שתי שליחויות ושני סוגים של גאולה

  • הרב יהודה עמיטל

שתי שליחויות, ושני סוגים של גאולה* / הרב יהודה עמיטל

לפרשת וארא

הפרשה הקודמת הסתימה בכך שמשה התלונן אל הקב"ה לאחר כשלון שליחותו הראשונה אצל פרעה:

"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי; וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שמות ה', כ"ב-כ"ג)

ואמנם, תשובתו של הקב"ה איננה מאחרת לבוא:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ" (שמות ו', א')

רש"י על אתר, בעקבות המדרש, מטיל ביקורת על תלונתו של משה, וטוען שבמעשה זה 'הרהר אחר מידותיו' של הקב"ה, ולכן נענש בכך שלא ייכנס לארץ ישראל:

"לא כאברהם שאמרתי לו 'כי ביצחק יקרא לך זרע' ואחר כך אמרתי לו 'העלהו לעולה' ולא הרהר אחרי, לפיכך 'עתה תראה' - העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעה אומות, כשאביאם לארץ"

במבט ראשון, לא ברור מדוע חז"ל מבקרים את דבריו של משה - הרי הוא לא בא בטענות כלפי שמיא בגלל שקשה לו, או בגלל שהוא מתעצל לבצע את מה שמוטל עליו, אלא בגלל שראה את עוניו של עם ישראל, ובתור מנהיג טוב הוא נדרש להטיח בקב"ה את מה שנראה ככשלון הדרך שבה הורה לו לנקוט? מסיבה זו, נדמה לי שאפשר לפרש את תלונתו של משה בצורה שונה מהמקובל.

ביחזקאל, מתאר הנביא את מה שאירע לעם ישראל במצרים טרם היציאה:

"בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת; וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם; וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם; וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (יחזקאל כ', ו'-ט')

בפסוקים אלו אפשר לראות, שהקב"ה מצווה את משה שתי שליחויות שונות: שליחות אחת, ראשונה, היא שמשה ילך להוציא את בני ישראל בזכות, בחסד. התוצאה של שליחות זו היא "וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי". השליחות השניה היא שמשה ילך ויוצא את עם ישראל ממצרים בשביל כבוד ה' שמתחלל בגוים, ושליחות זו בסופו של דבר יוצאת אל הפועל.

ואמנם, הבנה זו מעוגנת גם בפשט הפסוקים. מחד, מתוארת לנו שליחות לפרעה בפרשת 'שמות', במעמד הסנה:

"וַיֹּאמֶר יְקֹוָק רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו; וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי; וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם; וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג', ז'-י')

ומאידך, לאחר שבני ישראל "לֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה", מתארת התורה שליחות נוספת:

"בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ" (שמות ו', י"ב)

לפי המהלך שלנו, ניתן לומר שטענתו של משה כלפי הקב"ה כאשר הוא אומר "והצל לא היצלת את עמך" היא: אם אתה ממשיך להשתהות, ואתה אינך מציל את עם ישראל מיד בעל כורחם, למען שמך, למה זה שלחתני - כלומר, מדוע נתת לי גם את השליחות השניה, שבה לכאורה אתה גואל את עם ישראל מיד וללא כל קשר למעשיהם?

לפי הסבר זה, משמעות תשובתו של הקב"ה "עתה תראה אשר אעשה לפרעה" היא, שאולי משה חושב שהקב"ה מעניש את עם ישראל, אולם בעצם הקב"ה אכן מציל אותם ללא תנאים, והסבל שעתה הם עוברים הוא הכרחי בסוג גאולה כזה, בשביל שבעתיד יוכלו עם ישראל לצאת באמת מהעבדות. "עתה תראה" - זה לא יקח הרבה זמן, משום שאכן מדובר בהצלה ללא תנאים, אולם עדיין הדבר איננו מיידי.

ניתן לומר ששתי השליחויות שתיארנו מקבילות לשני סוגים של גאולה: 'בעתה' ו'אחישנה'. בתחילה, רצה הקב"ה לגאול את ישראל בזכות מעשיהם, בגאולה של 'אחישנה'. גאולה כזו הייתה גאולה מהירה, אבל הייתה מתבצעת בצורה טבעית, ללא ניסים גלויים והכאה של מצרים. רק בגלל שעם ישראל המשיך בדרך של עבודה-זרה, עבר הקב"ה למודל אחר של גאולה - 'בעתה'. למרות שגאולה כזו איננה מהירה ומיידית, היא כוללת ניסים גלויים והתערבות של הקב"ה במהלכי הטבע. ואמנם, כך אכן נגאלו ישראל בסופו של דבר, ורק בשליחות השניה מזכיר הקב"ה גאולה עם ניסים גלויים:

"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים; וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'" (שמות ו', ו'-ח')

גם בהקמת המדינה זכינו להגאל למרות שלא היינו ראויים לכך, שהרי המצב הרוחני של עם ישראל לאחר השואה לא היה טוב יותר ממצבו בתקופות אחרות בהיסטוריה, שבהן לא זכינו לקיבוץ גלויות והקמת מדינה. נראה, שגם גאולה זו הייתה גאולה של 'בעתה' - ללא קשר למעשינו, בשביל למנוע חשש גדול של חילול ה' שהיה יכול להתממש לאחר השואה הנוראה.

 

* השיחה נאמרה בסעודה שלישית פרשת 'וארא' תשס"ב ולא עברה את ביקורת הרב.