שרטוט ועיבוד לשמה בסת"ם

  • הרב אוהד פיקסלר
א. הקדמה
הרמב"ם פסק שספר תורה ומזוזה צריכים שרטוט (סימון של השורות) ותפילין לא (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, א', יב), וכן הוא פסק שספר תורה ותפילין צריכים עיבוד של העור לשמה (לשם המצווה) אך מזוזה לא (שם, יא). בשיעור זה נתמקד בהלכות אלו. כהקדמה לכך, ראשית נצטט את פסקי הרמב"ם בעניין:
הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין ספר תורה על הגויל וכותבין במקום השיער, ושיהיו כותבין התפילין על הקלף וכותבין במקום הבשר, ושיהיו כותבין המזוזה על דוכסוסטוס וכותבין במקום השיער, וכל הכותב על הקלף במקום שיער או שכתב בגויל ובדוכסוסטוס במקום בשר פסול.
אף על פי שכך היא הלכה למשה מסיני אם כתב ספר תורה על הקלף כשר, ולא נאמר גויל אלא למעט דוכסוסטוס שאם כתב עליו הספר פסול, וכן אם כתב את המזוזה על הקלף או על הגויל כשר לא אמרו על דוכסוסטוס אלא למצוה...           
גויל של ספר תורה וקלף של תפילין או של ספר תורה צריך לעבד אותן לשמן ואם עבדן שלא לשמן פסולין, לפיכך אם עבדן הכותי פסולין אף על פי שאמרנו לו לכותי לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין פסולין, שהכותי על דעת עצמו הוא עושה לא על דעת השוכר אותו, לפיכך כל דבר שצריך מעשה לשמו אם עשהו הכותי פסול, ומזוזה אינה צריכה העבדה לשמה.
הלכה למשה מסיני שאין כותבין ספר תורה ולא מזוזה אלא בשרטוט, אבל תפילין אינן צריכין שרטוט לפי שהן מחופין, ומותר לכתוב תפילין ומזוזה שלא מן הכתב שהכל גורסין פרשיות אלו, אבל ספר תורה אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב.                                                                    
(הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, א', ח - יב).
ב. שרטוט
המקורות בגמרא[1]
בגמרא אנו מוצאים שני מקורות מרכזיים לגבי חובת שרטוט בכתבי הקודש:
... דאמר רב מניומי בר חלקיה אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: כל מזוזה שאינה משורטטת - פסולה, ורב מנימין בר חלקיה דידיה אמר: שרטוט של מזוזה - הלכה למשה מסיני. תנאי היא; דתניא, ר' ירמיה אומר משום רבינו: תפילין ומזוזות נכתבות שלא מן הכתב, ואין צריכות שירטוט. והילכתא: תפילין לא בעי שרטוט, ומזוזה בעיא שירטוט.
(מנחות לב:).
לגבי מזוזה ישנה מחלוקת בגמרא האם יש חובת שרטוט. שיטת ר' ירמיה היא שתפילין ומזוזה אינם צריכים שרטוט, והגמרא פוסקת כנגד כר' ירמיה - הלכה למשה מסיני שחובה לשרטט במזוזה, ובתפילין אין כלל חובה של שרטוט. הגמרא אינה מסבירה מדוע יש חילוק בין תפילין למזוזה, וכן לא מוזכר מה ההלכה לגבי ספר תורה.
 מקור נוסף של דין שרטוט מופיע בגמרא בגיטין:
...אמר רב יוסף: מאן לימא לן דר' אביתר בר סמכא הוא? ועוד, הא איהו דשלח ליה לרב יהודה: בני אדם העולין משם לכאן הן קיימו בעצמן "ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו" (יואל, ג', ד) וכתב ליה בלא שירטוט, וא"ר יצחק: שתים כותבין, שלש אין כותבין, במתניתא תנא: שלש כותבין, ארבע אין כותבין!
(ו:).
