תאונת דרכים מקראית

 

 

בשיעור זה, נעסוק בבירור מעמדו של שור תם. במסגרת זאת, נבחן את דינו של שור תם, מן הפסוקים בתורה, דרך המשניות והגמרא ועד לתשובותיהם של גדולי הפוסקים.

 

אחזקת בע"ח היא עושר השמור לבעליו לטובתו, אך גם לרעתו. בע"ח משמש את האדם לתובלה ולעבודה, אולם התנהגותו הבלתי מרוסנת יכולה להוות גם עושר השמור לרעה במידה ובע"ח פגע באדם או בממון.

התורה אמנם חפצה בקידום החברה ושגשוגה ולכן אפשרה את השימוש בבעלי החיים המסוכנים, אולם היא עשתה זאת תחת מערכת כללי התנהגות הבאים להסדיר את מצב העניינים במידה והתרחש נזק.

הנזקים האפשריים

בבואנו לדון בנזקי שור, עלינו להבחין בין שלושה תחומים שונים:

1. נזקים הנובעים מהתנהגות בלתי אופיינית של בעל החיים. נזקים אלו מכונים בפי חז"ל 'קרן' - דלאו אורחיה להזיק. דוגמה לנזק מעין זה הוא שור שחבל בחברו חבלה שלא הובילה למיתה. בימינו, המאפיין הבולט של נזקים אלו הינו שמאחר והם אינם מצויים, בזמן הזה שהדיינים אינם נחשבים סמוכים, אין לבית הדין את האפשרות לצאת ולדון במקרים אלו^[1].  
2. נזקים הנגרמים במהלך המרעה - התנהגות מזיקה אופיינית. נזקים אלו מכנים חז"ל נזקי שן ורגל, והמאפיין הבולט בהם הוא הפטור המלא מנזקים לו ברה"ר וחיובם ברשות היחיד.
3. נזקי תקיפה של שור שהובילו למיתה של אדם או בהמה- בנזקים אלו מתמקד הכתוב בפרשת משפטים. גישת התורה בכל הקשור לנזקים שהובילו למיתה היא גישה מחמירה, והתורה רואה את השור כאישות משפטית אותה ניתן לחייב ולהעניש ואף לקנוס. שיעורנו השבוע יתמקד בעיקר בדיני שור תם שתקף את חברו והוביל למתתו.

במקרא - יידע המזיק ויזהר

הכתוב בספר שמות מחלק את נזקי שור לשתי מחלקות: בפתיחה של פרק כא עוסק הכתוב בנזקי שור שהזיק אדם, ואילו המשכו של הפרק עוסק בנזקי שור שהזיק שור.

על משמעותה של חלוקה זו עמדנו בשיעור הפתיחה, ועתה נעבור לעיין באופן בו מציג הכתוב את נזקי שור שהזיק שור:

"וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן. אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ"          (לה-לו).

פסוק ל"ה עוסק במקרה בו התרחשה 'תאונת דרכים' בין שני שוורים, אשר הביאה למותו של אחד מהשורים. הפתרון שמציאה התורה בנוי על שני שלבים:

• מכירת השור החי וחלוקת הכסף בין הצדדים.
• חציית השור המת וחלוקת הבשר בין הצדדים.

מדיניות זאת של התורה משקפת לנו את תפיסת התורה כי בתאונה בין שני שוורים, שני הצדדים נושאים בעלות הנזק. תפיסה זה עומדת כנגד האינטואיציה האנושית הרוצה לחייב את המזיק לבדו בעלויות הנזק.

פסוק ל"ו עוסק בדינו של שור מועד. במקרה זה הפתרון אותו מציעה התורה הוא כי המזיק לבדו ישא בעלויות באופן הבא:

• תשלומי הנזק הן : שור תחת שור.
• נתינת נבלת הניזק למזיק.

במינוחים של המשפט המודרני, בשור מועד משטר הנזיקין הוא משטר של רשלנות, כאשר הניזק מוכיח כי המזיק לא שמר על שורו הוא זכאי לפיצוי. לעומת זאת, בשור תם המשטר הוא פיזור נזק, בו שני הצדדים נושאים בעלות הנזק.

