דילוג לתוכן העיקרי

שקר ודרכי שלום

קובץ טקסט

בספר שמות (כ"ג, ז) התורה מזהירה אותנו: "מדבר שקר תרחק". למרות ההיקף הנרחב של האיסור לשקר (עיין רבינו יונה בספרו "שערי תשובה" שם הוא מונה ארבעה סוגים שונים של שקר) ישנו מקרה מסוים שבו מותר, ואפשר שאף רצוי, לשקר. מקרה זה, המכונה "דרכי שלום" (החובה המוטלת עלינו להשכין שלום ורגשי אהדה בין אנשים שונים), יהיה הנושא של שיעורנו השבוע.

הגמרא במסכת כתובות מביאה את המחלוקת המפורסמת בין בית שמאי לבית הלל בעניין "כיצד מרקדין לפני הכלה". כיצד יכול אדם המשתתף בחתונה לשבח כלה שאינה נראית נאה כל כך? האם מותר לשקר לשם כך? ואם אכן מותר, עד כמה היתר זה ניתן להרחבה? בית שמאי מאמצים (ניתן לומר אפילו בעקיבות) את הקו הנוקשה, שלפיו יש לשמור על האמת בכל מחיר, גם אם הדבר אינו מתיישב לגמרי עם רגשותיה של הכלה. לדעתם מותר לומר רק "כלה כמות שהיא"- עלינו לומר את המציאות כפי שהיא. לעומתם, סבורים בית הלל כי המשבח רשאי לומר "כלה נאה וחסודה", אמירה נעימה ומחמיאה, גם אם יש בחנופה זו חוסר התאמה למציאות.

כפי שכבר עשינו בעבר, נתחיל את הדיון בזיהוי הדעה הפשוטה יותר, שעמה יקל עלינו להזדהות. במבט ראשון, דעתם של בית שמאי נראית הגיונית למדיי. אנו לומדים איסור דאורייתא מהפסוק "מדבר שקר תרחק" , ויש בכך כדי להכתיב לנו התייחסות כללית מחמירה לגבי כל הנושאים הנוגעים לאיסור זה. ואכן, הגמרא מצטטת את הפסוק הנ"ל כשהיא מסבירה את עמדת בית שמאי. כיצד יענו בית הלל לחשש הזה מפני השקר? מה עומד מאחורי ההיתר לשבח את הכלה על אף אי התאמתו של השבח הניתן למציאות?

על מנת להבין את בית הלל עלינו לבחון שוב את דעת בית שמאי. נראה כי בית שמאי מניחים שתי הנחות: 1) אמת ושקר נמדדים על פי קני מידה אובייקטיביים, ולכן אסור לשבח כלה שאינה נאה. 2) אין נסיבות שבהן ניתן להקל ולשקר. בית הלל יכולים לחלוק על אחת משתי ההנחות הללו, כדי לנמק את דעתם. נתחיל בחקירת ההנחה השנייה. האם ישנו גורם מסוים המצדיק שקר?

הריטב"א מסביר את דעת בית הלל באמצעות המושג "דרכי שלום". על מנת למנוע מצב של רגשות סותרים ומעורבים, המשבח רשאי לומר גם דברים שאינם אמתיים כדי להחמיא לכלה ( ישנה גמרא מקבילה לעניין זה במסכת יבמות סה:). דברי הריטב"א מסבירים את דעת בית הלל, אך הם מותירים את דעת בית שמאי ללא מענה. האם בית שמאי אינם מקבלים את ההיתר לשנות מפני דרכי שלום כלל? אם כל סיבת ההיתר של בית הלל מבוססת על דרכי שלום, מדוע דחו בית שמאי היתר זה?

אפשר לומר שבית שמאי מסכימים לעיקרון של דרכי שלום, אך הם מגבילים אותו. לדעת בית שמאי אפשר לעבור רק על איסורי דרבנן מפני דרכי שלום. אם אנו מקבלים הסבר זה בדברי בית שמאי, עלינו לחזור לדברי בית הלל. אם ישנו איסור דאורייתא, כיצד הם מתירים לשקר בכל זאת?