הגמרא מספרת על אחד האמוראים שכתב אגרת מארץ ישראל לבבל והוא ציטט בדבריו פסוק מספר יואל. מדברי הגמרא עולה שיש חובה לשרטט גם באגרת, אם כותבים בה פסוקים. ישנה מחלוקת האם יש צורך לשרטט אם כותבים שלוש מילים או אם כותבים ארבע מילים, אך בכל מקרה משמע מהגמרא שלא מדובר על ספר תורה אלא על מכתב רגיל.
מקור נוסף שעולה דין שרטוט הוא בפירוש רש"י על הגמרא בסוטה בדף יז:. הגמרא אומרת שאין לכתוב את מגילת סוטה כאגרת הואיל והיא נקראת "ספר" (במדבר, ה', כג); רש"י מסביר שהכוונה היא לכך שיש לכתוב את מגילת הסוטה עם שרטוט, הואיל והלכה למשה מסיני שספרים צריכים שרטוט. התוספות (ד"ה "כתבה אגרת") מביאים את דברי ר"ת, הסובר שהגמרא התכוונה לתפירות של מגילת סוטה, ולא לחובת שרטוט.
כאמור, הגמרא במנחות אומרת שתפילין לא זקוקות לשרטוט. בתשובת הגאונים (תשובות רב נטורנאי גאון [ברודי], יו"ד, סימן רס"ו) מובא שהסיבה לכך היא שהשרטוט תלוי בקריאה, ובתפילין, בניגוד לספר תורה, לא קוראים. נראה שהכוונה היא לכך שמטרת השרטוט היא ליצור שורות ישרות על מנת שהקריאה תהיה יותר קלה ורהוטה.[2] אולם, על פי הסבר זה לא ברור מדוע מזוזה, שגם בה לא קוראים, כן צריכה שרטוט. ניתן להציע שבעניין זה נחלקו האמוראים בגמרא במנחות, ולכן גם יש הדגשה מיוחדת של הלכה למשה מסיני לגבי מזוזה. הסבר אפשרי נוסף, אותו מציע התשב"ץ (שו"ת התשב"ץ, חלק א' סימן ב), הוא שכן קוראים במזוזה, כאשר בודקים אותה אחת לשבע שנים, ולכן היא צריכה שרטוט.
שיטת הרמב"ם[3]
בכתבי הרמב"ם ישנה סתירה, לכאורה, בעניין זה: בהלכות ספר תורה (ז', טז) הוא כותב שבכתבי הקודש ניתן לכתוב שלוש מילים ללא שרטוט. מכך משמע שהרמב"ם פוסק כשיטת ר' יצחק בגמרא, שיש צורך בשרטוט רק בכתיבת ארבע מילים. לעומת זאת, בהלכות יבום וחליצה (ד', לה) הרמב"ם כתב במפורש שאסור לכתוב שלוש תיבות ללא שרטוט: "כשכותבים גט יבמין... משרטט מקום הפסוקים, שאסור לכתוב שלש תיבות בלא שרטוט". גם בפירוש המשנה לסוטה, (ב', ד) הרמב"ם כתב שרק אם בשתי מילים אין צורך בשרטוט.
הפרשנים מתייחסים לסתירה זו, ומצאנו בדבריהם שתי גישות הפוכות - התשב"ץ כותב שיש לפסוק לחומרא, ששלוש מילים חייבים בשרטוט, ולעומתו ר' יהושע הנגיד (מצאצאי הרמב"ם, הובא בקיצור בכסף משנה) כותב שרק ארבע מילים חייבים בשרטוט.
לנושא זה יש התייחסות גם בתשובות הרמב"ם:
האחד מהם, שאין לכתוב מן התורה פסוקים אלא יכתוב שלוש תיבות לבד ולא יותר. ואם צריכים אנו להביא ראיה מפסוק, משנים אנו הכתב ונותנים לו צורה אחרת או כותבים מכל תיבה אות אחת או שתיים...
(תשובות הרמב"ם, סימן רס"ח).