מהי ההצדקה לחלוקה בין המשטרים בשור מועד ותם?

נראה לבאר באופן הבא: על פי פשטי המקראות, בשור מועד ישנה חובה שמירה של הבעלים, ולכן יכול המזיק לדרוש מהניזק לפצות אותו. בהעדר חובת השמירה לא הייתה חובת פיצויים, שכן התפיסה מאחורי דיני הנזיקין הינה כי בהעדר הוראה קונקרטית המחייבת את המזיק לשמור, הכלל הוא כי ידע הניזק ויזהר^[2].

לעומת זאת בשור תם התורה אינה מטילה על הבעלים חובת שמירה, והיא אינה מעוניינת במדיניות של צדק מתקן בו אנו שואפים לתקן את העוולה שנעשתה ע"י המזיק. במקרה זה התורה נוקטת במדיניות של צדק חלוקתי, בו שאלת האשם אינה רלוונטית. התורה יוצאת מתוך נקודת הנחה שבכדי לאפשר פעילות חופשית בה נעשה שימוש בבהמות, עלינו לפזר את הנזקים במידה ויתרחשו בין המזיק לניזק.

פרשנות כזו לדין התורה, ניתן למצוא בדברי החזקוני:

"לפי שהיה תם ואין דרכו להזיק לא היה לבעל שלו להזהר בו ולא פשע ומזלא דתרוייהו גרים, לפיכך שניהם שוים בהיזק"          (פס' לה).

לדעת החזקוני, העובדה שראובן הוא המזיק ושמעון הוא הניזק, אינה רלוונטית. 'מזליהו גרים' ולכן עליהם לחלק את התשלומים בניהם.

במשנה - 'חצי נזק': צדק מתקן או תשלומים מופחתים

לאחר שראינו את התייחסות התורה לנזקים הנגרמים על ידי שור תם, נעבור לסקור את דברי המשניות בעניין.

המשנה בריש מסכת בבא קמא קובעת את הכלל הבא:

"הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ".

קביעת המשנה היא שבכל אחד מאבות הנזיקין ישנה חובת שמירה, וכך גם בשור תם שהוא חלק מאב הנזיקין שור. ברם, ניתן גם להבין אחרת ולומר כי בשור תם ישנו פטור מיוחד בתוך אב הנזיקין שור. כך גם מצינו לצד שאר אבות המזיקים: בשור - פטור תם, בשן ורגל - פטור רה"ר, באש - פטור טמון. לאמור, הכלל המופיע במשנה שייך דווקא באבות הנזיקין ולא במקרי הפטור שלהם.

המשנה בהמשך הפרק מביאה את הכלל הבא:

"שום כסף ושוה כסף בפני בית דין ועל פי עדים בני חורין בני ברית והנשים בכלל הנזק, והניזק והמזיק בתשלומין"     (טו.).

פרשני המשנה נחלקו בשאלה כלפי מי מיוחס הכלל שבסוף המשנה "והניזק והמזיק בתשלומים". הרמב"ם בפירוש המשניות וכן התוי"ט, הסבירו כי כלל זה בא ללמדנו על כל המקרים בהם מערכת התשלומים היא חצי נזק. מטרתה של המערכת הינה לפזר את הנזק - 'והניזק והמזיק בתשלומים'^[3].

מקום נוסף בו מצאנו כלל דומה לכלל המופיע במשנה הוא בדברי ר"ע המופיעים בברייתא:

"שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים, ואין הנבילה יפה כלום - נוטל את השור.

גמ'. מתניתין מני? רבי עקיבא היא, דתניא: יושם השור בב"ד, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר: הוחלט השור. במאי קמיפלגי? ר' ישמעאל סבר: בעל חוב הוא וזוזי הוא דמסיק ליה, ור' עקיבא סבר: שותפי נינהו. וקמיפלגי בהאי קרא: 'ומכרו את השור החי וחצו את כספו' (שמות כ"א), ר' ישמעאל סבר: לבי דינא קמזהר רחמנא, ור"ע סבר: לניזק ומזיק מזהר להו רחמנא"        (לג:).