ייתכנו שתי אפשרויות מרכזיות ליישוב דעת בית הלל. ייתכן כי בית הלל מרחיבים את ההיתר של דרכי שלום אף למקומות שבהם יש איסור דאורייתא. במילים אחרות, יש היתר לעבור אפילו על איסור דאורייתא מפני דרכי שלום. לחלופין, ניתן להציע כי בית הלל אינם סבורים כי מותר לשנות מפני דרכי שלום אף באיסור דאורייתא, אולם הם חולקים על כך שהאיסור לשבח כלה בשקר הוא איסור מדאורייתא. ברור שמי שמשקר לרעת זולתו (בין אם השקר גורם לחברו הפסד ממוני ובין אם השקר רק פוגע בו ומעליב אותו) עובר על איסור דאורייתא. על איזה סוג של איסור עובר אדם ששיקר מבלי שפגע בשום צורה שהיא בזולתו? ברור שמעשה השקר הוא מעשה שאינו מוסרי, אך האם הוא נכנס לקטגוריה של האיסורים האסורים מדאורייתא? היראים בסימן רל"ה ורבנו יונה בספר "שערי תשובה" (בשער השלישי, שם הוא דן בסוג הרביעי של השקר) טוענים כי שקר שאינו פוגע באף אחד נכלל בכלל איסורי דרבנן. ממילא, אפשר להצדיק את דעת בית הלל, שהרי הם משתמשים בהיתר דרכי שלום על מנת להתיר שקר דרבנן. בקיצור, בית הלל מודים כי היתר דרכי שלום מועיל רק באיסורי דרבנן, אלא שאין זה מונע מהם להתיר שקר במקרה של כלה, משום ששקר זה הוא איסור דרבנן.

ודאי ניחשתם כבר את הצעד הבא: מה דעת בית שמאי בעניין? אם אכן האיסור לשקר בשבח הכלה הוא רק מדרבנן, מדוע אין הם מתירים שקר זה? והלוא גם הם מקבלים את העיקרון של דרכי שלום? אפשר לתרץ, כי בית שמאי סבורים שגם שקרים שאינם גורמים כל נזק נכללים בכלל שקרים האסורים מדאורייתא. אם כל שקר נכלל בכלל שקר דאורייתא, אי אפשר להשתמש בהיתר דרכי שלום. אם כך, יוצא שבית שמאי ובית הלל חלוקים בהיקף איסור "מדבר שקר תרחק". אפשרות שנייה שבאמצעותה ניתן להסביר את דעת בית שמאי היא לומר, כי גם לדעת בית שמאי איסור דאורייתא של "מדבר שקר תרחק" חל רק על שקרים מזיקים, אולם הם חלוקים על דעת בית הלל כי שקר לכלה מוגדר כשקר שאינו מזיק. למרות שאין השקר יוצר נזק מוחשי, הוא מזיק בכך שהוא "מעליב את האינטליגנציה" של כל הנוכחים בחתונה! מצב זה מכונה בהלכה "גניבת דעת"- בכך שהמשבח ייחס לכלה בנוכחות בעלה שבח שאינו מגיע לה באמת, הוא "גנב" את דעתו של הבעל. למעשה, כך מסביר היראים את דעת בית שמאי.

סיכום:

עד כה עסקנו במחלוקת בית שמאי ובית הלל מנקודת מבט אחת. העלינו שלושה נושאים שונים הקשורים זה בזה: איזה סוג של איסור ניתן להידחות מפני דרכי שלום; איזה סוג של שקר מוגדר כאיסור מדאורייתא; כיצד מוגדר השקר שבו אנו עוסקים- שקר בשבחה של כלה. ייתכן שמחלוקת בית שמאי ובית הלל סובבת סביב אחד משלושת הנושאים האלה.