נראה שהרמב"ם מבדיל בין שני מקרים: כאשר כותבים פסוקים שלמים מן התורה - מותר לכתוב שלוש מילים ללא שרטוט; אך במקרה שמביאים ראיה מפסוק - הדין חמור יותר, ומותר לכתוב רק שתי מילים ללא שרטוט. המקרה הראשון מתאים לדברי הרמב"ם בהלכות ספר תורה, בו הרמב"ם דיבר על "כתבי הקודש". הדין של שרטוט בספר תורה ובמזוזה זהה, וכך לכל כתבי הקודש שעבורם רק ארבע מילים צריכות שרטוט. מטרת השרטוט היא ליצור שורות ישרות מדין הידור מצוה ("זה אלי ואנוהו" [שמות, ט"ו, ב']) וכדי שהקריאה תהיה נוחה. המקרה שני הוא כתיבה של פסוקים שלא במסגרת של כתבי הקודש, וכלול בכך גם כתיבת מגילת סוטה; במקרה זה הדין חמור יותר ומטרת השרטוט להוות כעין גופן או סגנון מיוחד של ציטוט בימינו, דהיינו לידע את הקורא שמדובר בציטוט.[4]
שיטת ר"ת וחכמי אשכנז[5]
שיטת ר"ת היא שלא עושים שרטוט בספר תורה ובתפילין, אך אנו מוצאים מושג חדש בדברי ר"ת שנקרא "שרטוט עליון":
וספר התרומה כתב בסימן קצ"ו תפילין אינן צריכים שרטוט. ואם תאמר, הא אמרינן בריש גיטין (ו:) שתים כותבין בלא שרטוט שלש אין כותבין? פירש רבינו יעקב[6] היינו שיטה עליונה או לכל היותר בגליון מארבעה צדדין, ובאמצע יכתוב הרבה שורות בלא שרטוט. וכן כתוב בסמ"ג (עשין, כה, קז:). וצריך לשרטט התפילין ארבעה שרטוטין סביב הגליון, אבל אין צריך בין שיטה לשיטה, וכן כתב המרדכי...                                           
(בית יוסף, או"ח, סימן ל"ב).
דהיינו, גם במקרים שלא חייבים בשרטוט יש צורך ב"שרטוט עליון": שרטוט סביב הדף אשר מטרתו היא מעין סימון שמדובר בכתבי הקודש. לפי שיטה זו, יש שני סוגים שונים של שרטוט - שרטוט בכל שורה, אשר מקורו הוא מדין "זה אלי ואנוהו" ומטרתו היא ליצור כתיבה נאה; ושרטוט עליון, אשר מטרתו היא ליצור מסגרת למה שכתוב אשר מראה שמדובר בכתבי הקודש.
על פי שיטה זו עולה כי הגמרא בגיטין, אשר הצריכה שרטוט לשלוש מילים, מתייחסת רק לשרטוט עליון הנצרך בכתבי הקודש או כחלק מדרשה, אבל לא לפסוקים אשר נכתבים באגרת רגילה.
לפי ר"ת מטרת השרטוט היא להראות שמדובר בכתבי הקודש; לפי הרמב"ם, לעומת זאת, מדובר בשרטוט בכתבים שאינם כתבי הקודש והמטרה היא שיהיה סימון מיוחד לציטוט מפסוק.[7]
השלכות למחלוקת הראשונים
ישנן נפקא מינות רבות לתפיסות השונות בהבנת החובה בשרטוט, ונציג כמה מהן.