המשנה שלפנינו עוסקת בדין שור תם. הגמרא על אתר מביאה ברייתא, ובאמצעותה היא מעוניינת להבין מיהו התנא הדובר במשנה.

לדעת ר"ע עם יצירת הנזק בעלי השוורים נעשים כשותפים החולקים בנזקים. כלומר, אין מטרת הדין למצוא את האשם, אלא לפזר את הנזק באופן שווה כפי שראינו בפשטי המקראות (צדק חלוקתי).

לעומת זאת, לדעת רבי ישמעאל, את השור יש לישום בבי"ד. הלשון 'שומה' הוראתה חובת תשלומים, ומכאן כי לדעתו, בשור תם על המזיק קמה חובת תשלומים. חובת תשלומים הינה אמנם חובה מופחתת, שכן מן התשלום מקוזז הנזק שנגרם לו, אולם בניגוד לר"ע אין הצדדים נעשים שותפים בנזק אלא חובת התשלומים היא על המזיק בלבד (צדק מתקן).

ניתן להציע כי הכלל שהמזיק והניזק בתשלומים בא ללמדנו על מחלוקת התנאים האם נשיאת הניזק בעול חצי נזק נובעת מן העובדה כי במקרה של שור תם הכריעה התורה כי יש לפזר את הנזק (צדק מתקן), או שמא התורה רק הקלה בדינו של המזיק והפחיתה בתשלומיו דבר המביע לכך כי בפועל גם הניזק בתשלומים.

לענ"ד הלשון של המשנה 'והניזק והמזיק בתשלומים' בא לרמוז במידה מסוימת לשיטת ר"ע כי בחצי נזק של שור תם, משלמים גם למזיק מהיותו שותף, זאת בניגוד לאינטואיציה האנושית כי תשלומי הנזק מגיעים לניזק בלבד. מאידך ניתן לומר כי העובדה שבעל המשנה סמך הלכה של 'שום כסף' להלכה של 'וניזק והמזיק בתשלומים' בא ללמדנו כי האופן בו יש לעשות תשלומים הוא בדרך שומא כר"י, והלשון והניזק והמזיק בתשלומים נובעת מהיותם בעלי חוב זה על זה.

אם כן, מצאנו שיטות תנאים המשמרות את סברת התורה כי בתשלומי נזק של שור תם מטרת התורה היא לעשות צדק חלוקתי, כמו כן ראינו שבמשנתנו ישנה לשון המזכירה כל אחת מן השיטות.

בגמרא - 'חצי נזק': תשלומים מופחתים

בגמרא, האמוראים נתנו פרשנות שונה לדברי המשנה 'הניזק והמזיק בתשלומים':

"הניזק והמזיק בתשלומין. אתמר: פלגא נזקא - רב פפא אמר: ממונא, רב הונא בריה דרב יהושע אמר: קנסא.

רב פפא אמר ממונא, קסבר: סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימן, ובדין הוא דבעי לשלומי כוליה, ורחמנא הוא דחס עליה דאכתי לא אייעד תוריה;

רב הונא בריה דרב יהושע אמר קנסא, קסבר: סתם שוורים בחזקת שימור קיימי, ובדין הוא דלא לשלם כלל, ורחמנא הוא דקנסיה כי היכי דלנטריה לתוריה".

ר' פפא ור' הונא הבחינו בפער בין הכלל המופיע במשנתנו 'והניזק והמזיק בתשלומים', לכלל המופיע במשנה בריש המסכת 'וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ'. מתוך פער זה מגיע ר' הונא למסקנה כי הכלל 'המזיק והניזק בתשלומים' הוראתו קנס. כלומר, אין מדובר בתשלום הקלאסי בו המזיק מפצה את הניזק על העוולה שנגרמה לו, אלא מדובר בתשלום מסוג אחר.

