תהליך הטהרה

  • הרב יאיר קאהן

 

א. פרשות תזריע ומצורע כיחידה אחת

בדרך כלל, פרשות תזריע ומצורע מחוברות, אך בשנה מעוברת אנו קוראים כל אחת בפני עצמה (כדי שיהיו מספיק פרשיות לשבתות שנוספו בעקבות הוספת החודש).
 
יש לשאול, האם שתי הפרשיות מהוות יחידה אחת המתחלקת לעתים עקב צרכי לוח השנה, או שמא מדובר בשתי יחידות עצמאיות, שלפעמים מחוברות על מנת לגמור את התורה בשנה אחת.
 
לכאורה, היה אפשר לטעון שכל פרשה עוסקת בנושא אחר: פרשת תזריע דנה בהגדרה ובזיהוי של נגע הצרעת, ואילו פרשת מצורע מתמקדת בתהליך הטהרה.
 
אולם, לפי חלוקה זו ההגדרה והזיהוי של צרעת הבית היו אמורים להופיע בפרשת תזריע. מיקום דינים אלו בפרשת מצורע מורה, לכאורה, שאין התורה מחלקת את הפרשיות העוסקות בצרעת על הקו הזה.
 
לאמיתו של דבר, דיני צרעת המופיעים לקראת תחילת פרשת תזריע ממשיכים ברצף עד פסוקי סיום הפרשה. בפסוקים אלו, המופיעים לקראת סוף פרשת מצורע, נאמר:
 
"זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק: ולצרעת הבגד ולבית: ולשאת ולספחת ולבהרת: להורות ביום הטמא וביום הטהור זאת תורת הצרעת"   (ויקרא י"ד, נ"ד-נ"ז)
 
סיכום זה בפרשת מצורע, כולל את סוגי הצרעת המופיעים בפרשת תזריע. בכך, מהווה סיכום זה עדות על קשר בין שתי הפרשיות ומוביל למסקנה שהחלוקה ביניהן אינה אלא מלאכותית.
 
מצד שני, אין זה אומר בהכרח שפרשות תזריע ומצורע הן יחידה אורגנית אחת. שהרי, טומאת יולדת, הנמצאת בפתיחת פרשת תזריע, וטומאות זב וזבה, המופיעות בסיומה של פרשת מצורע, אינן סוגים של צרעת. טומאות אלו אמנם מצטרפות לטומאת צרעת כחלק מסדרה העוסקת בסוגים שונים של טומאה (כפי שהדגשנו בשיעור הקודם), אך סדרה זאת מתחילה כבר בפרשת שמיני, בפרשייה העוסקת בבהמות הטמאות והטהורות (ויקרא פרק י"א).
 
למרות האומר לעיל, נראה לי לטעון שהפרשות תזריע ומצורע אכן מהוות יחידה עצמאית, בתוך הסדרה העוסקת בטומאה.
 
בהקשר זה, יש לציין את האזהרה הנמצאת בסוף פרשת שמיני:
 
"כי אני ה' א-להיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ: כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-להים והייתם קדושים כי קדוש אני"  (ויקרא י"א, מ"ד-מ"ה)
 
על אף שפרשות תזריע-מצורע כוללות כמה סוגי טומאה, אין אזהרה נוספת לטומאה חוץ מזו שנמצאת בסוף פרשת מצורע:
 
"והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם"    (שם ט"ו, ל"א)
 
הרי לנו, שישנה אזהרה מיוחדת לטומאות השונות המופיעות ביחידת תזריע-מצורע.
 
אם כנים הדברים, עלינו להגדיר את משמעותה של יחידה זו. מדוע הפרידה התורה בין הטומאות בסוף פרשת שמיני לבין טומאת יולדת המופיעה בתחילת פרשת תזריע?
 
בנוסף, יש לשים לב שהמונח "תזריע", בו פותחת התורה את פרשת היולדת, הוא ייחודי במקרא. האם ייחשב הדבר להגזמה אם נטען שבחירת המונח "תזריע" הוא עקב הקשר הפונטי למילה "צרעת"? אם הדבר נכון, למה קשרה התורה בין טומאת יולדת לצרעת?
 
כמו כן, יש לדון בסוף יחידת תזריע-מצורע. מהו היחס בין צרעת לזב?
 
אם נסכם זאת בקיצור, שאלתנו היא מהו המכנה המשותף של הטומאות המופיעות בפרשות תזריע ומצורע, המצדיקות את ההגדרה כיחידה עצמאית.