א. שרטוט בנקודות מעל למילים. רב האי גאון (שערי תשובה, סימן ל"ט) כותב שניתן לעשות נקודות מעל למילים במקום שרטוט שורות, ובשו"ת התשב"ץ (שם) מובא שאביו של הרמב"ם, ר' מימון, נהג לעשות כך. התשב"ץ תמה על תחליף זה לשרטוט, שהרי מטרת השרטוט היא לסייע לכתיבה יפה וישרה. אכן, לפי גישת ר"ת שמטרת השרטוט היא ליישר את השורות ולייחד את כתבי הקודש, נקודות לא יכולות להוות תחליף לשרטוט; אך לפי גישת הרמב"ם, שרואה את השרטוט גם כעין ציטוט, מטרת השרטוט היא להבדיל את הפסוקים משאר המילים של חולין, ולכך יכולות לשמש גם נקודות, כמו מרכאות של ימינו.[8]
ב. שרטוט אחרי הכתיבה. התשב"ץ בתשובה (שם) גם תמה על האפשרות להתיר שרטוט אחר כתיבה, ועל פי שיטת ר"ת אכן אין בכך תועלות. אולם, לפי שיטת הרמב"ם, שמטרת השרטוט היא ליידע שמדובר בפסוק, ניתן לשרטט גם אחרי הכתיבה.
ג. שרטוט עליון. כאמור, לפי שיטת ר"ת יש צורך בשרטוט עליון בתפילין, אשר מטרתו היא להראות שמדובר בכתבי קודש, אך לשיטת הרמב"ם אין צורך בכך.
ד. שרטוט שאינו מתקיים. האור זרוע (חלק א', סימן תקמ"ג) דן בשאלה האם השרטוט צריך להתקיים לאורך זמן, או שדי בכך שהשרטוט יחזיק מעמד בשעת הכתיבה. נראה ששאלה זו תלויה בטעמים השונים לדין שרטוט: לפי דעת ר"ת מטרת השרטוט במזוזה (וכן לחולקים על ר"ת לעניין ספר תורה אך מסכימים לטעמו בדין שרטוט) היא שהשורות יהיו ישרות, ועל כן די בכך שהשרטוט יהיה ניכר בשעת הכתיבה בלבד. אולם, השרטוט של כתבי הקודש צריך להיות ניכר גם לאחר הכתיבה. לפי שיטת הרמב"ם, נראה שבכתבי הקודש שרטוט הניכר לסופר בלבד יועיל, אך בשאר האגרות יש צורך שהשרטוט יתקיים לאורך זמן, כדי להבדילו משאר הכתב.
ג. עיבוד לשמה
הרמב"ם התייחס להלכה הייחודית במזוזה, בה אין צורך בעיבוד לשמה, בתשובתו לחכמי לוניל:
(לחכמי לוניל). שאלה: ילמדנו רבינו את הנמצא כתוב בספר אהבה, שהמזוזה אין צריך עיבוד לשמה אף על פי שספר תורה ותפלין צריכין עיבוד לשמן ונפסלין אם לא נעבדין לשמן, אבל מזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה. ואי משום דקרי למזוזה קדושה קלה, הלא גם כן קורא לתפלה של יד קדושה קלה. יאיר לנו עינינו בזה מניין לו.
תשובה: לא מפני זה, אלא משום דלא נשמע במזוזה עיבודה לשמה כלל. והיכא דאיתמר - איתמר והיכא דלא איתמר - לא איתמר. ואם תאמר, מאי טעמא ספר תורה ותפילין צריכין עיבוד לשמן, ומזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה? לפי שעצמה של ספר ועצמן של תפילין הן המצוה, ולפיכך הוצרך לעשות להן חשיבות יתירה והוצרכו לעבדן לשמן, כדי שיזהר בעבודתן כדי שיעמדו ימים רבים. אבל עצמה של מזוזה אינה המצוה, ולא תחשב מצוה אלא מפני בית המתחייב בה, ואם אין בית - אין מזוזה, אבל ספר תורה ותפילין חובת הגוף התדירה.