ניתן אולי לטעון כי מחלוקת האמוראים מזכירה באופן מסוים את מח' ר"מ ור"ע שהבאנו לעיל: לדעת ר' פפא תשלומי שור תם הינם תשלומים של צדק מתקן אלא שישנה הפחתה בתשלומים מנזק שלם לחצי נזק, משום שהתנהגות הבלתי הצפויה של שור הייתה אירוע חריג ביותר. אולם ר' הונא סבור כי מדובר בצורת תשלומים שונה של פיזור נזק.

הסבר זה של המחלוקת היה נחמד למראה, אלא שבעל הסוגיה פירש את מחלוקת האמוראים באופן שונה, והוא תולה את מח' האמוראים בשאלה האם סתם שוורים מוחזקים כשמורים או לא. בכדי להבין את דברי הגמרא הללו, עלינו לעיין בדברי הסוגיה בהמשך (מה:).

שור תם - רמת שמירה פחותה

הגמרא בפרק רביעי, מביאה משנה המבררת את גדרי השמירה בשוורים, ומביאה את מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה ורבי אלעזר:

"קשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק, אחד תם ואחד מועד - חייב, דברי ר"מ. רבי יהודה אומר: תם - חייב, ומועד - פטור, שנאמר: 'ולא ישמרנו בעליו, ושמור הוא זה' (שמות כ"א); ר"א אומר: אין לו שמירה אלא סכין".

לדעת רבי יהודה מאחר והתורה לא דרשה חובת שמירה בשור תם, השמירה לא מהווה עילת פטור. רק בשור מועד בו גילה הכתוב כי קיימת חובת שמירה - השמירה פוטרת. על ר"י חולקים ר"מ ור"א, כל אחד מסיבותיו שלו, אולם המכנה המשותף לשניהם הינו כי לדעתם גם בשור תם ישנה חובת שמירה.

ברם, הגמרא על אתר מבינה כי גם לר' יהודה ישנו קיום מסיום של שמירה:

"מאי טעמא דר"מ? קסבר: סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי, ואמר רחמנא: תם ניחייב, דניבעי ליה שמירה פחותה, הדר אמר רחמנא ולא ישמרנו גבי מועד, דנבעי ליה שמירה מעולה, ויליף נגיחה לתם נגיחה למועד; ר"י סבר: סתם שוורים בחזקת שימור קיימי, אמר רחמנא: תם נשלם, דניבעי ליה שמירה מעולה, הדר אמר רחמנא ולא ישמרנו גבי מועד, דנעביד ליה שמירה מעולה, הוי ריבוי אחר ריבוי, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, מיעט הכתוב לשמירה מעולה. וכי תימא, נגיחה לתם נגיחה למועד! הא מיעט רחמנא ולא ישמרנו - לזה ולא לאחר. והא מיבעי ליה ללאו! אם כן, נכתוב רחמנא ולא ישמור, מאי ולא ישמרנו? לזה ולא לאחר".

הגמרא תולה את מחלוקת ר"מ ור"י בשאלה האם סתם שורים מוחזקים כשמורים, כלומר האם ניתן לראות שור תם שלא הראה התנהגות חריגה במהלך חייו כשמור. אליבא דר"מ בע"ח אינם בחזקת שימור, ולכן החילה התורה חובת שמירה פחותה בשור תם ושמירה מעולה בשור מועד.

לעומתו, רבי יהודה סבר שמאחר ויש חזקת שימור בשור תם, התורה באה ללמדנו כי די באותו שמירה מינימאלית, ותוספת השמירה המעולה של הבעלים לא תהווה עילת פטור. מדוע? כפי שראינו לעיל התורה הכריע כי צורת התשלומים בשור תם היא של פיזור נזק, ושאלת האשמה והאחריות של הבעלים כלפי בהמתם אינה רלוונטית לעניין התשלומים.

יוצא מכאן כי רבי יהודה חבר לר"ע הסובר כי המזיק והניזק שותפים בתשלומי הנזק, משום שהתורה פיזרה את הנזק שבינהם.