ב. ארבעה מחוסרי כפרה

נדמה לי, שניתן למצוא תשובה לשאלה זו במשנה בכריתות:
 
"ארבעה מחוסרי כפרה... ואלו הן מחוסרי כפרה: הזב, והזבה, והיולדת, והמצורע"       (כריתות ח:)
 
 בדרך כלל, די לנו בטבילה על מנת להיטהר, מלבד טהרה מטומאת מת המחייבת גם הזאת מי חטאת מפרה האדומה. משנה זו, מציינת רשימה של ארבעה מחוסרי כפרה, דהיינו המחייבות קרבן על מנת להגיע לרמת הטהרה המתירה אכילת בשר קרבנות וכניסה למקדש. רשימה זו של מחוסרי כפרה תואמת את הטומאות השונות המופיעות ביחידת תזריע-מצורע.
 
אמנם, יש בפרשות תזריע ומצורע מקרים בהם טהרה מלאה מושגת על ידי טבילה לבדה, כגון קרי ונדה. לאמיתו של דבר, התורה אפילו מציינת מקרים של צרעת שאינן דורשות יותר מאשר טבילה. לדוגמא, אדם שמראה נגע לכהן והוסגר לשבוע, ולאחר השבוע הכהן מטהרו, אין זה משום ספק צרעת שהתברר כטהור. דבר זה הוא נגע צרעת ברמה נמוכה יותר, המוכנה בפי חז"ל "מצורע מוסגר" (מגילה ח:). צרעת קלושה זו מחייבת טהרה על ידי טבילה, כפי שנאמר:
 
"וראה הכהן אותו ביום השביעי שנית והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע בעור וטהרו הכהן מספחת הוא וכבס בגדיו וטהר"    (ויקרא י"ג, ו')
 
כעין זה מצאנו בטומאת זב, שזב שראה שלוש ראיות חייב בקרבן, ואילו זב שראה שתי ראיות צריך טבילה ואינו זקוק לקרבן.
 
ברור שאזכור רמות נמוכות של טומאת זב וצרעת שאינן מחייבות קרבן, אינו סותר את הנחתנו שיחידת תזריע-מצורע עוסקת במחוסרי כפרה. כך יש להתייחס גם להופעת קרי ונדה, הדומות לזב וזבה, כמעין לוויינים ביחידת מחוסרי כפרה.
 
כיצד ניתן להבין את הדרישה לקרבנות כדי להתיר אכילת קדשים וכניסה למקדש? האם הקרבנות הם חלק מתהליך הטהרה וכל עוד שלא הקריבם נשארה רמה נמוכה של טומאה, או שמא הקרבנות הם חיוב נפרד, ואינם חלק מתהליך הטהרה.
הבה נחדד את השאלה תוך כדי התבוננות בתהליך טהרת המצורע. בתהליך זה, ניתן לזהות שלושה שלבים.
 
השלב הראשון כולל לקיחת שני ציפורים, הזאת דם של אחת הציפורים על המצורע, גילוח שערו וטבילה במקווה. בשלב הזה כבר השיג המצורע טהרה מסוימת, כפי שנאמר:
 
"ורחץ במים וטהר ואחר יבוא אל המחנה..."   (ויקרא י"ד, ח')
 
וכך פסק הרמב"ם:
 
"ואחר כך מכבס בגדיו וטובל ויטהר מלטמא בביאה ומלטמא משכב ומושב"    (הלכות טומאת צרעת י"א, א')
 
אולם, עדיין נשארה בו טומאת מסוימת, כפי שמשמע מהמשך הפסוק:
 
"...וישב מחוץ לאוהלו שבעת ימים"   (ויקרא שם)
 
וכך מפורש ברמב"ם:
 
"כל שבעת הימים האלו עדיין הוא אב הטומאה מטמא אדם וכלים במגע לא במשא"     (הלכות טומאת צרעת שם, ב')
 
לאחר שבעת ימים מתחיל השלב השני. המצורע שוב מגלח את כל שערו ושוב טובל במקווה כדי להיטהר, כפי שכתוב:
 
"והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבת עיניו ואת כל שערו יגלח וכבס את בגדיו ורחץ את בשרו במים וטהר"   (ויקרא שם, ט')
 
בשלב הזה, המצורע אינו מטמא, אבל עדיין אסור לו להיכנס למקדש ולאכול קדשים.
 
ביום השמיני מתחיל השלב השלישי, כאשר המצורע מביא את קרבנותיו המתירים אותו להיכנס למקדש ולעסוק בקדשיו.
 