(תשובות הרמב"ם, סימן שלד").[9]
בתחילת דבריו הרמב"ם מנמק את פסיקתו בכך שלא נמצא מקור המחייב עיבוד לשמה במזוזה, ולאחר מכן הוא מסביר את הסברה לכך, לפיה יש לחלק בין מצווה שיש חיוב תמידי לקיים אותה, דהיינו ספר תורה ותפילין, לבין מצווה התלויה במציאות, דהיינו מזוזה. נראה שהגדרה של מצווה כהכרחית מעיד שיש בה מעמד עצמאי ומיוחד המצריך דין לשמה בכל שלבי התהליך. בדומה לכך מסביר ר' חיים בחידושיו על הרמב"ם (,הלכות תפילין א, טו) המגדיר שתי רמות: ספר וקדושה. לכל כתבי הקודש, ובכלל זה מגילת סוטה ומזוזה, יש דין ספר. אולם, לספר תורה ותפילין יש רמת קדושה מיוחדת שהיא המחייבת את דין לשמה.[10] נראה שלשיטתו החיוב המוטל על האדם ליצור ספר תורה ותפילין גורר חובה בדין לשמה; אך חיוב מזוזה תלוי במציאות של קיום בית, ולכן כתיבתה אינה מחייבת הדרגה המיוחדת המגדירה את החפץ על ידי מחשבת לשמה.[11]
ניתן להסביר את תשובת הרמב"ם בדרך נוספת, על פי הסבר הקובץ שיעורים (פסחים, אות קע"א), לפיו דין לשמה נועד לייחד את החפץ למצוותו:
דבלשמה אין הדין על האדם שיכוין אלא שיהא הדבר מיוחד לשם כך. והיכא שהוא מיוחד מאליו, אין צריך כוונת האדם כל כמו בקדשים דסתמן לשמן קיימי. ואם אין הדבר מיוחד מעצמו צריך האדם ליחדו על ידי מעשה שעושה לשמו... אבל במצוות צריכות כוונה הדין הוא רק על האדם שיכוין לשם מצוה. ובזה נראה דלא מהני לומר סתמא לשם מצוה קיימא, דמכל מקום האדם לא כיוון למצוה...
על פי כיוון זה, בחפץ שכבר מיוחד ומיועד מצד עצמו לכוונה מסוימת, כמו מזוזה, שיש צורך להשלים בה את הבית, אין צורך לכוונת לשמה. בחפצים כאלו "סתמא לשמה", דהיינו משמעות הפעולה ברורה מתוך הקשרה.[12] בספר תורה ותפילין יש צורך לתת משמעות לכתיבה, הואיל וחפצים אלו אינם מיועדים למטרה מוגדרת ומיוחדת. חוסר חיוב עיבוד לשמה במזוזה לא נובע, אפוא, מרמת חיוב נמוכה יותר, אלא מכך שייעוד החפץ מושג בדרך אחרת.
 
 
 
**********************************************************
 
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ח
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:                 http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
 
**********************************************************
 
 
 
 
 
[1]   בשיעור זה ננסה לתמצת את עיקרי הדברים בנוגע לנושא זה, ולכן לא נוכל להרחיב בכל עניין ולהביא את כל המקורות. ישנם מקורות נוספים לגבי שרטוט בתלמוד הירושלמי ובמסכת סופרים ונעיר על חלקם בהמשך השיעור.
[2]   הגרי"ד סולובייצ'יק (שיעורי הגרי"ד, תפילין, סת"ם, ציצית, סימן י"ז בעניין השרטוט), הסביר זאת בצורה קצת שונה.
[3]   בהסברנו כאן הלכנו בדרכו העקרונית של הרב רבינוביץ (יש פשוטה, הלכות ספר תורה, ז', טו), עם מספר שינויים.
[4]   מבחינת הסוגיות, הרמב"ם חילק בין הסוגיה במנחות והסוגיה בגיטין: הסוגיה במנחות עוסקת בספר תורה ומזוזה, שם יש צורך בשרטוט שורות; הסוגיה בגיטין דנה בכתבי הקודש באופן כללי, וכן באגרות אשר מצוטטות בהן פסוקים.