עתה נוכל להסביר גם את דברי הגמרא לעיל (טו:) במחלוקת ר' פפא ור' הונא, האם תשלומי חצי נזק הינם ממון או קנס. לדעת ר' הונא כי חצי נזק הינו קנס, אנו מחזיקים שוורים בחזקת שימור, ולכן לא ראתה התורה צורך לקבוע מי האשם במידה והייתה תאונה בין שורים, וע"כ בחרה התורה במסלול פיזור נזק. לעומת זאת ר' פפא סבור כי שורים תמים אינם בחזקת שימור, ולכן קמה חובת שמירה על הבעלים. אלא שמשום והנזק של השור התם אינו צפוי, חסה התורה על האדם והפחיתה לו את חובת התשלומים[4].

האם שור תם הוא פטור בדין או עיקר הדין?

הרמב"ן על התורה מבאר את דברי הגמרא לעיל באופן מעניין:

"ולא ישמרנו בעליו - ידוע כי גם התם אם ישמרנו בעליו כראוי ויצא והזיק במקרה שאירע, בודאי שהוא פטור, וזה שאמר במועד ולא ישמרנו, על דעת האומר בתלמוד שהמועד צריך שמירה מעולה מן התם (ב"ק מה:), יאמר הכתוב ואם שור נגח הוא והועד בבעליו ולא ישמרנו, להוסיף בו שמירה מפני רעתו, ויצא והזיק ישלם נזק שלם"    (שמות כ"א, לו).  

הרמב"ן מבין כי בשור תם ומועד חובת התשלומים היא צדק מתקן, אלא שהתורה הוסיפה חובת שמירה בשור מועד מפני רעתו, ואילו בשור תם היא הסתפקה בחובת השמירה הפחותה ולכן במידה והבעלים ישמרו על שורם הם יהיו פטורים אף מתשלומי חצי נזק.

שיטת הפוסקים

בשיעור זה, רצינו לפרש כי תשלומי חצי נזק הינם תשלומים של צדק חלוקתי, ור' הונא המכנה אותם תשלומי קנס, מכנה אותם ככאלה משום שהם חריגים לצורת התשלום הרגילה.

תפיסה זו נשתמרה בדברי הראב"ד:

"לא דמי האי קנסא לשאר קנסות. דהכא קרנא הוא דמשלם ואפילו כוליה קרנא לא, ובי דינא כי מודה אמרי ליה, וכל שכן דאי תפס לא מפקינן מיניה"                                            (לה:).

לדעת הראב"ד תשלומי חצי נזק של שור תם שונים במהותם משאר תשלומי קנס, שכן הם אינם עונשים אלא פיצויים 'קרנא הוא דמשלם'. לכן תפיסתו של הניזק מועילה בהם אף בזמן הזה בו אנו לא דנים דיני שור תם ולא גובים קנס של חצי נזק^[5].

למעשה פסק השו"ע בחו"מ (סימן א') כי אין דנין תשלומי 'חצי נזק' בזה"ז, אולם אם בי"ד מנדים את המזיק עד שיפייס את הניזק, ואם הניזק תפס כשיעור המגיע לו אין בית הדין מוצאים מידו.

האחרונים^[6] חדשו משמו של המרדכי שבתשלומי חצי נזק של שור תם, המזיק יכול לתפוס דווקא מגופו של השור ולא מממונו של המזיק.

לענ"ד הדברים מתיישבים היטב עם הבנתנו כי תשלומי ח"נ, הינם תשלומים של צדק חלוקתי. מאחר והתורה גזרה כי תשלומים אלו ייעשו מבהמת המזיק בלבד, היא כוונה לכך שלאחר התרחשות הנזק נעשים המזיק והניזק שותפים מכח התאונה, עתה שני הצדדים יכולים להתיר את השותפות ע"י נטילת החלק היחסי בשור החי והשור המת. לאמור תפיסתו של הניזק אינה מכח חוב אלא מכוח השותפות ולכן הוא יכול ליטול רק מגוף שור המזיק^[7].