האם תהליך הטהרה תם לאחר השלב השני? ניתן להבין, שהאיסור של מקדש וקדשיו קשור לחובתו להקריב קרבנותיו, ולא משום שנשאר בו שרידי טומאה. במקביל, ניתן להציע שהקרבנות דרושות על מנת להשלים את תהליך הטהרה. לפי אפשרות זו, כל עוד לא הוקרבו הקרבנות, נשארים בו שרידי טומאת מצורע.
 
שאלה זו נדונה במסכת כריתות (ח.), כאשר הגמרא מביאה מחלוקת האם להשוות קרבנות זבה לקרבן חטאת או לטבילה. השיטה המשווה אותן לטבילה מניחה שהן חלק מתהליך הטהרה. מאידך, השיטה המשווה לקרבן חטאת, סוברת לכאורה שתהליך הטהרה כבר תם ובכל זאת יש להקריב חטאת לפני המפגש עם הקודש.
 
לפי מסקנת הסוגיה, קרבנות זב דומות לטבילה, ומכך נראה שהן חלק מתהליך הטהרה. כך אכן עולה מפשוטו של מקרא, ששוב מזכיר טהרה בסיום השלב השלישי של טהרת המצורע:
 
"והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה וכפר עליו הכהן וטהר"  (שם כ')
 
הבנה זו נחוצה על מנת להסביר הלכה מסקרנת. כפי שהזכרנו לעיל, יולדת היא אחת ממחוסרי כפרה וחייבת להקריב עולה וחטאת, כמו שכתוב:
 
"ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעלה ובן יונה או תר לחטאת אל פתח אוהל מועד אל הכהן: והקריבו לפני ה' וכפר עליה וטהרה ממקור דמיה"    (שם י"ב, ו'-ז')
 
לכן, אשה שילדה חמש פעמים חייבת בחמש עולות וחטאות. אף על פי כן, מותר לה להיכנס למקדש לאחר הקרבה אחת (ראה כריתות ח.). מצד חובת ההקרבה, היא אכן חייבת בחמש עולות וחטאות. אולם, באשר לתהליך הטהרה והיתר המפגש עם הקודש, די לה בקרבן אחד. זאת, כפי שדי למי שנטמא בכמה טומאות בטבילה אחת במקווה על מנת להיטהר.
 
ראינו, אם כן, שיש מכנה משותף הלכתי המחבר את הטומאות הכלולות בפרשות תזריע-מצורע. אבל, עדיין יש מקום לדרוש "טעמא דקרא" ולשאול מדוע דווקא טומאות אלו דורשות קרבן כחלק מתהליך הטהרה.
 
אולי אפשר להציע את הפתרון הבא. בדרך כלל אדם נטמא על ידי משהו חיצוני. מחוסרי כפרה, לעומת זאת, הם דוגמאות למה שחז"ל מגדירים טומאה יוצאת מגופו. נכון הוא שיש מקרים של טומאה יוצאת מגופו שאינם מחייבים קרבן, כגון קרי ונדה, אך מדובר בטומאות בעלות רמה נמוכה יותר.
 
בכל אופן, כאשר הטומאה היא חיצונית, בעיקרון די בהסרתה. הדרך להסיר את הטומאה היא על ידי ניתוק מגע עם הדבר המטמא וטבילה במקווה. ממילא, מתבקש שלאחר הטבילה הטמא צריך לחזור למצבו הקודם. למעשה, עד סוף היום אסור לו לאכול קודש מדין "טבול יום".
 
המשנה הראשונה בש"ס מתייחסת לדין "טבול היום" בנסותה להגדיר את הנקודה המדויקת של המעבר מיום אחד למחרתו:
 
"מאימתי קורין את שמע בערבין - משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן"   (משנה ברכות א', א')
 
רק בבוא השמש, כאשר חולף היום ומתחיל הלילה (ואיתו היממה החדשה), מותר לכהן שנטמא וטבל לאכול תרומה. כנראה, שאף על פי שהטומאה הוסרה, המעמד של האדם כטמא נשאר עד סוף היום. האדם יכול לקבל מעמד חדש של אדם טהור, רק בבוא היום החדש, ככתוב "ובא השמש וטהר" (ויקרא כ"ב, ז').
 
במקרים של טומאה יוצאת מגופו, כאשר הטומאה היא פנימית, המעבר מטומאה לטהרה מורכב יותר. גם לאחר שסרה סיבת הטומאה יום חדש אינו מספיק, שהרי מקור הטומאה לא בא מבחוץ, כי אם מבפנים. האדם הוא עצמו המקור של הטומאה, ולכן על מנת לחזור למעמד של אדם טהור, התורה דורשת יותר מאשר יום חדש. משהו צריך לקרות כדי לשנות את מעמד האדם כמקור של טומאה.
 