הגישה השנייה ליישוב דעת בית הלל בנויה על בחינה מדוקדקת של ההנחה כי יש שקר במתן שבח לכלה שאינה נאה. אחרי שהגמרא מצטטת את דעת בית הלל היא משווה בין מקרה זה למקרה שבו אדם מראה לחברו חפץ שקנה זה מכבר. הגמרא טוענת כי למרות שלדעת המתבונן הקנייה לא הייתה טובה- אם משום מחירו של החפץ ואם מפני מצבו- אסור לו לומר את דעתו לקונה, אלא שומה עליו לשבח את החפץ בפני הקונה. הגמרא מנמקת רגישות זו לדעת הקונה באמצעות ההנחיה "לעולם תהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". אם אדם ישבח את החלטתו של חברו (הקונה) במקום לבקר אותה, הוא יזכה להיות מקובל על חבריו. רש"י מסביר כי אדם יכול להגיע למצב זה של התחבבות על הבריות על ידי כך שהוא יכיר בצרכיהם האישיים של כל אחד מחבריו וידע מה כל אחד מהם מחבב יותר ומה הוא מחבב פחות. אם אדם זה נזקק לתמיכה ולחיזוק על החלטתו לרכוש חפץ מסוים, חבר רגיש יהיה קשוב לצורך זה וייתן לו מענה. בפירושו על מימרה זו, מציע רש"י השקפה מסוימת על טיבה של האמת: האמת היא סובייקטיבית. העובדה שאדם מסוים מזלזל בשוויו של חפץ מסוים אינה אומרת כי מבחינה עובדתית החפץ אכן ראוי ליחס זה. ייתכן שמנקודת מבטו של חברי, לחפץ זה יש תכונות מסוימות שהופכות אותו למוצר אטרקטיבי מבחינתו, תכונות שאני לא הבחנתי בהן, או שגם אם הבחנתי בהן הן אינן משפיעות על דעתי. כאן טמון השוני שבין בני אדם!! אם כך, לא שיקרתי בכך ששיבחתי את המקח, אלא הפגנתי מודעות לעובדה כי תהליכי השיפוט וההערכה הם אישיים. עובדה זו נרתמה להשכנת שלום ואחווה בין חברים. אם הבנתנו נכונה לגבי המקרה שאותו הביאה הגמרא להשוואה, הרי שאפשר שזו ההבנה גם לגבי המקרה המקורי- שיבוח כלה שאינה נאה. גם אם נתעלם מאופיו הסובייקטיבי של היופי ככלל, הרי שוודאי שבהקשר הרגשי של החתונה הכלה נחשבת "נאה וחסודה" בעיני בעלה הטרי. נראה כי השיטה מקובצת מאמץ פירוש זה של רש"י כשהוא מצטט גרסה ישנה של פירוש רש"י (מהדורא קמא) שלפיה גם אם הכלה אינה יפה במיוחד, עדיין אפשר לומר כי חוט של חסד משוך עליה. הבעל ודאי חושב כך, ולכן ביום כזה, שבו על כל הנוכחים להתחשב בדעתו של הבעל, מותר לשבח את הכלה כ"כלה נאה וחסודה". בית הלל אינם מתירים למשבח לשקר; לדעתם יש באמירה זו משום ניסיון להסתכל על הדברים מנקודת מבטו של מישהו אחר ביום מיוחד ובעל משמעות עצומה לדידו (ניסיון להסתכל על דברים מנקודות מבט שונות יכול להועיל גם בסתם ימי שגרה).

