תגי האותיות

  • הרב משה טרגין

תגי האותיות

מעמד התגים

הגמרא במסכת מנחות (כט:) מציגה את דין "זיונין", היינו התגים שמעל האותיות (הקרויים כך על שום דמיונם לאות ז'). הגמרא מביאה את דעת רבא:

"אמר רבא: שבעה אותיות צריכות שלשה זיונין, ואלו הן: שעטנ"ז ג"ץ".

ברור כי תגים אלו נועדו לייפות את הכתב שבתורה ובתפילין. אולם יש מקום לשאול, באיזו מידה אנו רואים תגים אלו כחלק מן האותיות? האם אנו רואים בהם תוספת נפרדת שמטרתה להדר ולפאר את כתבי הקודש, או שמא אנו מחשיבים אותם כחלק מן הכתב עצמו?

אפשר שהאמירה הברורה ביותר ביחס למעמד תגים אלו מצויה בגמרא בשבת (קד:-קה.):

"תנא: נתכוין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים - חייב. והתנן פטור? לא קשיא, הא דבעי זיוני, הא דלא בעי זיוני".

(רש"י: "ועלו בידו שתים - מתכוין לכתוב ח' וכתב שני זיינין; הא - דתנן פטור - דבעי זיוני - שעדיין צריכות ראשי הזיינין לזיינן בתגין שלהן").

הגמרא מדברת על אדם שכתב שתי אותיות ז' במטרה לחברן ולהופכן לאות ח'. הסיבה לכך שאיננו עובר על איסור כתיבה בשבת, למרות שכתב שתי אותיות, היא שהאותיות הללו חסרות עדיין את התגים שלהם. קביעה ברורה שכזו מעלה מיד את המסקנה כי אכן התגים הם חלק מן האותיות; ללא התגים, אין כתיבת אותיות נחשבת מבחינה הלכתית.

למעשה, הבנה זו היא כה מחודשת ומהפכנית עד כדי כך שרבים מן הראשונים מציגים פרשנויות שונות המסייגות אותה. לדעת אחדים מהם, הגמרא מתייחסת רק לאדם שכותב ספר תורה; במקרה זה, המלאכה איננה שלמה ללא התגים. אחרים סבורים כי עקרונית אותיות ללא התגים נחשבות כשרות מבחינה הלכתית; אולם היות שבמקרה הזה הסופר התכוון לכתוב תגים אלו, ולא הצליח לכותבם לבסוף - לא התבצע כאן חילול שבת בכוונה, ועל כן הסופר אינו נענש. ובכן, למרות שהקריאה פשוטה של הגמרא מלמדת כי התגים הם חלק בלתי נפרד מן האותיות, ישנם ראשונים המפרשים את הגמרא כך שהמסקנה העולה ממנה תהיה שונה.

החובה להוסיף תגים

אם נבוא לבחון את ההשלכות ההלכתיות של חקירה זו, השאלה המרכזית תהיה מה מעמדן של אותיות שנכתבו בלי תגים. האם, למשל, פרשיות תפילין שנכתבו ללא תגים יהיו כשרות? הרא"ש בהלכות תפילין שכתב (המובאות לאחר מסכת מנחות) מביא משמו של השמושא רבה רשימה של אותיות מסוימות בפרשיות התפילין המחויבות בתגים. הרא"ש מסביר כי רשימה זו מתייחסת לתגים גדולים (שאינם מוזכרים בגמרא כלל), והוא אינו רואה סיבה לומר כי חסרון התגים הללו יפסול את האותיות:

"והני זיוני דמפרשי הכא היינו תגים גדולים, אבל תגים קטנים - מה לו להזכיר שעטנ"ז ג"ץ, הלא בכל מקום שיש אלו האותיות צריכים תגים קטנים... ובגמרא דידן לא הוזכרו כלל אלו התגין [הגדולים], ולא מסתבר כלל למיפסל תפילין בשביל חסרון אלו התגין".

הרא"ש קובע כי חסרון תגים גדולים אינו פוסל את האותיות, אולם משתמע מדבריו שחסרונם של תגים קטנים (הרגילים) כן יפסול את הכתב, היות שהם אכן מהווים חלק אימננטי מן האותיות. מנגד, הרמב"ם בהלכות ספר תורה (פ"ז ה"ט) פוסק כי חסרון תגים אינו פוסל את האותיות כלל: "ואם שינה בתיקון זה או שלא דקדק בתגין... הרי זה ספר כשר".

שאלה נוספת נוגעת להיקף המקרים בהם יש צורך בתגים. האם התגים נצרכים כאשר כותבים שטר גירושין (=גט)? המרדכי במסכת גיטין (סי' שט"ז) מביא בנידון זה שתי דעות בראשונים:

"פסק בספר התרומה דאין לזיין בגט אותיות של שעטנ"ז ג"ץ כמו שעושים בספר תורה... אמנם ר"י בר אברהם היה מדקדק, כיון שלא יתחייב עליהם בשבת אם יכתבם בלא זיון כמשפטם... אם כן לא מקרי אות בלא תגין, והיה מצריך לעשות תגין כמו בספר תורה".