[5]   המקומות המרכזיים בהם מופיעה שיטה זו הם תוספות על הסוגיות במנחות (לב:, ד"ה "הא מורידין עושין והא בעיא שרטוט" וכן "כתבה אגרת פסולה"), גיטין (ו: ד"ה "א"ר יצחק שתים כותבין") וסוטה (יז:, ד"ה "כתבה איגרת פסולה").; ספר הישר, סימן ק"ד; אור זרוע, חלק א', סימנים תקמ"ג-תקמ"ו; רמב"ן, גיטין, ו: ד"ה "וכתב ליה בלא שרטוט".
[6]   דהיינו ר"ת.
[7]   באור זרוע (חלק א', סימן תקמ"ג) מופיעה שיטה ייחודית בשם ר' שמחה, לפיה שרטוט השורות בתפילין פוסלות אותן.
[8]   הרמב"ם כתב את פירוש המשנה בערבית ואת הפסוקים הוא כתב בעברית, תוך סימון של נקודות מעליהם. מכיוון שפירוש המשנה הוא חיבור של קודש יש צורך לסמן רק ארבע מילים, אך לעיתים הרמב"ם סימן אף פחות מכך, כנראה כאשר הוא רצה להדגיש שמדובר בפסוק. העובדה שהרמב"ם סימן את הפסוקים יכולה לעיתים לעזור בהבנת המקור של הרמב"ם בפסוקי המקרא, אך ניתן להסתייע בכך רק בעותקים אשר סימנו את הנקודות מעל המילים או ציינו זאת.
בעניין זה עיינו במאמרו של אחי, הרב דרור פיקסלר, "לשון וסגנון בפירוש המשנה לרמב"ם", מעליות, כ"ה, עמודים 205 - 204. במהדורת הרב קאפח של פירוש המשנה לא מופיע היכן ישנו ניקוד מעל למילים והיכן אין, ובמהדורות פירוש המשנה של מכון מעליות ישנו סימון מיוחד עבור נקודות אלו. לעיתים הרמב"ם לא שרטט אלא שינה קצת בלשון הפסוק, מכיוון שרטוט נדרש רק עבור ציטוט מדוייק.
[9]   ראו גם את תשובת ר' אברהם בן הרמב"ם בנושא זה:
שאלה. והא דקאמר ז"ל בהלכות מזוזה שאינה צריכה עיבוד לשמה, ראיתי מה ששאל מלפניו ר' יונתן הכהן ז"ל מנין דבר זה והשיב לו... וקשיא לי על תשובה זו וכי הבית עצמו חייב אלא אם כן יהא אדם דר בו אלולי אדם הדר בבית לא נתחייב שהרי בית התבן פטור מן המזוזה וכל כיוצא בו נמצאת גם היא חובת הגוף. ולא עוד אלא הרי ציצית שחובת טלית היא ואפילו למאן דאמר חובת גברא אי איכא טלית מיחייבא ואם אין טלית אין ציצית ואפילו הכי בעינן טוויה לשמה. ואי משום תדירות... ואם כן יותר מחציו של זמן אדם פטור מן התפלין ומזוזה היא חובה הנוהגת בכל הזמן כולו ורוב בני אדם לעולם אין דרין בשדות אלא בבתים ויושבין בה תמיד וצריכה לעמוד ימים רבים ולעולם גופה נמי מצוה ולעולם אימא לך פריש בתפלין וספר תורה והוא הדין למזוזה דכולהו תשמישי קדושה נינהו וצריכין עבודה לשמה ודילמא טעמא אחרינא אשכח. תשובה. עיקר התשובה היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר... אין אלו אלא דברים שראוי לתמוה עליהם וכי בן דעה יאמר שהבית עצמו חייב וכי בר חיוב הוא אין בדבריו מקום ספק למבין שענין דבריו שאין אדם חייב במצוה זו אלא מפני הבית ואם אין בית אין חיוב למצוה זו. ואין התפלין כך אלא חובה שהוא חייב בה על כל פנים וכבר פירש זה הענין בהלכות ברכות בספר אהבה, שם אמר יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל בה ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפלין וסוכה ולולב וכו' ויש מצות שאינן חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה לגג שאין אדם חייב לשכון בבית החייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה וכו'. ושהקשית מן הציצית שהוא דומה למזוזה שאין אדם חייב בו אלא מפני הטלית ואף על פי כן צריך טויה לשמה יראה שזה הקושיא על הטעם שנתן ז"ל קושיא יפה ואף על פי כן כשתדקדק לא תמצא הקושיא עומדת כלל שטעם הציצית שחייבנו אותו טויה לשמה משום תעשה ולא מן העשוי נגעו בו... אלמא בעינן טויה לשמה והואיל והטעם בטויה לשמה משום תעשה ולא מן העשוי כדאיפריש בגמרא דסוכה ובספרי ליכא למיגמר מציצית שלולי הכתוב לא חייבנו בו טויה לשמה הלכך אין עליו ז"ל קושיא לפני מי שירד לעומק חכמתו ודקדוק סברתו כלל.