על פי התורה, שינוי זה מתחולל על ידי כפרת קרבן.

ג. טהרת המצורע והקדשת הכהנים

שונה היא טהרת המצורע משאר מחוסרי כפרה. בשאר מחוסרי כפרה, די לנו בהקרבת הקרבנות. אבל טהרת המצורע דורשת נתינת דם הקרבן ושמן על גוף המצורע עצמו:
 
"ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן על תנוך אוזן המטהר הימנית ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית: ולקח הכהן מלוג השמן ויצק על כף הכהן השמאלית: וטבל הכהן את אצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים לפני ה': ומיתר השמן אשר על כפו יתן הכהן על תנוך אוזן המטהר הימנית ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית על דם האשם: והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר וכפר עליו הכהן לפני ה' " (ויקרא י"ד, י"ד-י"ח)
 
מדוע ייחדה התורה את המצורע לטקס חריג זה? באיזו מידה שונה המצורע משאר מחוסרי כפרה?
 
נתינת דם על גוף המצורע מזכירה את הקדשת אהרן ובניו על ידי דם איל המילואים:
 
"וישחט ויקח משה מדמו ויתן על תנוך אוזן אהרן הימנית ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית: ויקרב את בני אהרן ויתן משה מן הדם על תנוך אזנם הימנית ועל בוהן ידם הימנית ועל בוהן רגלם הימנית ויזרוק משה את הדם על המזבח סביב" (שם ח', כ"ג-כ"ד)
 
היקש זה מתחזק, לאור העובדה שהמונח "תנוך" מופיע במקרא רק לגבי איל המילואים וטהרת המצורע.
 
דבר זה זוקק ביאור, שהרי מה עניין איל המילואים אצל טהרת המצורע? איל המילואים בא כחלק מתהליך הקדשת הכהנים, ועל ידי נתינת הדם על גוף אהרן ובניו מתחולל שינוי דרמטי. אנשים רגילים מתעלים והופכים לראויים לשרת לפני ה' במקדש. כיצד ניתן להבין את ההקבלה לטהרת המצורע?
 
נראה, שהדימיון לאיל המילואים מדגיש את המיוחד בטומאת המצורע. בכל שאר מחוסרי כפרה, מקור הטומאה אמנם נמצא בתוך גוף האדם והטומאה יוצאת מגופו, אך הטומאה איננה האדם עצמו. בצרעת לעומת זאת, הטומאה אינה רק יוצאת מגופו, אלא הגוף עצמו הוא הדבר טמא.
 
נכון הדבר, שאפשר היה לטעון שנגע הוא רק על עור האדם, ואין זה נוגע לאדם עצמו. אולם, השוואת חז"ל שמצורע נחשב למת (נדרים סד:), מצביעה על זהות יותר פנימית ומהותית בין הנגע לאדם.
 
במצורע, בניגוד לשאר מחוסרי כפרה, אי אפשר להסתפק בכפרת הקרבן על מנת לשנות את מעמד האדם. דרוש שינוי יותר שורשי ועמוק בשביל יצירת זהות חדשה. האדם עצמו חייב לשנות את זהותו ולהתעלות מאדם טמא לאדם טהור.
 
בכך, מקביל תהליך טהרת המצורע לתהליך ההקדשה של אהרן ובניו. ביחס לכהנים, התהליך נועד לשנות את זהותם מאנשים רגילים לאנשי קודש משרתי ה'. לגבי המצורע, התהליך נועד לשנות את זהותו מאדם טמא לאדם טהור.
 
*
בדברנו, העלנו טיעונים לפיהם יחידת תזריע-מצורע היא יחידה מקראית אחת. הראינו שהמכנה המשותף של יחידה זו, הוא אותן טומאות המוגדרות "מחוסרי כפרה", הקשורות לטומאה יוצאת מגופו. לגבי שאר טומאות, האדם הטמא אינו אלא מעין נשא של טומאה חיצונית, ואילו בטומאות אלו, המקור של הטומאה הוא פנימי.  
 
לבסוף, ניסינו להסביר את ההבדלים הקיימים בתוך הטומאות המופיעות ביחידה זו. ספציפית, עסקנו במעמדו המיוחד של טומאת צרעת הבא לידי ביטוי בתהליך הטהרה הייחודית. הצענו שלגבי צרעת, הטומאה היא גופו של האדם ממש. על פי חז"ל שהשוו בין המצורע למת, נראה שהאדם עצמו הוא גוף הטומאה. בשל כך, תהליך הטהרה של המצורע דורשת שינוי זהות, מעין לידה מחודשת, המושגת על ידי תהליך הטהרה הייחודית של המצורע.