ברור מדבריו כי אם מבינים שתגים אלו הם חלק בלתי נפרד מן הכתב (כפי שהוצע לעיל, בהתאם להבנה הפשוטה של הגמרא בשבת), ממילא מובן שיש להוסיף אותם אף בכתיבת גט.

הרמב"ם בהלכות מזוזה (פ"ה ה"א) פוסק כי מזוזה צריכה להיכתב כסדרה. משמעותו של דין זה היא שאם הסופר טעה, ואחרי הטעות המשיך בכתיבת המזוזה, הוא לא יכול לחזור ולתקן את טעותו לאחר מכן; אם הוא לא הבחין בטעותו מיד, הוא צריך לכתוב מזוזה חדשה. מה יהיה הדין במקרה בו סופר שכח לתייג את האותיות במזוזה, והוא רוצה להוסיף את התגים לאחר שכבר המשיך בכתיבת המזוזה? האם השלמה זו עומדת בניגוד לחובת 'כסדרה'? לדעת הב"ח (או"ח סימן ל"ו), מותר להוסיף את התגים, ואין בזה בעיה בדין כסדרן:

"מיהו, אף אם לא תייגן כלל, אפילו בתפילין, מועיל להן תיקון לתייגן לאחר שכבר נכתבו, ואין זה שלא כסדרן".

מסתבר שלדעתו התגים אינם חלק בלתי נפרד מן האותיות.

צורתם ומיקומם של התגים

שאלה מעניינת אחרת נוגעת לצורתם של התגים. כפי שכבר ראינו לעיל, הגמרא מכנה אותם "זיונין", כלומר שיש להם צורה המזכירה את האות זי"ן. ואכן כך פסק הרמב"ם בהלכות תפילין פ"ב ה"ח: "וצריך להזהר בתגין של אותיות, והן כמו זיינין זקופות". הבית יוסף (או"ח סימן ל"ו) מצטט את דעת האגור שפסק כמו הרמב"ם, ואכן רבים מן הפוסקים הספרדים נוהגים כך למעשה. [אם אנו אכן נותנים לתגים אלו צורה עצמאית - כמו זו של האות זי"ן - האם אין בכך כדי להוריד מן הפרק את האפשרות שמדובר בתוספת לאות?] לעומת זאת, רש"י במנחות (כט:) מפרש כי לתגים אלו אין צורה עצמאית אלא הם "תגין קטנים", ובודאי אין צורך שידמו לאות כלשהי.

מפסיקה המובאת בדברי המרדכי במנחות (סימן תתקנ"ג) עולה, שהתגים לא נועדו רק לקישוט אלא יש להם משמעות הלכתית מחייבת:

"אמר רבא, שבע אותיות צריכות שלשה שלשה זיונין - שעטנ"ז ג"ץ... וכן פירש בסמ"ק, דיש סומכין על קרנות האותיות".

המרדכי מביא, שישנם סופרים שאינם כותבים תגים, אלא סומכים על הפינות והזויות של האותיות שימלאו את תפקיד התגים. לפי גישה זו לתגים יש תפקיד פונקציונלי, ולא אסתטי בלבד. תפקידם של התגים לאפשר צורה ברורה לאותיות, ולחדד את גבולות האותיות. בעיקר הם מסייעים ליצירת אותיות ישרות ובעלות פינות חדות, לעומת אותיות שפינותיהן מעוגלות. גגותיהן של שבע האותיות הללו, שעטנ"ז ג"ץ, נעשים מקשה אחת על ידי הוספת התגים. סופר שיכול לגרום לאותיות אלו להיראות כמקשה אחת גם בלי עזרת התגים, אינו מחויב, לפי הבנה זו, בהוספתם. עיין גם בבית יוסף (או"ח סימן ל"ו), המביא דעה הסוברת כי ניתן להשמיט את התגים כל עוד גג האותיות הוא ישר ולא מעוגל: "לא מיפסלי בחסרון תגין, כל שלא עשה ראש אותיות עגול אלא משוך". ואכן, כמה מן הראשונים מציינים כי המנהג הוא לשים את התגים על הפינות שבצדי גג האותיות; מיקום זה מלמד כי התגים אכן נועדו לתחם את הגג של אותיות אלו. תפיסה זו רואה בתגים חלק אינטגרלי של האות, המשמש להבחין בינה ובין אותיות אחרות.

ובכן, ראינו שהתגים, היינו הכתרים של חלק מהאותיות בכתב סת"ם, משמשים אחד משני תפקידים: תוספות חיצוניות המיועדות לפאר ולהדר, או הרחבה של גוף האות המיועדת לתפקיד מוגדר. ההבחנה בין התפקידים הללו גוררת השלכות בתחומים שונים, ובהם שאלת הצורה והמיקום של הכתרים, וכן האופי וההיקף של החובה להוסיף אותם.