושב שאין גן עדן מצוי בעולם. משום כך פותח ר' נחמן בקריאה: "כי יש גן עדן", אלא שהוא עשוי משניות, מ'גן' ומ'עדן', מתורה ותפילה, משלימות ומפירוד, מ'שופטים ושוטרים' ומשער. הוא הוא השער לגן עדן.