(שו"ת ברכת אברהם, סימן מ').
[10] ואלו הם דבריו:
ולפי זה מיושבים היטב דברי הרמב"ם שפסק דמזוזה אין צריך עיבוד לשמה, דהנה הך דינא דעיבוד הא אין זה דין בסת"מ לחוד, כי אם בכל מקום דבעינן ספר בעינן עיבוד, דספר היינו מעובד... והרי בירושלמי סוטה פ"ב [הי"ד] מבואר דמגילת סוטה אין בה משום קדושה משום דניתנה למחיקה וכדאיתא התם דאינה מטמאה את הידים, הרי להדיא דכל דכתיב ביה ספר היינו מעובד ואפילו במקום דלית בה משום קדושה כלל. ולפ"ז צ"ע בסת"מ דבעינן עיבוד, [וכדאיתא ברמב"ם פ"א הי"ד דגם מזוזה שכתבה על עור שאינו מעובד פסולה] אם הוא דין של סת"מ מדין קדושתן, או משום דלא גרע מכל כתיבה וספר שבתורה דבעינן בהו עיבוד, והכא נמי סת"מ דכוותה, אבל דין מסויים בסת"מ ליכא שיהיו צריכין עיבוד... ונראה דבספר תורה דכתיב ביה וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר א"כ ודאי דדין עיבוד שלו יש בו גם מדין קדושת ספר תורה, דכיון דכתיב ספר בגופיה א"כ גם זה דבעינן ביה ספר הוא ג"כ מדין ספר תורה... ובעל כרחך צ"ל דהדין עיבוד של מזוזה כיון דילפינן ליה מכתיבת פרשת סוטה אינו מדין כתיבת מזוזה ורק כדין ספר דפרשת סוטה דאין בזה משום קדושה, וע"כ לענין דינא דלשמה דדינו תלוי רק בדין קדושה דינה שוה כמו שאין צריך עיבוד כלל... אשר לפ"ז הרי מיושב היטב דעת הרמב"ם שמחלק בין מזוזה לספרים ותפילין, ומשום דלשיטת הרמב"ם דחכמים לא פליגי להכשיר בעיבדן שלא לשמן כי אם בדבר שא"צ עיבוד כלל, א"כ ממילא דרק במזוזה דהעיבוד הוא רק משום דין ספר אבל אין בו משום קדושה, בזה הוא דלא בעי לשמה, משא"כ בספר תורה דכתיב ספר בגופיה וכן תפילין דלא כתיב בהו כתיבה כלל הרי בעל כרחך דדין עיבודן נלמד מספר תורה, והעיבוד שלהן יש בו משום קדושה, א"כ הלא צריך לשמה לכו"ע, והירושלמי והסוגיא דגיטין דף נ"ד לא פליגי, וזהו שפסק כן הרמב"ם.
[11] הרב סולובייצ'יק (שיעורי הגרי"ד, תפילין, סת"ם, ציצית, עמודים צ"ז -צ"ח) הוסיף לבאר את שיטת ר' חיים.
[12] עיינו במאמרו של הרב דוד בגנו, ושמרתם את המצות - בגדרי לשמה, בכתב העת אבני משפט, י"ז.