לפני סיום השיעור, עלינו לעסוק בנושא נוסף שלא עסקנו בו עד כה. מדוע לא נאמר כי בית הלל מתכוונים שהמשבח יתייחס לצדדים הלא-פיסיים שבכלה וישבח אותה על מעלות אחרות שבה? הרי המראה החיצוני אינו הדבר החשוב ביותר באישיותו של אדם, וייתכן שיש לכלה עוד תכונות רבות וטובות. מדוע לא נאמר כי לדעת בית הלל, גם אם האישה אינה בולטת לטובה בצורתה החיצונית, עדיין ניתן לשבח אותה, תוך התמקדות בצדדים הלא-פיסיים שבה? לאמתו של דבר, נושא זה הועלה על ידי הראשונים, אולם דווקא כדי להסביר את דעת בית שמאי. כשבית שמאי התירו למשבח להלל את הכלה "כמות שהיא", למה בדיוק התכוונו? הראשונים מציעים שלוש אפשרויות: לפי דעת חלק מן הראשונים, במקרה שהכלה אינה נאה על המשבח לשתוק, או לומר לעצמו בלחש "כמות שהיא"- כפי שהקב"ה עשה אותה (למעשה, זו הצורה הנעלה ביותר של שבח. עיין שיטה מקובצת בשם הר"י מיגש) . ראשונים אחרים דוחים את האפשרויות הללו. שתיקה בהקשר זה תתפרש כעלבון, וגם אמירת המילים "כמות שהיא" מדגישה כי למעשה לא ניתן לשבח את הכלה בשבחים אחרים. תוספות מעלים את האפשרות כי לדעת בית שמאי על השבח להתמקד בתכונות אחרות של הכלה. תוספות מתייחסים לתכונות פיסיות אחרות. לדוגמא, גם כלה שאינה יפה עשויה להיות בעלת עיניים יפות או יופי חיצוני אחר. לעומתם, רש"י והר"י מיגש מתייחסים לתכונות לא-פיסיות (אישיות, מקצוע, וכו'). לפי שתי הגישות, השבח מתמקד בתחומים אחרים, אליבא דבית שמאי. לפי שיטות אלה, בית שמאי הם אלה שמאפשרים התמקדות בתכונותיה הלא-פיסיות של הכלה. לדעת בית הלל, ברגע החתונה יש להתייחס לתכונות חיצוניות דווקא. ייתכן שלשיטתם מותר לשקר בצורה כזו משום דרכי שלום, וייתכן שהם מגדירים אחרת יופי והופעה חיצונית.

נקודות מתודיות:

1. סוגיה זו מספקת לנו דוגמא קלאסית של שיטת לימוד רב שלבית בהבנת מחלוקת כלשהי. בהתחלה אמרנו כי דעת בית שמאי היא הדעה הפשוטה והמובנת יותר. אחר כך ניסינו למצוא הסבר כלשהו לדעת בית הלל. אחרי שתירצנו את בית הלל, מצאנו כי סברת בית הלל נראית כה הגיונית, עד שנאלצנו לשאול מדוע בית שמאי לא קיבלו סברה זו. אחרי שהסברנו את בית שמאי, חזרנו שוב לדעת בית הלל, על מנת להסביר מדוע הם לא קיבלו הבנה זו של בית שמאי. הרעיון הבסיסי שבגישה כזו הוא, כי תמיד קל יותר להבין כל דעה בפני עצמה. (דבר זה נראה מובן מאליו, אבל כמו כל יתר האמתות מסוג זה, יש להגיע למסקנה זו בצורה מחושבת.) השיטה היא לעמת כל דעה עם הדעה המנוגדת לה עד שניתן יהיה להגיע אל שורש המחלוקת, אל הנושאים המרכזיים שעליהם סבה המחלוקת. השאיפה היא להגיע ללב המחלוקת. בשלב זה, כל יתר השלבים שעברנו עד כה מאבדים את משמעותם. אחת ממטרות שיעור זה היא להציג בפני הלומדים את השיטה, כדי שבסופו של דבר יוכלו הם להשתמש בה בצורה מהירה יותר.

2. בכל פעם שאנו מוצאים היתר לאיסור מסוים, נוכל למצוא שתי סיבות מרכזיות להיתר. ייתכן שהאיסור קיים, אלא שאנו מעלים שיקול נוסף הגורם לדחייתו המעשית של האיסור. לחלופין, אנו יכולים להגדיר את המקרה מחדש, באופן שהוא לא ייכלל בקטגוריה של האיסור. במקרה שלנו, ניתן לומר כי האיסור לשקר מופר משום דרכי שלום, וניתן גם לומר כי אנו מגדירים את מושג היופי מחדש, באופן ששבח כזה לא ייכלל עוד בכלל שקר.

לעיון נוסף:

ראה הגמרא במסכת גטין (נט.) האומרת כי תכליתה העליונה של התורה היא "דרכי שלום". יהי רצון שנזכה כולנו לראות את יופיו של בית המקדש השלישי, בבחינת "הוד והדר לפניו"- היופי החיצוני הוא לכבוד הקב"ה. (ראה תרגום אונקלוס לפסוק "זה א-לי ואנוהו", שמות ט"ו, ב.)

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)